מלאכה שאינה צריכה לגופה- חלק ו'- פסיקת ההלכה

  • הרב ברוך גיגי

כזכור, התנאים חלוקים בדין העושה מלאכה שאינה צריכה לגופה – רבי שמעון פוטר, ורבי יהודה מחייב. אף שאין בידינו מקור מפורש שבו נחלקו רבי שמעון ורבי יהודה בזה, פשוט ומקובל בתלמוד הבבלי שדין זה מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון הוא.

עמדת רבי שמעון הפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה הובאה במשנה בדף צג ע"ב בעניין הוצאת המת:

"[המוציא] את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייב ורבי שמעון פוטר".

עמדת רבי יהודה לא הוזכרה במשנה זו, אבל התוס' שם כתבו:

"את המת במטה חייב - נראה לר"י דמהכא קים לן בכל דוכתא דאית ליה לר' יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דמסתמא תנא קמא דרבי שמעון היינו רבי יהודה ...".

וראה עוד המשנה בדף קכא ע"א:

"כופין קערה .. על עקרב שלא תישך אמר רבי יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני לו מחטאת".

ובחידושים המיוחסים לר"ן שם כתב:

"ועל עקרב שלא תישך. פי' ואף על גב דכל מלאכה שאינה צריכה לגופה איכא איסורא דרבנן הכא שרי לכתחלה משום סכנה. ור' יהודה פליג עליה והעיד בשם רבו ריב"ז שהיה בערב שהוא שם מקום ואמר חושש אני לו מחיוב חטאת".

וכבר קדמוהו הגאונים בזה, וטענו שמשנה זו היא המקור הראשי לעמדת רבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, וזה לשון רב ניסים גאון, לעיל בדף יב ע"א:

"אבל דברי ר' יהודה כבר אמר בעל ההלכות גדולות בהלכות שבת, כופין את הקערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תישך אמר ר' יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי ואמר חושש אני לו מחטאת, הא דאמרינן בכל דוכתא ר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, לא אשכחנן לה עיקרא אלא מן האי וממאי דכי פליגי תנא קמא ור' יהודה בהא מתניתא במלאכה שאינה צריכה פליגי דקא אמרינן איכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת ומתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב מאן תנא אמר ר' יהודה ר' שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וקא פשטינן ליה לההוא דפטור ומותר מהא ועל עקרב שלא תישך אלמא כי פליגי במתני' במלאכה שאינה לגופה תנא קמא דאמר כופין קסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ור' יהודה קאמר חייב עליה ומעשה נמי אתא לקמיה רבן יוחנן בן זכאי ואסר".

ולעניין הלכה, בדרך כלל קיימא לן במחלוקות רבי יהודה ורבי שמעון שהלכה כרבי יהודה[1], ואפשר שהוא הדין הכא[2]. אולם מנגד יש לעיין בשלהי המסכת שאמרו שם:

"פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון, לבר ממוקצה מחמת מיאוס, ומאי ניהו? נר ישן. וחד אמר במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כרבי שמעון, לבר ממוקצה מחמת איסור, ומאי ניהו? נר שהדליקו בה באותה שבת. אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו רבי שמעון מודה, דתנן כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה".

(שבת, קנז ע"א)

ולפי סוגיה זו נראה לכאורה לומר שבענייני שבת יש לנו להכריע כשיטת רבי שמעון. אולם, יש שצמצמו כלל זה רק להכרעה בענייני מוקצה גרידא.

הרמב"ן על הסוגיה בקנז ע"א, סבר שההכרעה כוללת את כל הלכות שבת:

"נראה לי שהוא כלל גדול לכל מאי דפליג עליה דר' יהודה כגון במלאכה שאינה צריכה לגופה ודבר שאין מתכוין ומקלקל בחבורה לבד ממוקצה מחמת מיאוס, והלשון משמע כן שאילו לא פסקו אלא בדין מוקצה, היאך אמרו בכל השבת כולה? ואין לשון זה בכל מקום אלא לשון כולל לכל..  אלא ש"מ שהוא כלל לכל פלוגאתא רברבאתא דפליג ר' שמעון בשבת, לפיכך אני תמה היאך נחלקו אבות העולם במלאכה שאינה צריכה לגופה, אי הלכה כר' יהודה או כר' שמעון, וכבר הודענו (לעיל קכ"א ב') שדעת הר"ח ז"ל שהלכה כר' שמעון ועיקר, וכן נראה מדברי רבנו הגדול ז"ל [הרי"ף] אף על גב דמסתים לה סתומי".

