מח. - עולה עמו ואינה יורדת עמו

  • הרב יאיר קאהן

עולה עמו ואינה יורדת עמו (מח.)

שנינו במשנה:

"נִשאת - יתר עליו הבעל, שאוכל פירות בחייה וחייב במזונותיה ובפרקונה וקבורתה. רבי יהודה אומר: אפילו עני שבישראל - לא יפחות משני חלילין ומקוננת". (משנה כתובות מו ע"ב)

מהמשנה משמע שר' יהודה חולק על תנא-קמא, ולדעת תנא-קמא הבעל אינו חייב לספק לקבורת אשתו שני חלילים ומקוננת. יסוד המחלוקת מבואר בגמרא:

"מכלל דתנא-קמא סבר - הני לא.

היכי דמי? אי דאורחה - מאי טעמא דתנא-קמא דאמר לא? ואי דלאו אורחה - מאי טעמא דר' יהודה?

לא צריכא, כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחה דידה. תנא-קמא סבר: כי אמרינן 'עולה עמו ואינה יורדת עמו' - הני מילי מחיים, אבל לאחר מיתה לא. ור' יהודה סבר: אפילו לאחר מיתה". (כתובות מח ע"א)

יסוד מחלוקתם של תנא-קמא ור' יהודה הוא בגדר הכלל 'עולה עמו ואינה יורדת עמו': לתנא-קמא, כלל זה נאמר רק ביחס לחיובים שחייב הבעל לאשתו בחיים, אך לאחר מיתתה - הוא חייב לקבור אותה לפי מידתה, ולא לפי מידתו. ר' יהודה, לעומת זאת, סבור שהבעל חייב גם לקבור את אשתו לפי המידה הגבוהה יותר, ואם מידתה היא להיקבר עם שני חלילים ומקוננת - עליו לספק זאת.

על פניו, שיטת ר' יהודה נראה סבירה. מדוע לחלק בין חיוב הקבורה לבין שאר החיובים שהבעל חייב לאשתו, שבהם ודאי נאמר 'עולה עמו ואינה יורדת עמו'? כדי להבין את שיטת תנא-קמא, נתעמק בשיעור זה בדין 'עולה עמו ואינה יורדת עמו'.

בני זוג החיים בנפרד

הגמרא בפרק "אף על פי" מלמדת שדין "עולה עמו ואינה יורדת עמו" אינו חל כאשר בני הזוג חיים בנפרד. הגמרא שם עוסקת בבעל שהשרה את אשתו ע"י שליש, ומביאה ברייתא:

"תנא רבנן: אין נותנין לה כר וכסת. משום ר' נתן אמרו: נותנין לה כר וכסת.
היכי דמי? אי דאורחה - מאי טעמא דתנא-קמא? ואי דלאו אורחה - מאי טעמא דרבי נתן?
לא צריכא, כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחה דידה. תנא-קמא סבר: אמר לה - 'כי אזילנא - שקילנא להו, וכי אתינא - מייתינא להו בהדאי'. ורבי נתן סבר: אמרה ליה - 'זימנין דמיתרמי בין השמשות, ולא מצית מייתי להו, ושקלת להו לדידי ומגנית לי על ארעא'". (כתובות סב ע"א)

לכאורה, מסוגייה זו עולה שהבעל צריך לדאוג לאשתו לכר ולכסת כפי רמת הבעל רק כאשר הם חיים ביחד. כל עוד בני הזוג חיים בנפרד - הוא אינו חייב לספק כר וכסת לאשתו.

אמנם, מסקנה זו סותרת את המשך סוגייתנו, שבה נאמר במפורש שהבעל חייב לספק את צרכי אשתו לפי רמתו אפילו לאחר שהלך למדינת הים:

"אמר רב חייא בר אבין, אמר רב הונא: מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו - בית דין יורדין לנכסיו, וקוברין אותה לפי כבודו.
לפי כבודו ולא לפי כבודה?
אימא: אף לפי כבודו.
הא קא משמע לן: עולה עמו ואינה יורדת עמו, ואפילו לאחר מיתה". (כתובות מח ע"א)

ועלינו להבין: כיצד נוכל לכלכל את שתי הסוגיות הללו, המכחישות זו את זו? וכי יש כתוב שלישי שיכריע ביניהם?

