מימד הקורבן שבשעיר המשתלח

  • הרב יוסף מרקוס

א.       פתיחה  

כפי שראינו בשיעורים הקודמים, ניתן לדבר על שלושה מוקדי עבודה בשעיר המשתלח: הגורל שנעשה על השעירים, הווידוי וכמובן השילוח אל המדבר.

שאלה מרכזית בה יש לדון היא באשר לזהותו של השעיר המשתלח: האם יש לראות אותו כקרבן למרות שאין הוא מוקרב בקודש הקודשים וממילא יש להגדיר את הכפרה הנעשית על ידו ככפרה של קרבן עם 'צורת' הקרבה מיוחדת, או שמא יש כאן דין ייחודי של כפרה שאינו תלוי בדיני הקרבת קורבנות. כפי שנראה, בהחלט ניתן לחלק בין השלבים השונים אותם עובר השעיר ולטעון שישנם זמנים בהם ישנה קדושת מזבח וישנם זמנים ומצבים שאין עליו קדושה זו. להלן נבדוק ונדון בשאלה זו לאור מספר סוגיות.

ב.      שחוטי חוץ

הסוגיא ביומא (דפים סב ע"ב – סד ע"א) מתייחסת לכמה דינים מעולם הקורבנות ובודקת את אפשרות החלתם על שעיר המשתלח. בדף סב ע"ב הגמרא מביאה ברייתא העוסקת בדין שחוטי חוץ ביחס לשני השעירים של יוה"כ:

שני שעירי יום הכיפורים ששחטן בחוץ: עד שלא הגריל עליהן - חייב על שניהם, משהגריל עליהן - חייב על של שם, ופטור על של עזאזל

הברייתא בחלקה הראשון קובעת שלפני הגרלה יש חיוב שחיטת חוץ ביחס לשני השעירים. מדין זה ניתן להוכיח שלפחות בשלב זה, שניהם קדושים בקדושת מזבח, שהרי שניהם ראויים לשמש כשעיר הפנימי. בחלקה השני אומרת הברייתא שלאחר ההגרלה אין חיוב שחיטת חוץ על השעיר המיועד לשליחה. הגמרא בדף סג ע"א – סג ע"ב מביאה דרשה (שמקורה בספרא פרשה ו') בעניין זה: 

תנו רבנן: 'איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' ' (ויקרא יז, ג - ד). אי קרבן - שומע אני אפילו קדשי בדק הבית שנקראו קרבן, כענין שנאמר: 'ונקרב את קרבן ה' '(במדבר לא, נ) - תלמוד לומר: 'ואל פתח אהל מועד לא הביאו'  (ויקרא יז, ד) כל הראוי לפתח אהל מועד - חייב עליו בחוץ, כל שאינו ראוי לפתח אהל מועד - אין חייבין עליו בחוץ. אוציא אלו שאין ראוין לפתח אהל מועד, ולא אוציא פרת חטאת[1]ושעיר המשתלח שהוא ראוי לבוא אל פתח אהל מועד! תלמוד לומר 'לה' ' - מי שמיוחדין לה', יצאו אלו שאין מיוחדין לשם.

במבט ראשון אפשר להבין שעצם המיעוט מלמד על כך שבשעיר המשלח אין ממד של קרבן לאחר ההגרלה, אמנם למעשה נראה שאין להוכיח מדין המיעוט משום שיתכן שהוא אינו קשור לאופי השעיר אלא לצורת עשייתו. ניתן לומר שעל פי קביעת מדרש ההלכה רק קרבן שמיועד להקרבה בפתח אוהל מועד מוגדר כקורבן שיש בו איסור של שחוטי חוץ. שאלה זו היא דיון כללי בדין שחוטי חוץ ורק במידה ונסיק שאכן יש איסור 'שחוטי חוץ' גם בדברים שאינם מיועדים למזבח ממש, אפשר יהיה להסיק מהמיעוט של שעיר המשתלח, שכנראה אין הוא חשיב כקרבן.

