מי עשה את הכלים? | 1

לאחר שעסקנו ביחס בין המבנה לכלים, ברצוננו בשיעור זה להתייחס לשאלה מי עשה את כלי המשכן. במסגרת זאת, נרצה לבחון את היחס בין הציווי לביצוע (הציווי של ה' את משה בפרשת תרומה, הציווי של משה את בני ישראל בפרשת ויקהל והביצוע בפועל כולל הציווי על ההקמה וההקמה למעשה), ולנסות לעמוד על המשמעות של סוגיה זאת לגבי מהותם של הכלים.

האזכורים השונים לציווי על הכלים

א.ציווי ה' את משה

מעניין לשים לב למי מופנה הציווי בכל אחד מן הכלים, בציווי הקב"ה למשה בפרשת תרומה (שמות כה, י' ואילך):

הציווי על הארון: "ועשו ארון עצי שיטים" – בלשון רבים. וזאת למרות שכל פרטי העשיה של הארון אחר כך (וציפית, ויצקת, ועשית, והבאת) נאמרו בלשון יחיד.

בהמשך, לגבי הכפורת נאמר "ועשית" (שם יז), וכן לגבי הכרובים (שם יח) השולחן (שם כג), המנורה (שם לא), "ואת המשכן תעשה" (שם כו,א), "ועשית את הקרשים" (כ"ו ,ט), "ועשית פרוכת" (שם לא) "ועשית את המזבח עצי שיטים" (שם כ"ז, א) "ועשית את חצר המשכן" (שם ט).

לגבי בגדי הכהונה בפרשת תצווה אומרת התורה

"ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי, ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט ועשו בגדי קדש לארון אחיך ולבניו לכהנו לי, והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש"                                   (שם כ"ח, ב).

ואחר כך "ועשו את האפוד" (שם ו) "ועשית משבצת זהב" (שם יג), "ועשית חשן משפט" (שם טו), "ועשית את מעיל האפוד" (שם לא), "ועשית ציץ זהב טהור" (שם לו), "ועשית מזבח קטורת" (שם ל', א), "ועשית כיור נחשת" (שם ל, יז) וזאת בדיבור מפורש של ה' אל משה.

אחר כך התורה בשמות לא,א ואילך מתארת באופן מפורש את בחירת בצלאל ואהליאב וכל חכם לב "ועשו את כל אשר צויתך".

ב. ציווי משה את בני ישראל )שמות לה, א ואילך):

"וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה ה'"

                                                       (שמות ל"ה,י)

לאחר מכן משה מתאר מה כל אחד תרם והתנדב למשכן (שם כא-כט), ואז מתאר לבני ישראל את בחירת בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב.

ג. ביצוע עשיית המשכן  (שמות ל"ו, ח ואילך)

"ויעשו כל חכם לב בעשי המלאכה את המשכן"; "ויעש יריעת עזים לאהל" (שם יד); "ויעש  את הקרשים" (שם כ); "ויעש בצלאל את הארן" (שם ל"ז, א); "ויעש כפרת זהב" (שם ו); "ויעש שני כרבים זהב" (שם ז); "ויעש את השלחן" (שם י); "ויעש את המנרה" (שם יז); "ויעש את מזבח הקטרת" (שם כה); "ויעש את מזבח העלה" (שם ל"ח, א); "ויעש את הכיור" (שם ח); "ויעש את החצר"(שם ט).

לסיכום חלק זה אומרת התורה:

"ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה. ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש"          (שמות ל"ח, כב-כג).

ובהמשך לגבי בגדי הכהונה: "ויעש את האפד" (שם ל"ט ב); "ויעש את אבני השהם" (שם ו); "ויעש את החשן" (שם ח); "ויעשו על החשן שרשרת גבלת" (שם טו); "ויעשו שתי משבצת זהב" (שם טז); "ויעשו שתי טבעת זהב" (שם יט); "ויעש את מעיל האפד" (שם כב); "ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר" (שם כד); "ויעשו פעמני זהב טהור" (שם כה); "ויעשו את הכתנת שש" (שם כז); "ויעשו את ציץ נזר הקדש" (שם ל).