ואמנם, הרמב"ם הכריע כשיטת רבי יהודה המחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, וזו לשונו:

"כל העושה מלאכה בשבת אף על פי שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה, כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרף או כדי שלא יבקע חרש של נר חייב, מפני שהכיבוי מלאכה והרי נתכוין לכבות ואף על פי שאינו צריך לגוף הכבוי ולא כבה אלא מפני השמן או מפני החרש או מפני הפתילה הרי זה חייב, וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים או המכבה את הגחלת כדי שלא יזוקו בהן רבים חייב ואף על פי שאינו צריך לגוף הכבוי או לגוף ההעברה אלא להרחיק ההזק הרי זה חייב וכן כל כיוצא בזה".

(שבת, פרק א' הלכה ז)

ואפשר שטעמו מפני שאמרו בסוגיה בדף מב ע"א בדעת שמואל שהוא סובר כרבי שמעון בדבר שאין מתכוון, ובמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא סובר כרבי יהודה. לאחר מכן הביאו בסוגיה את דברי רבינא, התומכים בשיטת שמואל:

"הלכך קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מארבע אמות ובכרמלית אפילו טובא".

אילו היה רבינא סבור כרבי שמעון, היה לו להתיר להוליך קוץ ברשות הרבים על מנת למנוע היזק הרבים אפילו ביותר מד' אמות, אולם כיוון שהוא סבור - בעקבות שמואל - כרבי יהודה,  לא התיר אלא פחות פחות מד' אמות. כיוון שרבינא בתרא הוא, יש לנו להכריע כמותו.

אולם הריטב"א[3] שם  שלל דרך זו, וקבע שרבינא פוסק כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, ודבריו בעניין קוץ ברשות הרבים נאמרו רק בדעת שמואל, אבל הוא עצמו פסק כרבי שמעון. הריטב"א הוסיף שניתן לפרש דברי רבינא עצמו גם אליבא דהילכתא:

"והנכון דאף על גב דארבע אמות נמי איסורא דרבנן הוא, כל מאי דאפשר לשנויי משנינן כיון דסגיא לן בהכי, דלא לייתי למטעי בעלמא להעביר ברשות הרבים, כנ"ל, וזה דעת הגאונים ז"ל שהביאוה להא דרבינא בהלכותיהם ופסקו כן הלכה".

ואף הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם שם פסק כרבי שמעון :

"רבינו חננאל ז"ל פסק כרבי שמעון שהוא פוטר מדאמרינן פרק נוטל רבא כרבי שמעון ס"ל דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה".

עמדת הרי"ף אינה חד משמעית, ונחלקו הראשונים בדבריו. כך הרי"ף כתב בדף לח ע"ב :

"אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת דפטור ומותר ... ואידך הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב וממאי דפטור ומותר? דתנן כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תשוך".

ובפשיטות נראה  שהרי"ף פוסק כרבי שמעון, שהרי גבי עקרב סבור רבי יהודה בשמו של רבן יוחנן בן זכאי שחוששני לו מחטאת, והיינו משום שצידה שלא לצורך הדבר הניצוד היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולכאורה, אין להתיר אותה אלא לשיטת רבי שמעון משום שלרבי יהודה הוא איסור תורה, ואף בסוגיה שם קז ע"ב העמידו הדברים בשיטת רבי שמעון.

ואכן, הר"ן שם ובדף לו ע"א באילפס כתב, וזו לשונו:

"ומה שהביא רב אלפסי ז"ל ההיא דאמר שמואל בפ' כירה [דף מב א] מכבין גחלת של מתכת אבל לא של עץ ואוקימנא כר' יהודה, לא לפסוק הלכה כר' יהודה נתכוין שהרי הביא מתני' דפרק במה מדליקין דתנן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם ואוקימנא לה [דף לא ב] כרבי שמעון, וכן הביא לקמן בפרק האורג דצידת נחש ומפיס מורסא וצבי ואתיא כולהו כרבי שמעון כדאיתא בפרק שמונה שרצים [דף קז ב]. אלא לכך הביא ההיא דשמואל בפ' כירה לאשמועינן דלמאי דסבירא לן כרבי שמעון אף של עץ מותר וכן דעת הרמב"ן ז"ל".

אך מדברי המ"מ שבת פרק א הלכה ז, נראה שהוא סבור שהרי"ף פסק כרבי יהודה, ולדבריו שם במלאכה שאינה צריכה לגופה סבורים רב ושמואל כרבי יהודה ולפיכך יש להכריע כן, עיי"ש.