מקור דין "עולה עמו ואינה יורדת עמו"

והנה, מקורו של דין "עולה עמו ואינה יורדת עמו" מופיע בפרק "אף על פי":

"עולה עמו ואינה יורדת עמו. אמר רב הונא: מאי קראה? "והיא בעולת בעל" - בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל. ר' אלעזר אמר מהכא: "כי היא היתה אם כל חי" - לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה". (כתובות סא ע"א)

בפירוש "מראה פנים" על הירושלמי (כתובות פ"ה ה"ו) כתב:

"ונראה, דנפקא מינה בין אלו הלימודים, דמקרא דרב הונא - איכא למימר דווקא בחייו, דשייכא לומר בעלייתו של בעל. ומקרא דר' אלעזר - אפילו לאחר מיתה, דלחיים נבראו ולא לצער".

פירוש לפירושו: אם נלמד את דין "עולה עמו ואינה יורדת עמו" מהפסוק "והיא בעולת בעל" - מסתבר שהדין שייך דווקא בהלכות המשקפות את החיוביים האישיים שהבעל חייב לאשתו, אבל חיובי הממון שחכמים הטילו על הבעל - אינם בכלל זה. אולם אם מקור הדין הוא בפסוק "אם כל חי" - אין צמצום לתחום האישות דווקא, ואפשר להרחיב את דין "עולה עמו ואינה יורדת עמו" לכל חיובי הנישואין, הכוללים אף חיובים שהם ממוניים ביסודם.

וכך נראה להסביר את מחלוקת ר' יהודה ותנא-קמא. לפי תנא-קמא - דין "עולה עמו ואינה יורדת עמו" אינו נוהג לאחר מיתה, כיוון שהיחסים האישיים שבין הבעל לאשתו שייכים רק כששניהם בחיים. לאחר מות האשה - הבעל אמנם חייב בקבורתה, אך חיוב זה שונה מהחיובים שהוא חייב בהם מחיים, כגון מזונות וכסות, ואינו אלא חיוב ממוני המוטל עליו. ר' יהודה חולק על תנא-קמא, וסובר שדין "עולה עמו ואינה יורדת עמו" שייך גם לאחר מיתה, כיוון שלדעתו דין זה אינו מצומצם לחיובים האישיים בלבד, ונאמר גם ביחס לחיוביים הממוניים המוטלים על הבעל.

אמנם, אפשר להסביר את שיטת רבי יהודה באופן אחר. ייתכן ששני התנאים מסכימים שדין "עולה עמו ואינה יורדת עמו" נאמר רק ביחס לחיובים האישיים, והמחלוקת סובבת סביב הגדרת חיוב הקבורה. תנא-קמא סובר שהקבורה היא חוב ממוני המוטל על הבעל, ואילו ר' יהודה סובר שגם הקבורה - אף על פי שהיא שייכת רק אחרי מות האישה - היא מהחיוביים האישיים שהבעל חייב לאשתו.

"עולה עמו ואינה יורדת עמו" באלמנה

דין מקביל ל"עולה עמו ואינה יורדת עמו" מצאנו ביחס לאלמנה. הבבלי אינו מזכיר דין זה, אך הירושלמי (כתובות פ"ה ה"ו) כותב:

"אלמנה ובניה יורדין אבל לא עולין".

כלומר, דין "עולה עמו ואינה יורדת עמו" אינו נוהג ביחס לחיובים שהבעל חייב לאלמנתו (כגון מזונות). אמנם, הרמב"ם (הל' אישות י"ח, ג) הכריע נגד הירושלמי, וכתב שגם אלמנה עולה עמו ואינה יורדת עמו. ניתן להסביר שהרמב"ם הכריע נגד הירושלמי משום שאנחנו פוסקים כר' יהודה, שדין "עולה עמו ואינה יורדת עמו" נאמר גם לאחר מיתה, ולכן הוא שייך גם בחיובי הבעל לאלמנה, שהם חובות ממוניים ולא חיובים אישיים.

