נידה | דף ס | מי חייב?

המשנה שבסוגייתנו מתייחסת למקרה שבו מספר נשים ישנו במיטה אחת ונמצא כתם דם. אם אחת מהנשים בדקה את עצמה ונמצא שהיא טמאה, אנו מניחים שהדם שנמצא במיטה הוא מאותה האשה ולכן שאר הנשים טהורות. כדי לבסס את הצורך בתכיפות הבדיקה למציאת הכתם, מביאה הגמרא את השוואתו של בר פדא, בין טומאת בועל הנידה לטומאת הטהרות שבהן התעסקה האישה דידן. לדברי בר פדא רק בדיקה המתבצעת ב"שיעור וסת" (צמוד לביאה או למציאת הכתם) יכולה לטמא את הבועל או לחילופין לטמא את האישה ואת טהרותיה.

לאור העובדה שמושא הדיון בסוגייתינו היא האשה וטומאתה, לא מובן מדוע הדברים שמובאים בשם רב פדא נכתבו רק כלפי הבעל, הרי גם האשה מתחייבת בחטאת ואשם תלוי באופן שווה. הרש"ש על סוגייתנו (ד"ה גמרא כל שבעלה בחטאת) הציע לקרוא את המילה בעלה בניקוד "בְעלהּ" - בעל אותה ובכך נמצא שהלשון מורה על כך ששניהם מחוייבים בקרבן חטאת או אשם תלוי. ברם, מפירוש רש"י בסוגייתנו (ד"ה בעלה פטור) שכותב "פטור" ולא פטורים, לא משמע כן.

יתכן להסביר זאת באופן דומה, שאמנם כוונת הלשון היא רק על הבעל אבל למעשה הכוונה היא הן לבעל והן לאשה; כוונתי, כשרבותינו ז"ל עסקו בסוגיות הנ"ל הם נגעו רק בחיוב ובכפרה של הבעל, מהחיוב של הבעל אנו יכולים ללמוד לגבי חיוב האשה אולם עצם הדברים על חובת הכפרה וכיוצ"ב של האשה לא נאמרו בפירוש. אפשר שגישה זו היא פועל יוצא מהכתוב במקרא לגבי האופן בו נוצר הצורך בכפרה שבו אנו עוסקים (ויקרא טו, כד):

"וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא".

ברירת המחדל של סוגייתינו לפיה העיסוק הדוגמא המובאת היא מכפרתו של האיש נובעת מכך שבפסוק המתאר את הביאה האסורה דוקא האיש מתואר כאקטיבי והטומאה הנדונה בפסוק זה היא טומאתו שלו. זאת בעוד שמובן שלמעשה, הן האיש והן האישה עברו על איסור וצריכים כפרה בשווה.