במשנה בזבחים דף קיב ע"א מופיעה דרשה שונה:

פרת חטאת ששרפה חוץ מגתה, וכן שעיר המשתלח שהקריב בחוץ - פטור, שנאמר: 'ואל פתח אהל מועד לא הביאו' (ויקרא יז, ד), כל שאין ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו

אמנם כאן גם נאמר שבפועל אין חיוב של שחיטת חוץ ביחס לשעיר המשתלח, אולם דרשה זו, בניגוד לדרשה שראינו לעיל, מניחה ששעיר המשתלח אינו ראוי לבוא אל פתח אוהל מועד. הגמרא שם דף קיג ע"ב מתייחסת לסתירה זו ועונה:

לא קשיא: כאן קודם הגרלה, כאן לאחר הגרלה. אחר הגרלה נמי האיכא וידוי! אלא אמר רב מני, לא קשיא: כאן קודם וידוי, כאן לאחר וידוי"

בתחילה רוצה הגמרא לחלק בין קודם הגרלה ובין לאחר הגרלה מתוך הנחה שלפני ההגרלה השעיר ראוי לבוא לפתח אוהל מועד, (ואזי המיעוט מדין שחוטי חוץ הוא מכך 'שאין מיוחדין לשם'), ולאחר ההגרלה השעיר אינו ראוי לבוא אל פתח אוהל מועד. אולם הגמרא דוחה אפשרות זו כי לאחר הגרלה יש וידוי, הנעשה בפתח אוהל מועד. בעקבות דחיה זו, הגמרא מתרצת ומבחינה בין 'לפני וידוי' לבין 'לאחר הווידוי'.

אלא שסוגיא זו, הקובעת שיש פטור בין לפני וידוי ובין לאחר וידוי, סותרת לכאורה את הברייתא ביומא סב ע"ב המחייבת 'לפני הגרלה'! התוס' שם מעירים לכך שהברייתא ביומא סב ע"ב הקובעת שלפני הגרלה יש חיוב, היא לפי המסקנה כאן שיש חילוק מצד המקור הפוטר בין לפני וידוי ולאחר וידוי, אולם לפני הגרלה באמת חייב.

הרמב"ם (מעשה הקורבנות, יח, יא) גרס, כנראה, אחרת בגמרא בזבחים ולכן פסק:

שני שעירי יום הכיפורים ששחטם בחוץ. אם עד שלא התודה עליהם - חייב כרת על שניהן, הואיל ורואיין לבוא לפני ה'. ואם אחר שהתודה פטור על המשתלח שהרי אינו ראוי לבוא לפני השם[2]

לפי שיטתו לא רק לפני הגרלה יש חיוב (כפי שעולה מהברייתא ביומא סב ע"ב) אלא שהחיוב אינו פוקע גם לאחר מכן, עד לשלב הווידוי. על פי דבריו יוצא שלא רק האפשרות שהשעיר יכנס פנימה (לפני ההגרלה) גורמת לאפשרות חיובו משום שחוטי חוץ, אלא שגם לאחר שכבר ברור שהשעיר ישלח לעזאזל, אנו מתייחסים אליו כקרבן לכל דבר בשל הווידוי העתיד להיעשות עליו.

בחידושי הגרי"מ והגרי"ד (עמ' נח) מקשרים את דברי הרמב"ם הללו לתפיסה אותה ראינו בהרחבה בשיעור הקודם, לפיה יש שני מימדים בשעיר המשתלח: מימד אחד נקודתי המכפר על עוונות ישראל הבא לידי ביטוי בווידוי , מימד אשר מגדירו כקורבן 'פנימי' עד לשעת הווידוי, ומימד כללי המהווה חלק מהכפרה הכללית של היום, הבא לידי ביטוי בשילוח השעיר. על כן, בשלב השילוח, השעיר כבר אינו חשוב קרבן פנימי וממילא אין עליו חיוב של שחיטת חוץ.

אם נסכם את העולה מסוגית שחוטי חוץ:

א. לפני הגרלה בוודאי יש לשעיר המשתלח מעמד של קרבן. ב. פרק הזמן הקיים מהשלב שלאחר ההגרלה ועד לווידוי מצוי במחלוקת, ולשיטת הרמב"ם עדיין יש לשעיר מעמד של קרבן.

ג. לאחר הווידוי, באופן פשוט כבר אין לשעיר מעמד של קרבן אם כי ניתן לטעון שהמיעוט מחיוב בשלב זה הוא דין פנימי בדין שחיטת חוץ.

 

ג.       מחוסר זמן, בעל מום וטריפה

הגמרא בדף סג ע"ב מצטטת דרשה לפיה יש דין של 'מחוסר זמן' (מצווה להקריב קרבנות מיום השמיני והלאה) ביחס לשעיר המשתלח:

'ירצה לקרבן אשה לה' (ויקרא כב, כז) - אלו אישים, מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן, תלמוד לומר 'קרבן... לה' - לרבות שעיר המשתלח.

