מיקום הכלים | מיקום הכלים על פי חז"ל

פתיחה

בשיעור שעבר, התחלנו לעסוק במיקום הכלים במשכן. ראינו את האזכורים השונים למיקום הכלים בתורה, ועסקנו במספר הבדלים הקיימים בין הציווי לביצוע.

כפי שראינו בשיעור שעבר, התורה אינה דנה ביחס בין הכלים השונים, ובין הכלים לקירות המקיפים אותם. בשיעור זה נעסוק בפרשנותם של חז"ל לסוגיה זו, ונראה כיצד הם התמודדו עם נקודה זו[1].

מיקום הכלים על פי חז"ל

בטרם נסקור את הכלים השונים, נציין כי מעטים הם המקורות המתייחסים באופן ישיר למיקומם של הכלים במשכן. מקור מרכזי אחד הינה הברייתא דמלאכת המשכן, המתייחסת לתכנית המשכן, ובנוסף ישנם מקורות רבים בחז"ל המתייחסים למידות המדוייקות בבית שני[2].

מיקומו של הארון בקודש הקודשים

כפי שראינו בשיעור קודם, את הימצאותו של הארון בקודש הקדשים ניתן לדייק מן הפסוקים (שמות מ', כא-כב), אולם התורה אינה מפרטת את מיקומו של הארון בתוך קודש הקודשים, וכך גם בחז"ל. בנוסף, אין התורה מפרטת את אורכם של בדי הארון.

כותב המלבי"ם

"ואורך הבדים שעשה משה לא היה יותר מעשה אמות. כי המשכן היה עשר ובעת החניה משכם לצד החוץ אל הפרוכת שהיו בולטים בפרוכת כשני דדי אישה"

                                                     (שמות כ"ה, יד).

הסברה הפשוטה אומרת כי אורכם של הבדים אכן היה עשר אמות, ועל כן כשמשכו את הבדים ממיקומם הרגיל הם בלטו בפרוכת כשני דדי אישה.

אם אורכם של הבדים היה אכן עשר אמות, ישנו הגיון רב לומר כי הארון היה נישא באמצע הבדים. לפי ההבנה זאת, יוצא כי הארון היה מצוי באמצע קודש הקודשים.

חיזוק להבנה כי הארון היה ממוקם באמצע קודש הקדשים, הינם דברי הברייתא דמלאכת המשכן המתייחסת לבית הראשון ואומרת כי:

"הארון היה נתון בתוך הבית, וחולק את הבית עשר אמות מכאן ועשר אמות מכאן"        (פרק ז').

אורכו של קודש הקודשים בימי בית ראשון הינו 20 אמה, ולכן הארון מצוי באמצע קודש הקודשים.

למרות השינוי במידות, ייתכן מאוד כי עקרון זה לפיו הארון ממוקם באמצע המבנה, נשאר עוד מימי המשכן וממשיך גם בימי הבית הראשון. בדומה לכך, על דברי הגמרא האומרת כי  "ארון שעשה שלמה יש לו עשר אמות לכל רוח" (מגילה י:) מפרש רש"י שהוא יושב באמצע קודש הקודשים^[3].

למקום זה של הארון יכולות להיות מספר משמעויות:

• תחילה, מיקום באמצע החדר המרובע הופך אותו לכלי המושלם והמקודש ביותר, המהווה את הנקודה המשמעותית ביותר בכל המבנה.
• שנית ועל כך נרחיב בהמשך השיעורים, העובדה כי הוא היה מונח מצפון לדרום, בניגוד לכל שאר הכלים^[4], מציבה אותו כבסיס אליו מתייחס כל המבנה וכל שאר הכלים.

מקום הארון אינו מן המידה

על פי חז"ל, מספר ניסים נעשו בתוך המשכן בנוגע למידות הכלים. כך, מידות הארון היו גדולות יותר מגודל החדר בו הוא היה ממוקם, וגם הכרובים היו עומדין בנס התוך המשכן. וכך אומרת הגמרא:

"וא"ר לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה. תניא נמי הכי ארון שעשה משה יש לו עשר אמות לכל רוח, וכתיב 'ולפני הדביר עשרים אמה אורך' (מלכים א ו) וכתיב 'כנף הכרוב האחד עשר אמות וכנף הכרוב האחד עשר אמות' ארון גופיה היכא הוה קאי? אלא לאו שמע מינה בנס היה עומד"             (מגילה י:).