בסיום העשיה מסכמת התורה

"ותכל כל עבדת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו. ויביאו את המשכן אל משה, את האהל ואת כל כליו..."                                                (שם לב-לג).

ובסיום ההבאה אומרת התורה

"ככל אשר ציוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה, וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציוה ה' כן עשו ויברך אתם משה"                                         (שם מב ומג).

ד. בסוף ספר שמות (פרק מ') התורה מתארת את הציווי האלוקי למשה להקים את המשכן והקמתו בפועל

"וידבר ה' אל משה לאמר ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד"... ושמת... והבאת... ונתתה... ולקחת... ומשחת... וקדשת... ויעש משה ככל אשר צוה ה' אתו כן עשה".

ה. ההקמה בפועל

"ויהי בחדש הראשון בשנה השנית הוקם המשכן. ויקם משה את המשכן... ויתן... ויפרש... ויבא... וישם... ויכל משה את המלאכה"                                                      (שם יז ואילך).

לאחר שהוצגו בצורה מפורטת פרטי העשיה של המשכן והקמתו מן הציווי האלוקי של ה' אל משה, דרך ציווי משה את בני ישראל ועד ההקמה הסופית של המשכן על ידי משה, ננסה להתבונן בהבדלים ובדגשים מיוחדים ומתוכם להסיק מספר מסקנות.

היחס בין משה לבצלאל

כפי שראינו, בתחילה ציווי הקב"ה בפרשת תרומה הוא למשה, ועל פניו משמע משם כי הוא צריך לעשות את הכלים והמבנה. אולם בפועל, בשלב הביצוע נראה כי עיקרה של העבודה מוטלת על בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב. ממה נובע שינוי זה? האם שינוי זה הינו פועל יוצא של חטא העגל, והמגמה המקורית היתה כי בנית המבנה ועשיית הכלים תהינה על ידי משה בעצמו[1]?

ניתן להציע כי אמנם ה' ציוה את משה, וניתנה לו אחריות כוללת על בנית המשכן, אבל הביצוע בפועל נעשה ע"י בצלאל, אהליאב וכל חכם לב בעושי המלאכה.

אפשרות אחרת היא ללכת בעקבות רבים מן המדרשים המעניקים הסברים אחרים ליחס בין הציווי למשה לעשיה בפועל על ידי בצלאל:

"'ראה קראתי בשם בצלאל' - קראתי בשם בצלאל אין כתוב כאן, אלא ראה קראתי, אתה מוצא כשעלה משה למרום הראה לו הקב"ה כל כלי המשכן ואמר לו כך וכך עשה, ועשית מנורה, ועשית שולחן, ועשית מזבח, כך כל מעשה המשכן. בא משה לירד סבור שהוא עושה אותו, קרא לו הקב"ה אמר לו, משה, מלך עשיתיך, אין דרך המלך לעשות דבר, אלא גוזר ואחרים עושים, אף אתה אין לך רשות לעשות דבר, אלא אמור להם והם עושין ולא אמר לו למי יאמר. אמר משה למי אומר, אמר לו אני מראה לך, ומה עשה הקב"ה, הביא לו ספרו של אדם הראשון והראה לו כל הדורות שהן עתידין לעמוד מבראשית עד תחיית המתים, דור דור ומלכיו דור דור ומנהיגיו דור דור ונביאיו, אמר לו כל אחד ואחד התקנתיו מאותה שעה וכן בצלאל מאותה שעה התקנתיו, הוי ראה קראתי בשם בצלאל"

                                                  (שמות רבה מ', ב).

לפי המדרש אמנם משה סבר בפשטות כי הוא יבנה את כלי המשכן בעצמו, אולם כשהוא ירד אמר לו הקב"ה אין דרך מלך לעשות כך אלא גוזר ואחרים עושים. ואילו לשאלה מדוע דוקא בצלאל? אומר המדרש כי הקב"ה בחר בו מראשית הבריאה.