אמנם, המעיין בשיטת הרמב"ם יגלה שהוא חולק על הירושלמי ביסוד החיובים שהיורשים חייבים לאלמנה. הרי הוא כתב בהלכות אישות:

"ומוֹתר מזונות האלמנה ומוֹתר הכסות - ליורשין". (הל' אישות י"ח, ד)

הראב"ד חלק על הרמב"ם על סמך הירושלמי:

"אמר אברהם: אף אני - כך הייתי סבור, עד שראיתי בירושלמי פרק אלמנה ניזונת: רב יהודה בשם רב, ר' אבהו בשם רבי יוחנן - מציאתה שלה. הותירה מזונות - אשת איש, שמציאתה שלו - הותירה, מזונותיה שלו; אלמנה, שמציאתה שלה - הותירה, מזונותיה שלה".

מסתבר, שמחלוקת הרמב"ם והראב"ד זו תלויה בהבנת אופי חיובי הבעל לאלמנתו. לפי הירושלמי, חיוב המזונות לאלמנה הוא חוב ממוני המוטל על היורשים, ולכן אם האלמנה הותירה מזונות בגלל שצמצמה באוכל - המוֹתר הוא כעין מציאה שהאלמנה זוכה בה. הרמב"ם חולק עליו, וסובר שמזונות האלמנה אינם בגדר חוב ממוני, אלא בגדר חיוב אישי - להאכיל את האלמנה. ממילא, כל מה שהאלמנה אינה אוכלת - אינו בגדר מזונות, ונשאר ברשות היורשים.

בהלכה י"ד כותב הרמב"ם:

"הניח נשים רבות - אף על פי שנשאן זו אחר זו, ניזונות בשוה, כמו שאין דין קדימה במטלטלין".

והשיג הראב"ד:

"לפי שאין חיוב המזונות אלא לאחר מותו, וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת...".

הראב"ד מסביר שחיוב מזונות האלמנה חל על היורשים בשעת מיתת הבעל, ולכן חל ביחס לכל הנשים בבת אחת. ממילא, אין שום מקום לדבר על דין קדימה. מתוך קושיית הראב"ד על הרמב"ם, אנו רואים בעליל שלדעת הרמב"ם - חיוב מזונות האלמנה חל בשעת הנישואין, ולא בשעת מיתת הבעל. נראה, שלפי הראב"ד מזונות האלמנה הם חיוב נפרד, שאין לו קשר לחיוב הרגיל של הבעל במזונות אשתו, ואילו לדעת הרמב"ם מזונות האלמנה אינם חיוב חדש, אלא המשך ישיר של חיוב מזונות האישה שהתחיל בשעת הנישואין.

כיוון שלדעת הרמב"ם חיוב מזונות האלמנה הוא המשך של חיוב המזונות לאישה - מסתבר שאף חיוב המזונות לאלמנה הוא חיוב אישותי, כמו חיוב המזונות הרגיל. מעתה, אף על פי שהבעל מת, ובני הזוג כבר אינם חיים ביחד כזוג - הבעל מחוייב לדאוג לאשתו לא רק במשך חייהם כזוג אלא גם אחר כך, כל עוד קרינא בה "ימי מיגר אלמנותך" - כאשר היא יושבת בבית בעלה לכבוד בעלה. לכן, לדעת הרמב"ם, מזונות האלמנה אינם חוב ממוני חדש המוטל על היתומים, אלא חיוב אישותי להאכיל את האלמנה, כעין החיוב על הבעל להאכיל את אשתו. ממילא, מוֹתר המזונות שייך ליורשים ולא לאלמנה. לדעת הראב"ד, לעומת זאת, חיוב מזונות האלמנה הוא חיוב חדש, ומזונות אלו שונים ממזונות האישה. חיוב מזונות האלמנה אינו חל אלא בשעת מיתת הבעל, ואם נותרו לאלמנה מזונות - האישה זוכה בהם כמציאתה.

אם כן, אף הרמב"ם, שחלק על הירושלמי ביסוד החיוב לאלמנה, מסכים שדין "עולה עמו ואינו יורדת עמו" נוהג רק בחיובים אישותיים. המחלוקת בין הרמב"ם לירושלמי נובעת מהבנת חוב מזונות האלמנה: הרמב"ם גרס שמזונות האלמנה הם המשך חיוב האישות, ולכן סבר שדין "עולה עמו ואינה יורדת עמו" שייך בהם, ואילו הירושלמי סבור שמזונות האלמנה הם חוב ממוני החל על היתומים, ולכן לא שייך בהם דין "עולה עמו ואינה יורדת עמו".