במקום נוסף הגמרא מזכירה ניסים נוספים בנוגע לחוסר מקום:

"דתנן עשרה נסים נעשו בבית המקדש לא הפילה אשה מריח בשר הקדש... עומדים צפופים ומשתחוים רווחים[5]... ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים... ותו ליכא? והתניא רב שמעיה בקלנבו שברי כלי חרס נבלעין במקומן. ואמר אביי מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה נבלעין במקומן" (יומא כא.).

ראשית, יש לציין כי מדברי הגמרא במגילה, ברור כי היא מתייחסת למידות בית המקדש הראשון. הגמרא מחשיבה כאן את האורך הכולל של הכנפיים המגיע לסך הכל 20 אמה, והיות וזהו רוחבו של קודש הקודשים הם תופסים את כל הרוחב ולא נשאר כל מקום לארון עצמו^[6].

מבאר רש"י על אתר:

"אינו מן המידה - אינו אוחז למעט מידת קרקע לכל צדדיו כלום. כדקתני יש לו עשר אמות לכל רוח. באמצע בית קודש הקודשים היה יושב, ויש ריוח בינו לבין הכתלים עשר אמות לכל צד. וכל הבית אינו אלא כ' על כ' נמצא שאינו ממעט כלום".

שוב כאמור לדעת רש"י, הארון היה יושב באמצע בית קודשי הקודשים, וכך נראה מדברי הגמרא עצמם. אמנם הגמרא מתארת את המציאות בבית הראשון, אך הגיוני להניח שהדבר נכון גם ביחס למשכן, ועל כן על פי דעה זו, הארון הוא באמצע קודש הקודשים.

במקביל לגמרא במגילה, הגמרא ביומא אומרת בשם ר' לוי:

"דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון אינו מן המידה. ואמר רבנאי אמר שמואל כרובים בנס היו עומדין"        (כא.).

כאן הגמרא מתייחסת גם לארון וגם לכרובים. ומבאר רש"י:

"מקום ארון אינו מן המידה - אינו תופס למעט ממדת החלל של בית כלום. דתניא ארון שעשה משה יש לו עשר אמות אויר לכל רוח, כשניתן באמצע בית הכפורת, והרי כל החלל לא היה אלא כ' על כ' שנאמר 'ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב' (מלכים א, ו) נמצא שאין מקום הארון ממעט כלום".

הגמרא בבבא-בתרא מוסיפה על הנאמר בגמרא במגילה וביומא ואומרת כך:

"דאמר רבי לוי ואיתימא רבי יוחנן דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון וכרובים אינו מן המידה. תניא נמי הכי ארון שעשה משה יש לו רוחב עשר אמות לכל רוח ורוח"    (בבא בתרא צט.).

כלומר הברייתא אומרת מפורשות כי המרחק מן הארון, שמידותיו שתים וחצי אמות אורך על אמה וחצי רוחב, לקירות קודש הקודשים היה עשר אמות לכל רוח, כלומר מזרח מערב צפון ודרום[7].

הגמרא בהמשך מביאה בשם שמואל כי הכרובים 'בנס הן עומדין', ומביאה ראיה מאורך הכנפיים בפסוקים המתארים אותם במקדש ראשון. אחר כך מביאה הגמרא סדרה של קושיות או העמדות אחרות של העניין כך שלא יהיה מצב ניסי.

המדרש מתייחס לסוגיה זאת ואומר כך:

"'ואת כל העדה הקהל פתח אהל מועד' - אמר רבי אלעזר כל ישראל ששים רבוא ואת אומר 'אל פתח אהל מועד' אלא זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה דכותה (בראשית א, ט) 'יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד' בנהג שבעולם אדם מפנה כלי מלא לתוך כלי ריקן או שמא כלי מלא לתוך כלי מלא העולם כלו מים ואת אומר 'יקוו המים' אלא זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט המרובה. דכותה (שמות ט, ח) 'קחו לכם מלא חפניכם פיח כבשן' אמר רב הונא לא דמי הדין דחפין להדין דקמיץ הדין דחפין תרין הדין דקמיץ ארבע חפניו תמניא קמצין נמצא חפנו של משה מחזקת שמנה קמצין לא מלמד שהקדוש ברוך הוא מספיק ואהרון חופן ומשה זורקן ואת אמר (שם) 'וזרקו משה השמימה' בבת אחת אלא זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט למרובה. ודכותה (שם כז, יח) 'ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים' אמר רבי יוסי בר חלפתא 'ארך החצר מאה באמה' וכל ישראל עומדים בתוכה אלא זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרבה. ודכותה (במדבר כ,י) 'ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע' אמר רבי חנין כמין כברה היתה וכל ישראל עומדין עליה אלא זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרבה. ודכותה (יהושע ג, ט) 'ויאמר יהושע אל בני ישראל גשו הנה' רב הונא אמר זקפן בין שני בדי הארון רבי חמא בר חנינא אמר שמן בין שני בדי הארון ורבא אמר צמצמן בין שתי בדי הארון הדא הוא דכתיב (שם שם, י) 'ויאמר יהושע בזאת תדעו כי אל חי בקרבכם' אמר להם מתוך שהחזיקו אתכם שני בדי הארון יודע אני ששכינתו ביניכם. אף בבית המקדש כן דתנינן (אבות ה, ה) 'עומדים צפופים ומשתחוים רוחים' רבי שמואל בר איביה בשם רבי אחא אמר רוח ארבע אמות בין כל אחד ואחד אמה לכל צד שלא יהא אחד מהן שמע קול חברו מתפלל, אף לעתיד לבוא כן שנאמר (ירמיה ג, יז) 'בעת ההיא יקראו לירושלם כסא ה' ונקוו אליה כל הגוים'. רבי יוחנן סלק למשאל בשלה דרבי חנינא ואשכחה דהו העסיק בהדין פסוקא 'בעת ההיא יקראו לירושלם כסא ה' ונקוו אליה כל הגוים' אמר לו ומחזקת היא אותן אמר לו המקרא אומר (ישעיה נ"ד, ב) 'הרחיבי מקום אהלך' (שם שם,ג) 'כי ימין ושמאול תפרוצי'" (ויקרא רבה י', ט).

המדרש מביא מספר דרשות המתארות אירועים בהם מועט מחזיק את המרובה. הראיות הן מהקשרים שונים ומגוונים, אך בולטות הדוגמאות הקשורות ישירות למשכן ולמקדש.

מעניין מאוד שדוקא בסוף המדרש ביחס למציאות שלעתיד לבוא מתוארת הרחבתה של ירושלים, על פי הפסוק בישעיהו "הרחיבי מקום אהלך כי ימין ושמאל תפרוצי", כלומר המקום הולך ומתרחב. כלומר לעתיד לבוא מפסיקה בחינה זו של 'מועט המחזיק את המרובה' וכביכול המרובה מחזיק את המרובה.

מהי משמעות העובדה שדוקא במקום המקדש, המקום הפיזי אינו בעל משמעות?

ניתן לבאר, כי דוקא הכלים המייצגים באופן מובהק את השראת השכינה, אינם תופסים מקום פיסי כלל, מפני שהשכינה היא הגילוי הרוחני של ההופעה האלוקית. ההתייחסות היא בראש ובראשונה לארון, לכרובים ולבין בדי הארון, ואחר כך בהשאלה גם לפתח אוהל מועד, לעזרה ולכל ירושלים. דברי הגמרא ביומא אודות הניסים שנעשו במקדש ובירושלים, הינם הרחבה של רעיון זה לכל העיר.

אף על פי שהתורה נותנת מידות לארון, וצורה לכרובים ותיאור הבדים, כל אלו באופן מהותי אינם משאירים חותם בתוך עולם החומר. ההופעה האלוקית כל כך עליונה שאין היא מצטמצמת ומגמדת עצמה לעולם חומרי, ולכן כלים אלו אינם מן המידה.

במובן מסויים, הבנה זאת ממחישה בצורה מופלאה את העובדה כי המקום הזה מבטא במהותו חיבור וזיקה בין רוחני וגשמי, בין אין סוף לסוף בין אלוקי לאנושי. אם למרות מידותיו המפורטות בתורה הארון אינו תופס מקום, פירושו שהוא אכן נמצא אך לא נמדד במימדי מקום.