מדרש נוסף בעניין זה מחדד נקודה אחרת:

"'ועשית', מה כתיב למעלה מן העניין, וראה ועשה. וכי משה עשה את המשכן? והלא כתיב ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב. אלא משה לתלמוד בצלאל למעשה. מכאן אמרו רבותינו ליתן שכר למעשה כעושה, שכן מצינו במשה שעשה בצלאל למלאכת המשכן והעלה עליו הקב"ה כאילו הוא עשאו, שנאמר ומשכן ה' אשר עשה משה במדבר"            (שמות רבה ל"ה, ג).

על פי מדרש זה, שכרו של המזרז, כשכרו של העושה. הזירוז של משה את בצלאל לעשות את המשכן מזכה את משה במעשה כי המשכן ייקרא על שמו.

ומוסיף על כך התנחומא:

"וכן אתה מוצא במשכן שהכל נתנו את נפשם ועשו את המשכן, כל ישראל נתנדבו, הנשים טוו את העזים וכן ויעשו כל חכם לב, וכן ועשה בצלאל ואהליאב. בשביל שנתן משה נפשו עליו שיעשה כשם שהראה לו הקב"ה בהר, שנאמר וראה ועשה בתבניתם וגו' והלך משה ונתן נפשו שלא יטעו, לכך כתיב על כל דבר ודבר 'כאשר ציוה ה' את משה'"      (נשא סי' כ').

על פי המדרש, כל אחד עשה את חלקו: הנשים טוו את העיזים, כל חכם לב עשה את מלאכתו, בצלאל ואהליאב את חלקם ומשה טרח ועבר ביניהם והדריך אותם במדוייק על מנת שהמשכן ייעשה כשם שהראה הקב"ה למשה בהר.

הרמב"ן על אתר בבארו את המדרש מסביר את הייחודיות של בחירת בצלאל

"והטעם כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב וחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כולם והיודעים ורגילים בהם בבא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה, ועוד שהוא חכם גדול בחכמה בתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל כליו למה צוו ואל מה ירמזו. ולכן אמר ה' למשה שיראה הפלא הזה וידע כי הוא מלא אותו רוח אלוקים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן כי היה רצון מלפניו לעשות המשכן במדבר ולכבודו בראו כי הוא קורא הדורות מראש וכו"                                                (שמות ל"ו, ב).

הנצי"ב בפירושו מעיר הערה מענינת לגבי עצם בחירתו של בצלאל:

"'ראה קראתי בשם' - לפי הפשט משמעות 'ראה'-התבונן על הטובה שאני עושה בזה, שלא תהא צריך לחפש אחר הרבה אומנים מכל המלאכה משונים זה מזה, ועתה 'הנה קראתי בשם' - אומן אחד שבו יכלול הכל, והוא ישגיח על כל מיני אומניות. ומשה אמר לישראל (להלן לה,ל) 'ראו'. ובמכילתא פרשת בשלח על הפסוק 'ראו כי ה' נתן לכם השבת' (לעיל טז, כט) - 'הזהרו'. ונראה דזהו כוונת 'ראו' כאן - תתבוננו על מעשה המשכן שאינו כמו פלטין של מלך שהוא חול, ומי שרוצה לעשות אותו ע"י הכשר ידיעה במלאכה קודם שבא לעשות הרי הוא עושה, אבל לא כן המשכן שהוא קודש ויש בו דבר סגולה, וכמו התורה שלא ניתנה אלא ע"י משה וכהונה ע"י אהרון, כך המשכן לא היה אפשרי להעשות ע"י שום בעל מלאכה היותר גדול בעולם, אלא ע"י בצלאל. ולא משום שהיה תחילה אומן גדול, אלא שהקב"ה 'מלא אותו'- עתה, ידיעה הנצרכת לזה, ומזה ראוי להזהר בו. וזהו כוונת 'ראו' שאמר משה לישראל להלן בפרשת ויקהל"        (שמות ל"א, ב).