משרה אשתו ע"י שליש

לפי דרכנו, שדין "עולה עמו ואינה יורדת עמו" נאמר רק לגבי חיובים אישותיים, נראה להסביר מדוע דין זה אינו נוהג במשרה אשתו על ידי שליש. לדעת רוב הראשונים, אסור לבעל להשרות את אשתו על ידי שליש ללא הסכמתה, וכך גם משמע מדברי הירושלמי (פ"ז ה"א). אם כן, יש לומר שאף על פי שחובות הבעל הם ביסודם חיובי אישות - חז"ל נתן להם גיבוי ממוני, והעניקו להם גם אופי של חוב ממוני. כאשר האישה מסכימה שבעלה ישרה אותה על ידי שליש - היא מוותרת על הקשר האישי, ואין בעלה חייב במזונותיה אלא מצד הפן הממוני. לכן, לאחר שאדם משרה את אשתו על ידי שליש - אין בו דין "עולה עמו ואינה יורדת עמו". לעומת זאת, אם בני הזוג אינם ביחד מסיבות אחרות - כגון, אם הבעל נסע למדינת הים - אין הפקעה של חיובי האישות. אמנם באופן זמני בני הזוג אינם מצויים ביחד, אבל במישור העקרוני - חיי הזוגיות שלהם נותרו בעינם. לכן, הבעל חייב במזונות אשתו אף מצד חיובי האישות, ועדיין שייך בו דין "עולה עמו ואינה יורדת עמו".

בין "עולה עמו" לבין "אינה יורדת עמו"

הרשב"א בתשובותיו (ח"א סימן תתקכ"ג) סובר שאלמנה אינה יורדת עם בעלה, אך גם אינה עולה עמו. מתוך דבריו אנו לומדים שישנו הבדל בין דין "עולה עמו" לבין דין "אינה יורדת עמו".

ואכן, הגמרא בדף מח ע"א מתייחסת לקבורת אישה שבעלה הלך למדינת הים:

"מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו - בית דין יורדין לנכסיו, וקוברין אותה לפי כבודו". (כתובות מח ע"א)

ומקשה הגמרא:

"לפי כבודו ולא לפי כבודה?"

ופירש רש"י:

"בתמיה: מידי דאורחה ולאו אורחיה - מי לא בעי למיעבד לה? הא ודאי אינה יורדת עמו! ואפילו למאן דלית ליה 'עולה עמו' לאחר מיתה - 'אינה יורדת' אית ליה". (ד"ה לפי כבודו)

נראה, שלדעת רש"י רק דין "עולה עמו" מצומצם לחיובי האישות שהבעל חייב לאשתו. החיוב שלא להוריד את האשה מהרמה שהיא הייתה רגילה אליה שייך לכל החיובים שהבעל חייב לאשתו, כולל החיובים הממוניים. לכן, רש"י טוען שאפילו אם הבעל אינו חייב לשלם את חובותיו לפי כבודו לאחר מיתתה של האישה - ברור שהוא חייב לשלם אותן לפי כבודה.

על פי שיטת רש"י, ניתן להסביר את שיטת הרשב"א לגבי אלמנה. מסתבר, שהרשב"א סבור שהחיובים לאלמנה הם בגדר חובות ממוניים, ואינם בכלל חיובי האישות, ולכן אף על פי שאינה עולה עמו - אינה יורדת עמו.

החילוק בין דין "עולה עמו" לבין דין "אינה יורדת עמו" מצוי גם בחידושי הרשב"א:

"כשהוא עני - אין מחייבין אותו לחזר וליתן לה כר וכסת. דאִלו הוה אורחא דידה - הוו מחייבי ליה, משום דאינה יורדת עמו לעולם, אלא מחזר בעיר וטרח ומייתי לה; אבל כשאין לה אלא מצד עלִיָּתו של בעל - אין מחייבין אותו ליתן לה כל שהוא עניי". (רשב"א, כתובות סה ע"א)

נראה, שלדעת הרשב"א דין "עולה עמו" שונה באופן עקרוני מדין "אינה יורדת עמו". דין "אינה יורדת עמו" הוא משום התחייבות הבעל לספק את צרכיה של אשתו על פי הרמה שהייתה רגילה אליה, ולכן הוא חלק מעיקר החיוב, ואפילו עני חייב בו. לעומת זאת, דין "עולה עמו" אינו נובע מהתחייבות הבעל, אלא הוא דין נפרד: יש להשוות בין רמות שני בני הזוג. שכן לא ייתכן שהבעל יזכה לרמה גבוהה, כאשר אשתו תידרש להסתפק ברמה נמוכה יותר. לכן, הבעל חייב להתאים את רמתה לרמתו. אבל דין זה אינו חלק מעיקר החיוב, ולכן אינו מוטל על עני.