בהקשר זה, מאלפת העובדה כי במקום בו מונח הארון, בקודש הקודשים, על אבן השתיה, חז"ל מזהים את מקום בריאת העולם. כלומר במקום זה המבטא יותר מכל את עצם הופעת העולם הגשמי, את עצם בריאת עולם כביכול חוץ מן האלוקות עצמה, שם נמצא הדבר הרוחני ביותר.

דווקא שם נמצא הארון, נמצאים הלוחות, שברי הלוחות וספר התורה - המבטאים יותר מכל את הזיקה בין הקב"ה לבריאה, את המציאות הרוחנית ביותר האפשרית המתגלה בעולם החומר, ועל כן גילוי זה אינו תופס מקום כלל ועיקר.

מיקום הכלים בהיכל

השלחן והמנורה

אומרת הגמרא:

"דתניא שולחן בצפון משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה, ומנורה בדרום משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה. מזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך כלפי חוץ קימעא"                (יומא לג:).

מבאר רש"י על אתר:

"משוך מן הכותל - מרוחק מן הכותל צפוני שתי אמות ומחצה שיעור דרך שני כהנים זה אצל זה המסדרין שתי מערכות של לחם הפנים בשבת, ומצוותו לסדרן ולסלקן יחד, וארבעה נכנסין שנים מצד זה של שולחן לסלק את המערכה הישנה של לחם הפנים ושנים מצד זה לסדר החדשה".

הגמרא נותנת מיקום מדוייק של הכלים בהיכל בציר צפון דרום, דבר שאינו מפורט בתורה:

• רוחב ההיכל 10 אמות.
• השולחן משוך מדרום לכותל הצפוני של ההיכל שתי אמות ומחצה.
• המנורה משוכה מצפון לכותל הדרומי של ההיכל שתי אמות ומחצה.

ניתן היה לומר כי הסיבה למרחקים אלו היא עניין של נוי - אך בראשונים מופיעות סיבות נוספות מעשיות, יותר פונקציונאליות.

רש"י, מנמק כי מיקומו של השולחן נקבע כך שהכהנים המחליפים את לחם הפנים בשבת יוכלו לעמוד שנים מצד זה ושנים מצד זה, וכך להכניס את המערכה החדשה מיד כאשר מסלקים את הישנה.

בנוגע למיקום המנורה, מכיון שעל המנורה אומרת התורה 'נוכח השולחן', לכן מיקומה הוא במקביל לשולחן. ההרחקה הזהה מן הכותל הדרומי, נעשתה אולי באופן סימטרי לשלחן.

המאירי מנמק מרחק זה באופן אחר וכך דבריו:

"מפני שכהן גדול כשנכנס לבית קודשי הקודשים נכנס בין המנורה והכותל, וצריך שיעבור בריוח עד שלא יגע בכותל ולא במנורה"^[8]                                                          (יומא לג.).

מקור דברי הראשונים לגבי המרחק בין השולחן לקיר הצפוני, הינו בגמרא במנחות (צט.). הגמרא שם דנה גם באופן עמידת הכלים עצמם, האם הם עמדו ממזרח למערב או מצפון לדרום?

לדעה שאורך השולחן עומד מצפון לדרום, ניתן להצמידם לכותל הצפוני, כי הכהנים יסדרו את לחם הפנים כשהם עומדים ממזרח וממערב לו. לפי דעה זו, הרחקת אמתיים וחצי תהיה מן הפרוכת (וכך רש"י במנחות צט. ד"ה אלא למ"ד).

הברייתא דמלאכת המשכן משלימה את דברי הגמרא ביומא:

"מן הקרשים שבדרום עד קני המנורה- שתי אמות ומחצה ומקני המנורה עד השולחן חמש אמות ומן השולחן ועד הקרשים שבצפון שתי אמות ומחצה הא למדת שרחבו עשר אמות"     (פרק ד).

הגמרא כאן מוסיפה על הגמרא ביומא את המרחק בין השלחן למנורה (כמובן שהמרחק ניתן ממרכז הכלים, כי רוחב ההיכל יהיה גדול מעשר אמות). נזכיר כי התורה לא כתבה מפורשות את רוחבו של המשכן, ורק צירוף מספר הקרשים יחדיו יוצר רוחב של עשר אמות. ולכן אם השולחן נמצא שתי אמות ומחצה מדרום לכותל הצפוני והמנורה שתי אמות ומחצה מצפון לכותל הדרומי, המרחק למעשה בין השולחן למנורה הינו 5 אמות.