ובכסף משנה שם הביא הדילמה של הרמ"ך בשיטת הרי"ף:

"כתב הרמ"ך אף על פי שהרי"ף פסק כן לא נראה לר"ח ולכל רבותי מפני כמה סתומות דהוא כרבי שמעון כגון צידת נחש ומפיס מורסא וההיא דכל המזיקים נהרגין וההיא דכחס על הנר דמוקי ליה הכא כר"ש דיקא מתניתין כותיה, ותו מדאמרינן בפ' נוטל (שבת קמ"א:) רבא כרבי שמעון ס"ל דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה והרי"ף גופיה הביא ההיא דר' יוחנן דאוקמא לר' יוסי כרבי שמעון והוא הביא גם כן הא דכל פטורי דשבת וכו' בר מהני תלת דפטור ומותר וההיא אזלא כרבי שמעון עכ"ל".

ולכאורה יש קושי גדול בשיטות הפוסקים כרבי יהודה. יש להבהיר שהקושי מתחיל בשיטת שמואל עצמו שכתב בתחילת המסכת:

"והאמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא".

(ג ע"א)

מכיוון שראינו בסוגיה בדף קז ע"ב שצידת נחש מותרת רק אליבא דרבי שמעון הפוטר מלאכה שאינה צריכה לגופה, תקשי דשמואל אדשמואל, וכבר העירו כן התוס' בדף ג ע"א בד"ה הצד, ותירצו שדברי שמואל כאן הם בשיטת רבי שמעון וליה לא ס"ל:

"ותירץ ר"ת דשמואל קאמר דלר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור בהני תלת פטור ומותר כמו שמוכיח שמואל בסוף האורג (שם קז.) דודאי פטור ומותר קאמר וליה לא ס"ל כרבי שמעון".

אולם, תירוץ זה לא יעמוד לנו בשיטת הרמב"ם שפסק היתר צידת נחש, אע"פ שפסק כשמואל לחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, וז"ל  בפרק י' הלכה כה:

"רמשים המזיקין כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן אף על פי שאינן ממיתין הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת, והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן, כיצד הוא עושה כופה כלי עליהן או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו".

 

 

ובמגיד משנה שם הלכה יז כתב ליישב שיטת הרמב"ם, בשני אופנים:

"וכן צידת הנחש שאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו וכמו שיתבאר למטה, אי נמי דכיון דרבים נזוקין בו חשיב ליה כסכנת נפשות וכן כתבו קצת המפרשים ז"ל בלשון הזה. ... בספר הבתים יראה לי שאין זה מלאכה שצריכה לגופה כי מלאכה שצריכה לגופה הוא עושה המלאכה בעצמה ובכונה, אבל דברים אלו אין כונתו למלאכה שכל כונתו הוא להוציא לחה ולהנצל כו', וכן נראה דעת הר"ם שכתב רמשים המזיקים". 

האופן הפשוט המוצע בדברי המגיד משנה הוא שכיוון שרבים ניזוקים מן הנחש דינו כסכנת נפשות,[4] ומותר גם לרבי יהודה.  האופן השני הוא שצידה מעין זו אינה צידה, לפי שצידה היא הבאת הדבר הניצוד לרשותו של האדם הצד.[5] כאן, כל עניינו הוא להרחיקו מחברת בני אדם, ואין זה צד אלא מתעסק, וממילא מותר הוא אף לרבי יהודה. זוהי משמעות דברי ספר הבתים המובאים בדברי המ"מ שם.

הראינו שרוב הראשונים הכריעו כדעת רבי שמעון, ורק הרמב"ם הכריע להדיא כדעת רבי יהודה. בדעת הרי"ף נחלקו דעות המפרשים, ובעלי התוספות הכריעו אף הם כרבי שמעון. כן היא שיטת ר"ת בתוס' ג' ע"א שם: 

"ומיהו לדידן קי"ל כר"ש דרבא דהוי בתראה סבר כותיה בריש נוטל".

אף שיטת הטור נתונה בספק. בהלכות שבת נראה שפסק כשיטת רבי שמעון הפוטר מלאכה שאינה צריכה לגופה, כך מוכח מדבריו בסי' רעח:

"המכבה הנר .. ואם כבהו מפני שחס על הנר או על השמן או על הפתילה פטור ואם כבהו כדי להבהב הפתילה חייב חטאת".

והיינו כרבי שמעון, וכן פסק בסי' שלד:

"גחלת המונחת במקום שרבים נזוקים בה יכול לכבותה בין אם היא של עץ או של מתכת".