ייחודיותו של בצלאל שהוא אומן אחד שכלול בו הכל וישגיח על כל האומנויות, וכך משה לא יצטרך לחפש הרבה אומנים בכל המלאכות השונות. 

מאידך גיסא כותב הנצי"ב:

"אלא עלינו להתבונן בכל מעשה הבגדים בדיוק, ונמצא שיש איזה שינוי או איזה חדוש שלא נתבאר בפרשת הציווי, וסלקא דעתך דבצלאל עשה מדעתו כל זה, משום הכי פירש הכתוב על כל פרט 'כאשר צוה וגו'', כלומר, דבקבלה בא מפי משה שיהא כך. והכי מפורש בירושלמי פאה פרק א' 'ובצלאל... עשה את כל אשר צוה ה' את משה' (לעיל ל"ח, כב) אפילו דברים שלא שמע מפי רבו הסכימה דעתו כמו שנאמר למשה מסיני (עכ"ל). הרי דמיירי בקבלות שבע"פ ועוד לא הספיק משה לבאר הכל. וכמו כן ביארנו בספר ויקרא פרשת צו (פרק ח') ... ומעתה מבואר יפה כאן "כאשר צוה וגו'" כמו שביארנו במקרא הקודם, וכן יבואר בכל הפרשה"

                                                                       (שמות ל"ט, ה).

על פי פירוש זה, ועל פי דברי הירושלמי, הביטוי 'כאשר ציוה את משה' מתפרש כי הדברים באו בקבלה שבעל פה מפי משה שיהא כך.

ביחס לעשייתה של המנורה אומר המדרש:

"ר' לוי אמר מנורה טהורה ירדה מן השמים למה שאמר לו הקב"ה למשה ועשית מנורת זהב טהור, א"ל כיצד נעשה? א"ל מקשה תעשה המנורה. אעפ"כ נתקשה משה וירד ושכח מעשיה. עלה ואמר רבש"ע שכחתי. א"ל ראה ועשה, שנטל מטבע (בבמדב"ר שם: מנורה) של אש והראה לו עשייתה. ועוד נתקשה על משה א"ל הקב"ה, לך אצל בצלאל והוא יעשה אותה. ירד משה ואמר לבצלאל מיד עשאה, התחיל משה תמיה ואמר אני כמה פעמים הראה לי הקב"ה ונתקשיתי לעשותה, ואתה שלא ראית עשית מדעתך? בצלאל, שמא בצל א-ל היית עומד כשהראה לי הקב"ה? לפיכך כשחרב בית המקדש נגנזה המנורה, וזה אחד מחמשה דברים שנגנזו: הארון, והמנורה, והאש, ורוח הקודש וכרובים. וכשישוב הקב"ה ברחמיו ויבנה ביתו והיכלו הוא מחזירן למקומן ומשמח את ירושלים שנאמר 'ישושום מדבר וציה וגו'' (ישעיה לה, א), ואומר 'פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון ניתן לה הוד הכרמל והשרון המה יראו כבוד ה' הדר אלוקינו' (שם שם ב)"                                                 (במדבר רבה ט"ו, ט).

מעבר ליחס בין משה לבצלאל בעשיה, היו שותפים נוספים בעשיית הכלים: אהליאב בן אחיסמך, כל חכם לב וכן הנשים שטוו את העיזים (שמות לה, כה-כו), ולאור כך נשאלת השאלה האם הייתה בכך חלוקת עבודה ברורה?

שאלה זאת מתקשרת ישירות לשאלה פרשנית אחרת והיא מהו היחס בין אותם הלשונות בהן הציווי על העשיה הינו בלשון יחיד, ללשונות בהם הציווי בלשון רבים?