באופן זה יש לנו את המיקום המדוייק של הכלים בציר צפון דרום, את המרחק בין הכלים לכתלים ואת המרחק בין הכלים לבין עצמם.

מזבח הקטורת

הגמרא שצוטטה לעיל ממקמת את מזבח הקטורת בין השולחן למנורה, והוא עומד באמצע, כלומר באמצע רוחבו של ההיכל בציר צפון דרום. בנוסף אומרת הגמרא כי הוא היה הוא משוך כלפי חוץ, כלומר משוך מעט מזרחה לכיוון פתח ההיכל.

הגמרא בהמשך אומרת:

 "...ונוקמיה להדייהו! כיון דכתיב 'ואת המנורה נכח השלחן' (שמות כ"ו) בעינן דחזו אהדדי"  (שם).

כלומר, הגמרא שואלת מדוע שלא  נעמיד את מזבח הקטורת בקו ישר עם השולחן והמנורה, והיא עונה כי מהפסוקים עולה שישנה דרישה שהשולחן והמנורה יראו זה את זה. אם מזבח הקטורת היה עומד ביניהם, הם לא יכלו לראות זה את זה ועל כן יש למשוך אותו קצת כלפי חוץ^[9].

כפי שראינו, מדברי חז"ל אנו מקבלים את המיקום המדוייק של הכלים בציר צפון דרום, אולם, מה בנוגע לציר מזרח-מערב?

הגמרא כמעט ואינה מתייחסת לציר זה, פרט לציון העובדה כי מזבח הזהב - מזבח הקטורת, משוך קמעא ממזרח לציר השולחן והמנורה. מהו שיעור 'קמעא'? בראשונים ישנן דעות הממעיטות מאוד שיעור זה:

הריטב"א מבין כי הוא היה קרוב להם כל מה שאפשר. ואילו לפי רבנו אליקים, הצורך במשיכת המזבח מזרחה הינו רק לפי הדעה במנחות (צח:) כי הכלים מונחים במקדש כשאורכם מצפון לדרום. לדעה שהכלים מונחים במקדש כשאורכם ממזרח למערב, אורך השולחן שתי אמות והמזבח מסתיר אמה אחת ממנו והמנורה רואה קצת שולחן^[10].

מיקום הכלים במערב ההיכל

במספר מקורות מפורש כי הכלים מונחים בחצי המערבי של הקודש:

• בגמרא במנחות מובאות ברייתות סותרות לגבי מיקום הכלים ומיישבת אותן הגמרא בצורה הבאה:

"תני חדא מחצי בית ולפנים היו מונחין, ותני חדא משליש הבית ולפנים היו מונחין"      (צח:).

הגמרא תולה את ההבדל בין הברייתות האם מחשיבים את בית קודשי הקודשים עם ההיכל או לא.

• התוספתא ביומא אומרת :

"שולחן נתון בצפון משליש הבית ולפנים, מנורה כנגדו בדרום משליש הבית ולפנים, מזבח הזהב ממוצע בינתיים כנגד שני בדי ארון ומשוך כלפי מזרח, וכולם היו נתונים מחצי הבית ולפנים"    (ב, יב).

 

 

• בירושלמי נאמר כך:

"מזבח הזהב היה נתון באמצע הבית, חולק את הבית מחציו ולפנים, משוך קמעא כלפי חוץ"         (שקלים פ"ו, הלכה ג').

• המקור המפורש ביותר לגבי מיקום הכלים בציר מזרח מערב הוא שוב הברייתא דמלאכת המשכן האומרת כך:

"מן הקרשים במערב עד הפרוכת - 10 אמות

מן הפרוכת עד השולחן -5 אמות.

מן השולחן עד מזבח הזהב -5 אמות.

ממזבח הזהב עד העמודים שבמזרח- 10 אמות.

הא למדת שאורכו שלושים אמה,

הרי ההיכל הינו 20 אמה"                               (פ"ד).

לפי ברייתא זאת, השולחן (וכן המנורה שהיא נוכח השולחן אף על פי שהדבר לא מפורש) מרוחק 5 אמות ממזרח לפרוכת, ומזבח הזהב מצוי בדיוק באמצע ההיכל, במרחק 5 אמות ממזרח לשולחן (לפי הבנה זו, המזבח משוך כ-5 אמות ממזרח לשולחן וזאת המשמעות של קמעא).