בהמשך העמוד שם, מביאה הגמרא דרשה נוספת המלמדת שגם דין של בעל מום ישנו בשעיר המשתלח:

'ואשה לא תתנו מהם' (ויקרא כב, כב) - אלו החלבים, אין לי אלא כולן, מקצתן מנין - תלמוד לומר 'מהם מזבח' - זו זריקת דמים, 'לה' - לרבות שעיר המשתלח.

דין שלישי הקשור ברמה העקרונית לשני הדינים הללו מופיע בגמרא בחולין דף יא ע"א – יא ע"ב. הגמרא שם עוסקת באריכות בשאלת המקור להליכה אחר הרוב גם ברוב 'דליתא קמן'. בין השאר מוכיחים שם משעיר המשתלח:

רב אחא בר יעקב אמר: אתיא משעיר המשתלח, דרחמנא אמר: "ולקח את שני השעירים" (ויקרא טז, ז) - שיהו שניהם שוים, וליחוש דילמא חד מינייהו טריפה הוא! אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא; וכי תימא, מאי נפקא לן מינה? הא אין גורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לשם; וכי תימא דבדקינן ליה, והתנן: לא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה אברים אברים

רב אחא מוכיח שהולכים אחר רוב ולא חוששים לטרפה מעצם  העובדה ששני השעירים כשרים למרות שיש סיכוי עקרוני שאחד מהם או שניהם מוגדרים כטרפה.

הגמרא ממשיכה ומבהירה שההוכחה היא לא רק מהשעיר הפנימי משום שגם השעיר לעזאזל אינו יכול להיות טריפה כי הגורל יכול לתפוס רק 'בדבר הראוי לשם', הראוי להיות קרבן פנימי.

על פניו שלושת הדינים אלו, הקיימים גם בשעיר המשתלח, מלמדים על כך שהוא נחשב קרבן לכל דבר. כך אכן מובא בשטמ"ק מסכת תמורה דף ו ע"ב (בהשמטות) שמי שדוחה מהצוק שעיר בעל מום עובר משום מקריב בעל מום.

אולם ניתן לחלוק על מסקנה זו, בשני אופנים: אפשרות אחת היא לומר שכל הדיון כאן הוא דווקא עד לשלב ההגרלה, זריקת הדם או הווידוי (תלוי במחלוקת ביחס לשחוטי חוץ ובמחלוקת רבי יהודה ור' שמעון שראינו בהרחבה בשיעור הקודם). אולם לאחר מכן - אין בשעיר המשלח של בעל מום. כך באמת משמע ביחס לטריפה שהצורך שהשעיר לא יהיה טרפה זה עד שלב ההגרלה. כך סבר האבני נזר (אורח חיים תנט, יט) כאשר השיב על שאלתו של ה'חלקת יואב', כיצד מתארת הגמרא שאם השעיר היה חולה, היה המשלח מרכיבו על כתיפו, והרי הוא בעל מום? האבני נזר ענה שלאחר הגרלה, מתן דמים או וידוי, שוב אין פסול של בעל מום.

אפשרות שנייה היא להסביר כי גם במידה ויש פסול בעל מום או טריפה לאורך כל שלבי השילוח (גם לאחר ההגרלה או הווידוי) עצם העובדה שיש צורך בריבוי מיוחד ביחס לשעיר המשתלח מלמדת שאין הוא ממש קרבן. המנחת חינוך במצווה רפו' אכן טען שעצם העובדה שהגמרא נצרכת להביא פסוקים מיוחדים ללמד על פסול בעל מום וטרפה בשעיר המשתלח מוכיחה שדינו מוגדר באופן ייחודי ולא חלק מדיני קורבנות. המנחת חינוך מוסיף וקובע כי יש נפקא מינה הלכתית לשאלה זו: אם הפסולים הם דין ייחודי, לא יהיה בשעיר פסול של מחוסר אבר.

יש להדגיש, אמנם, שהוא אינו תולה הבנה זו בכך שהפסולים הללו קיימים גם לאחר הגרלה או וידוי. הנצי"ב בפירושו לתורה (העמק דבר טז, י) טוען שהרמב"ם (ה' יח) סבר שפסול טריפה קיים גם לאחר הגרלה (וזהו הדין ייחודי שהרי פסול בעל מום לא שייך לאחר הגרלה. ע"ש[3]).