היחס בין כל עושי המלאכה

היחס בין לשון יחיד ללשון רבים

אור החיים הקדוש מתייחס לנקודה זו בפירושו:

"'ויעשו כל חכם לב'. פירוש הגם שהעושים רבים הם אף על פי כן היתה המלאכה נעשית כאילו עשאה אדם אחד. והכוונה בזה כי כשיעשו המלאכה רבים על כל פנים ישתנה תואר מלאכת זה מזה, ולא תדמה למלאכה שיעשנה כולה אדם אחד, והשמיענו הכתוב כי מלאכת המשכן שלימה היתה גם בבחינה זו, כי הנותן חכמה בהמה השוה אותם בהתבוננות החכמה שוה ודומים כולם לאיש אחד.  ולדרך זה יתיישב טעם אומרו בכל פרטי המעשים לשון יחיד ולא פירש מי הוא, ופשיטא שאינו חוזר על בצלאל כי לא הוא עשה הכל, והעד הנאמן ויעש בצלאל את הארון אלא יכוין אל עושי המלאכה, והזכירם בלשון יחיד לטעם שכתבתי"  (שמות ל"ו, ח).

כיוון אחר לשאלה זו, מביא הנצי"ב בפירושו:

"'ויעש' - באפוד וחושן ומעיל התחלת הפרשיות בלשון יחיד ואח"כ בלשון רבים, משום דכל התחלת המלאכה והסדר היה על ידי שארי אומנים. וכדי שלא לקפח שכר האומנים שהמה בעמלם עשו עיקר המלאכה, וגם כל דבר מצוה נקרא ע"ש הגומרה (סוטה יג:) משום הכי כתיב להלן בלשון רבים"                       (שמות ל"ט, ב).

לפירושו, התחלת המלאכה היתה על ידי בצלאל, ואילו גמר המלאכה היה על ידי שאר האומנים. על מנת שלא לקפח את שכר האומנים, ומכיון שכל דבר מצוה נקראת על שם גומרה, נכתב הכתוב בלשון רבים. כך יוצא שבתחילת כל כלי כתוב לשון יחיד – בצלאל, ובסוף הכלי נאמר בלשון רבים על שם האומנים.

בפירושו לעניין הציץ, אומר הנצי"ב:

"'ויעשו וגו' - לכאורה היה ראוי להקדים מעשה הציץ לכתנות ואידך, כמו בציווי. אלא כמו שהתחיל בארון דקדוש יותר כך סיים בציץ, דאחרון ג"כ חביב כדאיתא במגילה פ"ג (כא:). ומשום הכי כתיב מהחל עד כלה בלשון רבים, שהשתדלו כל האומנים לשלוח בו אצבע.שהשתדלו כל האומנים לשלוח בו אצבע"  (שם ל).

לדעתו, בציץ העשיה כולה כתובה בלשון רבים מפני שגם בציץ ישנה קדושה ולכן הוא אחרון והוא חביב לכן השתדלו כל האומנים לשלוח בו אצבע.

במקום אחר (שמות ל"ה, לג-לה), עומד הנצי"ב על היחס בין עשיית בצלאל לעשייתם של האחרים:

"'לעשות בכל מלאכת מחשבת' - שהוא בעצמו עשה מקצת מלאכה, וכתיב 'בכל'- היינו מקצת ולא כולו, אלא מסר אח"כ לאחרים. ולא שייך בזה 'המתחיל במצווה אומרים לו גמור', אחר שמתחילה היה בדעתו למסור לאחרים.

והנה כאן כתיב 'מחשבת' ולא כמו בפרשת כי תשא, היינו משום שלא נזכרה מלאכת אריגה ורקימה בזה המקרא, אלא במקרא הסמוך (פסוק לה) שנשתוו בהני בצלאל ואהליאב, וא"כ יקשה לנו אמאי נזכרה מלאכת חרש כאן הרי כתיב גם באהליאב 'מלאכת חרש'. ונתיישב בזה דכתיב כאן 'מחשבת', שגם במקרא הסמוך מרומז שאהליאב נשתווה בחרושת במעשה, אבל לא 'במחשבה' - בהמצאה היאך לעשות, משום הכי כתיב כאן ש'במחשבת' נצטיין בצלאל. 'ולהורות נתן בלבו וגו'': שירצה לקבל הטורח והטפול להורות לאחרים אופני המעשה, וגם אם נפלה איזו שאלה בהבנת המקרא וכדומה, היה בצלאל מורה הוראה בזה העניין. 'מלא אותם' - באלו הפרטים נשתוו שניהם"

                                                     (שמות ל"ט, ל).