ועל כן מן המזבח עד פתח המשכן במזרח 10 אמות.

על פי מקורות אלו, שלושת הכלים שבהיכל נמצאים במחצית המערבית של ההיכל.

גם מדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה עולה נקודה זו:

"שלושת הכלים שבהיכל היו מונחים משליש ההיכל ולפנים כנגד הפרוכת המבדיל בין הקודש ובין קודש הקודשים"^[11]    (פ"ג, הלכה יז).                                                                   

וכך גם במדרש ההלכה בתורת כהנים:

"מחוץ לפרוכת העדות מה ת"ל לפי שנאמר 'וישם את המנורה באוהל מועד נוכח השולחן' ואיני יודע אם סמוכה לפרוכת ואם סמוכה לפתח? וכשהוא אומר מחוץ לפרוכת העדות באוהל מועד מלמד שהיה סמוך לפרוכת יותר מן הפתח"           (אמור פרשתא יג, ח).

יוצא מכאן שמדאורייתא המנורה (וממילא גם השולחן) צריכה לעמוד בחצי המערבי[12].

הרחבנו במעט לגבי הראיות למיקומם של הכלים בהיכל. המסקנה העולה מכל המקורות כולם היא כי שלושת הכלים נמצאים במחצית המערבית של ההיכל כשמזבח הקטורת באמצע ההיכל ושאר הכלים השולחן והמנורה ממערב למזבח הקטורת (ולפי פשטות דברי הרמב"ם בשליש המערבי).

 

האם לקביעה זאת ישנה משמעות רוחנית?

בשיעורינו בשנת תש"ע עסקנו בשאלה מהי המשמעות הרוחנית של מבנה המשכן. לגבי ההיכל, הצענו לראות בהיכל הכפול במידותיו מקדש הקדשים, מקום המיועד כביכול הן להשראת השכינה והן לעבודת האדם.

אם קודש הקודשים הינו המקום המיועד לבטא בעולם רק את נוכחות השכינה, ההיכל המכיל את השולחן המנורה ומזבח הקטורת, מיועד לבטא גם את עבודת האדם. כלים אלו עצמם הם גילוי נוכחות השכינה בעולם, כלים של בעל הבית בביתו, אלא שעבדיו יכולים וצריכים להיכנס ולעבוד אותו בביתו ובכליו.

על כן הכלים עצמם מייצגים בעצמם את נוכחות השכינה, והעבודה בהם מייצגת את עבדי המלך העובדים אותו בביתו.

העובדה שכאמור על פי כל הדעות הכלים מצויים בחלק המערבי של ההיכל, מחזקת את ההבנה הזאת כי הכלים עצמם מייצגים את נוכחות השכינה במחצית ההיכל הסמוכה לקודש הקודשים, ואילו באופן סמלי המחצית המזרחית של ההיכל הריקה מייצגת את מקום עבודת האדם, בעצם כניסתם לחדר בו העבדים יכולים לעבוד בפועל.

מיקומו של המזבח החיצון

התורה מציינת את מיקומו באופן הבא:

"ואת מזבח העולה שם פתח משכן אוהל מועד"

                                                     (שמות מ', כט).

נראה כי משמעות הפסוק היא כי המזבח ממוקם בקרבה משמעותית לפתח, אולם התורה אינה מפרטת היכן בדיוק. באיזה מרחק ממזרח לפתח? האם בציר צפון דרום הוא מול הפתח, מצפון לו או מדרום לו?

שתי סוגיות מרכזיות עוסקות בכך בחז"ל: בזבחים (נח-נט), וביומא (טז-יז), וישנן שלוש שיטות מרכזיות בדבר:

א. שיטת רבי יהודה: המזבח עומד בדיוק באמצע העזרה, מחציתו בצפונה ומחציתו בדרומה. מהיכן לומד זאת ר' יהודה?

אפשרות אחת היא כי דבר זה נלמד מן הכתוב "ונתת את מזבח העלה לפני פתח משכן אוהל מועד" שהכוונה ממש לפני הפתח^[13].

אפשרות נוספת היא כי הדבר נלמד מסברא. ייתכן שהמזבח מכוון בדיוק בציר מזרח מערב, כשבנקודה המערבית בקודש הקודשים - הארון, מעליו הכפורת והכרובים. בקודש, מזרחה יותר, באמצע ההיכל מזבח הזהב, עליו מקטירים קטורת, ומחוץ למבנה בעזרה, המזבח החיצון.