ד.      מעילה

הגמרא במעילה דף יא ע"ב דנה בשאלה האם ישנה מעילה בדבר 'שנעשה מצוותו'. הגמרא מקשה מחיוב תרומת הדשן אשר למרות שנעשית מצוותו יש בו מעילה אך דוחה את הקושיה משום שתרומת הדשן 'ואיברי שעיר המשתלח שני כתובין הבאין כאחד (וכל שני כתובים וכו' אינם מלמדים). על כך מעירה הגמרא שהסבר זה מסתדר רק למ"ד שאסור ליהנות מאבריו של השעיר המשתלח (הלכה הנמצאת במחלוקת אמוראים ביומא סז ע"א) אולם למ"ד שמותר, צריך לומר שתרומת הדשן ובגדי כהונה הם השני כתובים הבאים כאחד אשר אינם מלמדים.  

השפת אמת מתקשה באשר לדברי הגמרא ביחס לאבירי השעיר:

'איברי שעיר המשתלח כו'' - משמע מסוגיא זו דשעיר המשתלח קודם שלוחו אפילו אחר הגרלה ויציאתו מחוץ למחנה מועלין בו, רק באיברים שכבר נעשה מצותו אין מועלין וצריך עיון... וגם הרמב"ם לא הביא דין מעילה בשעיר המשתלח. ובפרה אדומה הביא הרמב"ם (בפרק ב' דמעילה) דמועלין משום 'דחטאת קריא רחמנא' אבל שעיר לא הביא שם, וגם מהיכא תיתי יהיה בו מעילה הא לא הוי קדשי ה' אחר שהגריל ונתברר דזה אינו לה' וגם לשון הגמרא ביומא (סז ע"א) בפלוגתא דרב ושמואל אי איברי שעיר מותרין - מר דריש מ'מדבר' ומר דריש מ'גזירה' משמע קצת דמטעם מעילה לא אתינן עלה. וצריך עיון דגם בחולין (קיז ע"א) ובכריתות (ו ע"א) דאיתא שם כל ההיא סוגיא לא גריס בגמרא שם מאיברי שעיר המשתלח כלום רק תרומת הדשן ובגדי כהונה, וכן בפסחים (כו ע"א) רק הכא במעילה ואפשר דגירסא משבשתא היא.

מצד אחד ברור לו, כפי שכבר הערנו בראשית הדברים, שעד שעת ההגרלה בוודאי שיש מעילה בשעיר, שהרי הוא עדיין מוגדר כקדשי ה', אולם מצד שני ברור לו מסברא שלאחר ההגרלה אין השעיר מוגדר כקדשי ה' – שהרי ההגרלה ביררה שהוא אינו לה'. לבסוף הוא מציע שבאמת גרסת הגמרא משובשת.

ה.      כפרת השעיר 

שאלה זו של מימד הקרבן בשעיר המשתלח עולה אצל הראשונים גם סביב הסוגיה בשבועות יב ע"ב- יג ע"ב.  רבים מהראשונים בסוגיה זו גרסו בגמרא ברייתא המעמתת בין כפרת יום הכיפורים ובין כפרת השעיר, ברייתא המופיעה לפנינו בתוספתא פ"ד:

חומר בשעיר שהשעיר מכפר מיד ויום הכיפורים אינו מכפר עד שתחשך וחומר ביום הכיפורים מבשעיר שיום הכיפורים מכפר בלא קרבן מה בשעיר שאינו מכפר בלא קרבן.

לפי הצלע הראשונה של ברייתא זו ישנם הבדלי זמנים בין כפרת השעיר ובין כפרת יום הכיפורים כאשר השעיר מכפר מיד ויום הכיפורים מכפר רק בסופו. בירושלמי (שבועות א,ו) מובאת מחלוקת מפורשת בעניין זמן הכפרה של יום הכיפורים ומביאים ברייתא זו כהוכחה שאין הוא מכפר אלא בסופו. 

באשר לצלע השנייה, הגרסא של התוספתא שונה: "...שיום הכיפורים מכפר בלא שעיר ושעיר אינו מכפר אלא עם יום הכיפורים". לפי גירסא זו כוונת הברייתא פשוטה והיא באה למסור את העובדה שישנה כפרה אף ללא שעיר. אולם הרשב"א, על פי הגרסא שהייתה לפני הראשונים, התקשה בהסבר הברייתא והציע שתי הצעות:

ונראה לי דהכי פירושו דיום הכיפורים בלא שעיר המשתלח מכפר, מה שאין כן בשעיר שאינו מכפר אף על פי שהגרילו עליו אלא אם כן נשתלח, ושילוחו קרי קרבן, לפי ששניהם שווים הקרב בפנים והמשתלח ושבפנים קרבן לד' והשני משלח לעזאזל. ואי נמי יש לי לפרש שיום הכיפורים מכפר בלא קרבן שעיר הנעשה בפנים, מה שאין כן בשעיר שאינו מכפר אלא אם כן קדם של שם שנעשה בפנים, וזה נראה לי יותר מדקאמר שאין מכפר בלא קרבן ואילו לפירוש הראשון לא ניחא שאין שילוחו קרוי קרבן.