ובסוגיה מב. חילקו בין גחלת של עץ לגחלת של מתכת, והטור לא חילק, וכתב הב"י שם:

"ואוקימנא ליה כרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דאילו לרבי שמעון דפטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, של עץ נמי שרי דכל כיבוי אינו צריך לגופו חוץ מעושה פחמין או מהבהב פתילה וכבר כתבתי בסימן רע"ח (לו: ד"ה המכבה הנר) שדעת רבינו כדעת הפוסקים כרבי שמעון ולכן כתב שאפילו של עץ שרי".

אלא, שבטור חושן משפט בסי' תכד כתב:

"החובל בחבירו בשבת פטור מתשלומין אפילו הוא שוגג כיון שיש בו מיתת ב"ד".

ולכאורה, אינו מובן מדוע פוטר אותו מתשלומים מדין קים ליה בדרבה מיניה, והלא כל חובל בחברו הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה שהרי אינו צריך את הדם היוצא מן הנחבל. וכתב הפרישה שם:

"משנה שם וז"ל הרמב"ם בפרק ד' דהחובל (ה"ח) והרי החובל מקלקל הוא וכל המקלקלין בשבת פטורין מן המיתה ולמה נחשוב זה החובל לעון שיש בו מיתת בית דין? הואיל ועשה נחת רוח ליצרו הרע בעת שחבל בחבירו הרי הוא כמתקן עכ"ל, וכתב המגיד משנה שם דזה למד מהגמרא (שבת קה ב) ושמהאי טעמא פסק הרמב"ם שהחובל בחבירו חייב אף על פי שאינו צריך לדם אף על גב דבשאר חבלות אינו חייב אם לא שצריך לדם".

וידוע, שנימוק זה של עושה נחת רוח ליצרו הוא רק לפטור בעיית מקלקל, ומכל מקום היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, והרמב"ם לשיטתו שמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה. אולם בדעת הטור, יש לעיין כיצד סתם דבריו כשיטה זו?

וראה במגן אברהם סי' רעח ס"ק א':

"והקשה בספר טל אורות  דף מ' דבחושן משפט סימן תכ"ד פסק הטור דהחובל בחבירו בשבת פטור מתשלומין משום שחייב מיתה וכאן פסק דמלאכה שאין צריך לגופה פטור, ויש לומר דספוקי מספק' ליה וגבי ממון המוציא מחברו עליו הראיה, ולי נראה דלר' אבהו חובל חייב אפילו לרבי שמעון אפילו אין צריך הדם לכלבו עכ"ל, וביש"ש בב"ק פ"ח סימן כ"ב כתב דהחובל דרך מריבה דעתו שיצא ממנו דם הוי צריכה לגופה, .. ועוד יש לומר דסתמא דחבלה הוי צריך לגופה עכ"ל".

 

שלושה תירוצים הובאו בדברי המגן אברהם:

  1. הטור מסופק כיצד יש לפסוק. בשבת פסק שפטור מספק, ובממון המוציא מחברו עליו הראיה. וצריך עיון גדול בתירוץ זה, שהרי הטור התיר כיבוי גחלת של עץ, ואיך יתיר איסור דאורייתא כשהוא מסופק? לכן, נראה לעניות דעתי שתירוץ זה הוא בלתי אפשרי.
  2. לשיטת ר' אבהו יש לחייב בחובל אפילו אינו צריך לדם.[6]
  3. כל החובל דרך מריבה דעתו שיצא הדם, וצריך לומר שצריך את יציאת הדם כדי ליצור את ההרתעה, וצ"ע.

ואולי יש ליישב על פי שיטת הסוברים שחבלה היא החלשת גוף הנחבל, ובזה יש לומר שהחובל רוצה בכך, והוי מלאכה הצריכה לגופה.[7]

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ו

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

 

 

[1] עיין עירובין מו ע"א.

[2] אמנם, עיין במשנה כט ע"ב בדעת רבי יוסי בעניין כיבוי הפתילה, ובגמרא שם לא ע"ב בהסבר שיטתו. רבי יוחנן שם, וכן רבא העמידוהו כרבי שמעון, ולפי זה יש לפסוק כמותו שהלכה כרבי יוסי בכל מקום, עיין עירובין שם.

[3] עיין ריטב"א מב. ד"ה אמר רבינא, והלשון שם משובשת.

[4] עיין בנקודה זו הדיון של חכמי ספרד, הרמב"ן והרשב"א, בעניין כיבוי גחלת של מתכת בדף מב. בעניין היזקא דרבים כסכנת נפשות.

[5] עיין דברינו במלאכת צידה.

[6] עיין שבת קו. מחלוקת ר' אבהו ורבי יוחנן, ותירוץ זה תמוה, שלכאורה יש לפסוק כרבי יוחנן.

[7]  וצ"ע, ועיין עוד דברינו במלאכת חובל.