מלכים ב, יד-טז - ניצני קריסה

  • הרב יוסף מרקוס

ניצני קריסה (מל"ב י"ד-ט"ז)

מרד יהוא הגשים את נבואת אליהו על השמדת בית אחאב. כפי שראינו בתחילת עיסוקנו בקורות עמרי ואחאב, שושלת זו היוותה אתגר מיוחד לנביאי ה': מצד אחד היא החטיאה את ישראל, אך מצד שני היא הביאה יציבות שלטונית, מה שגרם לעם להזדהות עמה.

לאחר מרד יהוא, בעיקר בפרקים י"ד-ט"ז, מתאר הכתוב שוב חוסר יציבות, כאשר חילופי שלטון הופכים לדבר שבשגרה, בדרך כלל בעקבות קשירת קשרים נגד המלכים ומרידות בהם, כיוון שהם אינם מצליחים להגן על העם מפני אויביו. אווירה זו, של חילופי מלכים תכופים, ודרך התיאור המהיר שבה משתמש הכתוב, מבשרים למעשה על הסוף הקרב ובא של הממלכה, שאינה מצליחה להגן על עצמה ולחזור לימי הזוהר של מלכות שלמה.

אולם בין מפלה למפלה אנו קוראים גם על הצלחות. בראשית פרק י"ג הכתוב מתאר את עלייתו לשלטון של יהואחז בן יהוא, שלא המשיך בדרכו המהפכנית של אביו וחזר ללכת "אחר חטאות ירבעם בן נבט". כתוצאה מכך שלח הקב"ה את ארם להילחם עם ישראל "כל הימים". יהואחז מתפלל ומבקש שהקב"ה יציל אותו, ובתגובה נשלח לו מושיע. אולם בהמשך מתברר שרק הצלה יחסית הייתה כאן, שכן בסופו של דבר הצבא הישראלי איבד את כל כוחו. סיפור דומה מופיע גם בפרק י"ד, על תקופת מלכותו של ירבעם בן יואש על ישראל. גם שם נאמר מצד אחד שהוא לא סר מכל חטאות ירבעם, אך מצד שני מסופר שבפועל הייתה לו הצלחה מדינית גדולה. הנימוק לכך הוא "כי ראה ה' את עני ישראל... ולא דבר ה' למחות את שם ישראל".

מה משמעותן של הצלחות אלו? נראה שהסיפורים הללו מזכירים מאוד באופיים את סיפורי ספר שופטים - שם נאמר "איש הישר בעיניו יעשה", וההצלות הזמניות והנקודתיות סימלו את העובדה שכל מה שניתן לעם ישראל הוא חסד מאת הקב"ה, ללא שום זכות שעומדת לטובתם. אולם חסדים ללא מאמץ אנושי לתיקון אינם יכולים להחזיק זמן רב, וכיוון שהעם ממשיך לחטוא - הגלות בסופו של דבר היא בלתי נמנעת.