הרשב"א מציע, אם כן, שני הסברים: לפי ההסבר הראשון, שילוח השעיר חשיב כהקרבה ממש ועל כן הוא אף מעכב. לפי זה מימד הקרבן ממשיך עד השילוח והדחייה ממש. לפי ההסבר השני, אותו הרשב"א מעדיף בקטע זה, אין השעיר חשיב קרבן, ודאי לא לאחר ההגרלה והוידוי.

שאלה זו עולה גם בדבריו בהמשך הקטע שם. הגמרא שם דף יג ע"ב אומרת כי המשנה בריש המסכת שקבעה ששעיר המשתלח מכפר על כל העוונות היא לפי דעת רבי, המובאת ביומא פה ע"ב, שיום הכיפורים מכפר ללא תשובה. הרשב"א מתקשה בקביעה זו:

קשיא לי אשמעתין דמוקמינן מתניתין דעל עשה כרבי, ואע"ג דלא עבד תשובה משום דיום הכפורים מכפר אף באינן שבים, דהא מתניתין 'שעיר המשתלח' קתני ולא הזכירו יום הכיפורים בהך מתניתין, ורבי יום הכיפורים שמענו לו ולא שעיר המשתלח? ויש לומר דעיקר כפרתו של שעיר המשתלח משום תוקפו של יום הכיפורים הוא ואף הוא מכפר לרבי אף על שאינן שבים.

הרשב"א כאן קובע למעשה שכפרת השעיר המשתלח אינה מנותקת מכפרת 'עיצומו'. דבריו מזכירים את דברי התוס' בשבועות אותם ראינו בשיעור הקודם. בהקשר שלנו, העולה מטענתו זו הוא שהשעיר אינו חשיב קרבן ואינו מכפר משום היותו קרבן אלא כחלק מ'עצמו של יום'.

ו.       סיכום

ראינו מספר דינים שדרכם ניתן לבחון את השאלה שבכותרת, האם יש לראות בשעיר המשתלח 'קרבן'.

ניתן לסכם והצביע על שלוש גישות: גישה אחת הסוברת שאין לראות בשעיר המשתלח קרבן ואף הדינים המשותפים לו ולעולם הקורבנות הנם דינים מיוחדים אותם חדשה התורה בשעיר למרות שהוא איננו קרבן.

גישה שנייה, סבורה כי אכן יש בשעיר מימד קרבני אולם מימד זה קיים דווקא עד לשלב הזאת הדם של השעיר הפנימי (לפי שיטת ר"י שעיקר כפרתו תלויה בכך), או עד שלב ההגרלה או עד שלב הוידוי (לפי שיטת ר"ש).

גישה שלישית רואה בשעיר המשתלח מימד קרבני לאורך כל הדרך, גם בעת שילוחו. 

 



[1] לפי גרסא זו הדרשה מתייחסת גם לפרה אדומה וכך גם מופיע בספרא אחרי מות פרשה ו. אמנם בגמרא בזבחים קיג ע"ב, כאשר מצטטים דרשה זו אין אזכור של פרה אדומה אלא רק של שעיר המשתלח. יש לשים לב שגם בדרשה שלפנינו ביומא, בתחילה מדובר על שניהם אולם אחרי כן נאמר לשון יחיד 'ראוי'. אכן רש"י מעיר שם שאין לגרוס פרה אדומה משום שהיא אינה ראויה לבוא לפתח אוהל מועד שהרי רק שיר המשתלח בא לשם לצורך הגרלה ווידוי.

 

[2] הראב"ד השיג עליו בחריפות וכתב שעל פי הגמרא ביומא סב ע"ב רק 'לפני ההגרלה' יש חיוב. הראב"ד סיים בטענה כי 'הגמרא בזבחים הטעה אותו' (את הרמב"ם). יש לציין שהגרי"ד (קונטרס, עמ' מא, "ואזדו לטעמייהו") מוכיח מכאן שהרמב"ם פסק כרבי שמעון באשר לשאלה 'עד מתי יעמוד חי' (עיין בשיעור הקודם). הרמב"ם לא התייחס באופן מפורש בהלכות עבודת יום הכיפורים למחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה בעניין זה.

[3] עיין עוד בהרחבה בשאלת פסול טריפה לאחר הגרלה בשו"ת בית הלוי חלק א סימן מג.