גדר "עולה עמו"

נחלקו הראשונים בגדר דין "עולה עמו". הרמב"ן (סה ע"א) קובע שהאישה עולה עם בעלה לרמת החיים של בנות משפחת בעלה, ואילו רבנו-תם סובר שהאישה עולה לרמת החיים של הבעל עצמו, ולא של בנות משפחתו (עיין מח ע"א תוד"ה דאורחיה).

מסתבר, שלדעת הרמב"ן דין "עולה עמו" דומה לדין "אינה יורדת עמו", ושניהם קובעים את רמת התחייבות הבעל. לפי רבנו-תם, ייתכן לחלק בין שני הדינים, כפי שהצענו בשיטת הרשב"א[1].

מתוך עיון ברש"י, מתברר שהוא סותר את עצמו בגדר "עולה עמו". בסוגייתנו, רש"י מפרש כשיטת הרמב"ן:

"אורחיה - לבנות משפחתו עושין כן".

לעומת זאת, בדף סה ע"א רש"י מפרש כתוס':

"אורחיה - דרכו לישן על כרים וכסתות, ואנן קיימא לן 'עולה עמו'".

נראה, שלפי רש"י ישנן שתי הלכות שונות בדין "עולה עמו". הלכה אחת מחייבת שוויון בין בני הזוג. הלכה זו שייכת רק כאשר הבעל חי יחד עם אשתו, נובעת מהצורך למנוע מצב של איפה ואיפה, וקובעת שעל הבעל לתת לאשתו מה שהוא בעצמו מקבל. ההלכה השנייה היא פרט בהתחייבות הבעל - לספק את צרכי אשתו לפחות לפי הרמה המקובלת על בנות משפחתו. דין זה הוא דין כללי, שאינו מצומצם רק למצב שבו בני הזוג גרים ביחד.

לכן בסוגייתנו, כאשר רש"י מסביר את שיטת ר' יהודה, שדין "עולה עמו" נוהג גם לאחר מיתת הבעל - הוא מפרש "לבנות משפחתו", שהרי לאחר מיתתו לא שייך החיוב להשוות את האישה לבעל. לעומת זאת, בדף סה, בסוגייה הדנה בבעל הנמצא יחד עם אשתו, רש"י מפרש "דרכו לישן על כרים וכסתות", שהרי רק הלכה זו פגה כאשר בני הזוג מסכימים לחיות בנפרד.

לבסוף, נציין שהתחייבות הבעל לספק את צרכי אשתו לפי רמת בנות משפחתה - אף היא יכולה לגרום לאי-שוויון בין בני הזוג. ואמנם, מצאנו שכאשר רמת בנות משפחת האישה גבוהה מרמת הבעל, האישה עשויה לוותר על דין "אינה יורדת עמו". וכך למדנו בפרק "המדיר":

"דרגילה בבית נשא וקא מגלגלא בהדיה, דאמרה ליה: עד האידנא, דלא אדרתן - גלגילנא בהדך. השתא, דאדרתן - לא מצינא דאיגלגל בהדך". (כתובות ע ע"ב)

מסוגייה זו משמע שהאישה מוותרת על דין "אינה יורדת עמו" כל זמן שחיי הנישואין הם במצב תקין. רק לאחר שמצב הנישואין משתבש - האישה שוב תובעת את הזכות לקבל את צרכיה לפי הרמה המקובלת בבית אביה.

 
 

[1] אמנם, הרשב"א סובר כמו הרמב"ן, שהאישה עולה לרמת החיים של בנות משפחת בעלה, ולכן על כרחינו החילוק שהצענו ברשב"א שייך גם אליבא דרמב"ן.