מעבר לסימטריה והיופי מבחינת הצורה והמבנה והנוי, ישנה כאן משמעות חשובה שכל העבודה העיקרית, נעשית מול מקום השראת השכינה. העבודה החיצונית, עבודת הקורבנות, ובפרט קרבן התמיד היום יומי המוקרב מידי יום בבוקר ובין הערביים, הינה בציר העבודה הפנימית היומיומית –הקטרת הקטורת בבוקר ובין הערביים. ושניהם ממש מול מקום השראת והתגלות השכינה, מעל מקום הארון ובו התורה שבכתב ומעליו מבין שני הכרובים המקום בו ה' נועד למשה- מקום מסירת התורה שבעל פה.

ייתכן כי על פי דעה זו ניתן ללמוד מן הפסוק "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך" (שמות כ', כא), החצי הצפוני כשר לשחיטת עולה - קודשי קודשים, והחצי הדרומי כשר לשחיטת שלמים -קודשים קלים^[14] .

ב. שיטת רבי אליעזר בן יעקב - המזבח כולו בדרום העזרה.

הגמרא ביומא (לז.) מביאה מקור לדבריו מן הפסוק "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה'" (ויקרא א', יא) והוא מפרש שכל החלק הצפוני של העזרה פנוי לגמרי אפילו מהמזבח.

ג. שיטת רבי יוסי הגלילי - המזבח כולו בצפון העזרה.

אף על פי שאין הדבר נאמר מפורשות, הגמרא ביומא (לז.) מסיקה כך מדבריו, שהכיור הועמד מדרום למזבח כדי שלא יחצוץ בין המזבח לפתח ההיכל, ולכן כדי שהכיור לא יהיה בינו לבין הפתח יש להרחיקו דרומה מכל המזבח.

נרחיב עוד קצת במיקומו המדויק של מזבח החיצון. התוספתא בזבחים אומרת כך:

"מזבח כולו צפון שנאמר, ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה' "             (ז', א)^[15].

המשנה במידות (ה', ב) מפרטת את מידות העזרה^[16] מצפון לדרום מאה שלושים וחמש אמות:

• הכבש והמזבח- שישים ושתיים אמות.
• בין צפון המזבח לחומה הצפונית של העזרה 48 אמות.
• מן המזבח לטבעות 8 אמות.
• מקום הטבעות 24 אמות.
• מן הטבעות לשולחנות 4 אמות
• מן השולחנות לננסים 4 אמות.
• מן הננסים לכותל העזרה 8 אמות- סה"כ 48 אמות).

נותרו 25 אמות המתחלקות בין מקום הננסים לבין הכותל הדרומי של העזרה^[17].

לפי המשנה, השאלה היא האם כל המזבח בדרום או רק מחציתו, או שיש לחלק את 25 האמות הללו באופן אחר.

שתי שיטות עיקריות בראשונים:

• המזבח כולו בדרום (רש"י בפירושו הראשון ביומא לז.)
• רוב המזבח בדרום (רש"י בפירושו השני, רמב"ם, ר"ח ורא"ש).

לפי שיטה זו ייתכן כי 25 האמות מתחלקות בשווה בין צפון המזבח לדרומו^[18].

מיקומו של הכיור

מיקומו בתורה: "בין אהל מועד ובין המזבח" (שמות ל, יח).

מיקום זה מובן, מפני שהכהן העובד נדרש לרחוץ ידיו ורגליו הן לעבודת המזבח והן לכניסה לאוהל מועד, ועל כן מיקומו צריך לאפשר את עבודת הכהן בשני תחומי פעילות אלו.

נציין גם כאן כפי שהדגשנו גם בעניין המזבח החיצון, כי מיקומם של המזבח והכיור אינם ביחס לחצר ולעזרה, אלא ביחס לאוהל מועד.

הגמרא בזבחים אומרת כך:

"דתניא רבי יוסי הגלילי אומר מתוך שנאמר 'ונתת את הכיור בין אהל מועד' (שמות מ', ז)  'ואת מזבח העולה וגו'' (שם, ו) מזבח בפתח אהל מועד, ולא כיור בפתח אהל מועד. היכן היה נותנו? בין האולם ולמזבח משוך קימעא כלפי הדרום"   (זבחים נח:-נט.).