הנצי"ב מבין שבצלאל עשה מקצת מלאכה ואחר כך מסר לאחרים. ייחודיותו של בצלאל הינה במחשבה ובהמצאה איך לעשות, ואילו במלאכת האריגה והרקימה ובחרושת המעשה נשתוו בצלאל ואהליאב.

הנצי"ב מבאר את עניין עשר היריעות של המשכן שנעשו כרובים מעשה חושב:

"'מעשה חשב עשה אותם' - חזר לבצלאל ראש העושים, כמו בכל מעשה המשכן כתיב בלשון יחיד. וכאן יש להסביר יותר דיוק לשון יחיד, שהרי כבר ביארנו בפרשת תרומה (לעיל כו,א) ד'מעשה חושב' של הכרובים לא נגמר על יריעה אחת כי אם בצרוף השניה והשלישית, וא"כ לכאורה היו כל האומנים נצרכים לעשות הציור באופן שיבינו איך שיצטרפו אשה אל אחותה. אבל באמת לא היה כן אלא 'מעשה חושב עשה' בצלאל לבדו, והוא מסר לכל אחד הציור של יריעה שלו, ואע"ג שלא ידע מהשניה, רק בצלאל לבדו ידע איך יצורפו בטוב"  (העמק דבר ל"ו, ח).

אוה"ח הקדוש בפירושו כותב כך:

"'והקמות את המשכן', פירש הרב אבן עזרא שיאמר כן לחכמי הלב וכו', הרב השכיל בכללות מצות ה' וחשב כי כשם שנאמרו כל מעשים של המשכן לנוכח ואחר האמת לא הוא עשה אלא חכמי לב, כמו כן תהיה מצוה זו. ולא כן הוא לעולם, כי כל מה שיצוה ה' בנוכח למשה הוא יעשה ואין זולתו, זולת במקום שיחזור ה' ויאמר בפירוש כי אחרים הם העושים, אז נאמר כי טעם שדיבר אליו לנוכח הוא לומר לו כי כיוון שהוא המצוה כאילו הוא העושה, וכמעשה כל המשכן וכליו שהגם שכינה הדבר אליו, חזר וציוהו בפרשת כי תשא 'קראתי בשם בצלאל וגו' ואתו אהליאב וגו' ובלב כל חכם וגו' ועשו את כל אשר צויתיך', חזר וגילה הדבר כי לא יעשה משה דבר במלאכה, אבל הקמת המשכן שלא מצינו שחזר ה' ופירש לו מי המקים, הרי זה יגיד, כי הדברים ככתבן כי הוא יקים, והוא הקים דכתיב 'ויקם משה את המשכן וגו'', הוא לבדו ואין איש אתו והוא דברי חז"ל ועיקר, וזולתו עיקר נעקר"

                                                                        (שמות כ"ו, ל).

יוצא כי ישנם מספר הסברים לשימוש הן בלשון יחיד והן בלשון רבים וממילא גם לחלוקה בין כל עושי המלאכה. על פי אור החיים כל אחד עשה את המלאכה על פי דרכו, והם היו דומים כולם לאיש אחד ועל כן לשון יחיד, או לפי הנצי"ב התחלת המלאכה היתה על ידי בצלאל והשלמתה על ידי שאר האומנים ולכן בתחילה לשון יחיד ולבסוף לשון רבים. כשבצלאל היה אחראי על המחשבה איך לעשות וממילא הורה לכל בעלי המלאכה מה ואיך לעשות ואילו במלאכת האריגה, הרקימה וחרושת המעשה נשתוו בצלאל ואהליאב.

בשיעור הבא בעז"ה נשלים את הנושא הזה, ונעסוק בעיקר באופן בניית הכלים ובמשמעות דרך בנייתם.