פסחים | דף קז | מלא לוגמא

בסוגייתנו נאמר שאם המקדש טעם מלא לוגמיו מיין הקידוש, הוא יצא ידי חובה, אולם במידה והוא לא טעם מיין הקידוש, הוא לא יצא ידי חובת הקידוש. על גבי האמור בסוגיה, מציין הרשב"ם (ד"ה וטעם מלא לוגמא יצא) שאם אחד מהנוכחים טעם מלא לוגמיו – יצאו כולם על אף שהמברך לא טעם (וכעין מה שנאמר בעיון על דף קה – המברך צריך שיטעום):

מלא לוגמא. אמר רב הונא אמר רב, וכן תני רב גידל דמן נרש: המקדש וטעם מלא לוגמא - יצא, ואם לאו - לא יצא.

באופן זה פסק רבי יוסף קארו להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רעא סעיף יד)*. אמנם, המדייק בדבריו בבית יוסף יבחין בניסוח דיעבדי יותר. מדבריו בבית יוסף משמע שלמרות שלא יצא רק ידי מצווה כתיקנה אין הוא צריך לחזור ולקדש אפילו אם לא טעם מהיין כלל). ניסוח 'המחבר' בבית יוסף הוליד את פסקתו של רבי יחיאל מיכל אפשטיין (ערוך השלחן, אורח חיים סימן רעא סעיף ל), שבשעת הדחק יצא המקדש אף אם לא טעם מלא לוגמיו .

בניגוד לדעת הרשב"ם, לדעת רבי יום טוב אשבילי (עירובין דף נט ע"ב) ואף הובא בשולחן ערוך בשם 'יש אומרים' (שם), גם אם לא שתה אף אחד מהנוכחים בעצמו שיעור של מלא לוגמיו, מכל מקום, אם בסך הכול נשתה מן היין שיעור זה, יצאו הנוכחים ידי חובה.

למרות שתי שיטות אלה, מפשט הנוסח האמור בגמרא - 'המקדש טועם מלא לוגמא יצא', נראה לומר כי דווקא אם המקדש עצמו טעם אז יצאו ידי חובה ואין זה יהיה מועיל אם יטעם אדם אחר מהנוכחים במקום. אם אכן כנים דברים אלה, חשוב לשים לב שהם יוצרים הבחנה בין ברכת הקידוש לבין שאר כוסות של ברכה - רק בקידוש יש צורך בטעימת המקדש דווקא ולא מועילה טעימה של אדם אחר.

כסברה זו שהצענו, כתב רבי יעקב בן אשר (טור אורח חיים הלכות שבת סימן רעא) בשם הגאונים – לדבריו, אם היו המסובים שניים או רבים ולא טעם המקדש וטעם אחר כמלא לוגמיו לא יצאו ידי חובה אלא אם כן טעם המקדש. את האמור במסכת עירובין (דף מ עמוד ב) שדי בטעימת אחר, פירשו הגאונים שמדובר דווקא בשאר דברים שצריכים לברך על כוס, אבל בקידוש לא יצא אלא אם כן טעם המקדש*.

_____________

* בדבריו שם הובאו כל שלושת השיטות להלכה.

** רבי יעקב בן אשר כותב שלדעת אביו, רבנו אשר, גם בקידוש יוצאים בטעימתו של אחר במידה והוא שתה מלא לוגמיו - הסיבה לכך שיש צורך במלא לוגמיו היא שאין הנאה בשתייה בשיעור פחות מזה.