מבאר רש"י על אתר:

"מזוית המזבח ולדרום נמצא שאינו כנגד המזבח כלל אלא כבין אהל מועד ולמזבח"        (ד"ה היכן).

ובהמשך דבריו:

"מתוך שנאמר - בכיור בין אהל מועד ובין המזבח, וכתוב אחד אומר מזבח העולה שם פתח אוהל מועד ואין כיור מפסיק בינתיים. למדת משני המקראות הללו שצריך ליתנו כל מה שיכול לקרבו באויר שבין מזבח לאהל מועד ובלבד שלא יהא מפסיק בין מזבח ולפתח".

יוצא מרש"י שהכיור צריך להיות כמה שיותר סמוך למרחב שבין המזבח לאוהל מועד משוך קמעא כלפי דרום מבלי שיחצוץ ביניהם.

בהמשך, הגמרא דנה בדעה זאת ביחס לדעות השונות היכן מיקומו של המזבח החיצון?

האם כדעת רבי יוסי ורבי יוסי הגלילי - שהוא בצפון העזרה, כדעת רבי יהודה - שהוא באמצע העזרה, או כרבי אליעזר בן יעקב - שהוא בדרום העזרה (לדעת כמה ראשונים המשנה במידות מביאה דעה רביעית שרוב המזבח היה בדרום).

בנוסף לגמרא בזבחים נח:- נט., אומר הירושלמי:

"כההיא דתני תמן (במידות) כיור היה בין האולם ולמזבח ומשוך כלפי דרום. וכי מבין האולם והמזבח היה נתון? אלא נראה כבין האולם והמזבח"                                            (יבמות יב, א).

מכאן ניתן ללמוד כי הכיור הינו מדרום למזבח וכך לפי דעתו גם המשנה במידות, ובכל מקרה לא בין האולם למזבח ממש.

מאידך גיסא בבריתא במלאכת המשכן נאמר:

"מזבח החיצון היה נתון באמצע העזרה כבש לדרומו, כיור למערבו, בית המטבחיים לצפונו, וכל ישראל במזרחו"           (פרק יא).

מכאן משמע כי מיקום הכיור כנגד המזבח ממש.

מעניין כי על פי הירושלמי ביומא (פרק ד הלכה ה) "הכיור והכן מעכבין, פתר לה מקומן מעכב" – כלומר, אם הכיור וכנו אינם במקומם הראוי אין לקדש ידיים ורגליים אפילו בכלי אחר וכך מפרש על אתר קרבן העדה (מעניין כי כמה ראשונים אינם סוברים כהירושלמי).

וכך יוצא שהכיור הינו בין אהל ובין המזבח ולא ישירות בין המזבח לפתחו של ההיכל אלא מדרום לו.

חשיבות מקום הכלים

הרמב"ן בהוספות הלאווים לספר המצוות של הרמב"ם במצוה ג' כותב כך:

"שנמנענו שלא לשנות סדר הנחת הכלים במקדש כשולחן והמנורה והמזבחות והוא אמרו יתברך 'ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו'. ובא הפירוש המקובל שהיא אזהרה למה שציוה בעניין סידור המקדש".

לפי הרמב"ן ישנה קביעה עקרונית האומרת כי יש משמעות למיקום הכלים במקומם המסויים.

דבר זה נלמד מן הפסוק "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו"- לא רק שעל פי זה ישנה חשיבות ומשמעות למקום, אלא על פי המכילתא, המשמשת כמקור לדברי הרמב"ן, אם שינה את המקום אדם מתחיב בלא תעשה.

ניתן להציע באופן כללי כי המקום המשמש כמקום השראת השכינה, צריך להיות בדיוק כפי שהתורה ציוותה ואין לשנות זאת. מתוך ההנחה המלווה אותנו כי ישנה משמעות לכל מקום, המיקומים של הכלים השונים חשובים ביותר לצורך השראת השכינה.

הרמב"ם לא מנה איסור זה במניין מצוות לא תעשה וייתכן כי הוא מתייחס לפסוק "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" כאל הוראה כוללת לשמור את פרטי המצוות כהלכתן, אולם אין זה אומר כי הוא מתעלם מן הקביעה של המכילתא שיש עניין להציב כל אחד מן הכלים במקומו.