מנחות | דף פו | איכות השמן הנצרכת במנורה ובמנחות

במשנה בדף פו ע"א נאמר:

"אף כל המנחות היו בדין שיטענו שמן זית זך. מה מנורה שאינה לאכילה טעונה שמן זית זך, מנחות שהן לאכילה אינו דין שיטענו שמן זית זך? תלמוד לומר זך כתית למאור, ואין זך כתית למנחות".

מן המשנה עולה כי היה מקום לחייב הבאת שמן משובח במנחות יותר מאשר במנורה. זאת כיון שהמנחות ניתנות לאכילת מזבח (ראה רש"י כת"י) ואילו המנורה אינה אלא לאור.

בגמרא, בעמוד ב, אנו מוצאים ברייתא אשר במבט ראשון אומרת בדיוק להיפך:

משמע מכאן כי היתה הוה אמינא שלא יהיה ניתן בכלל להשתמש בשמן משובח במנחות, וצריך ריבוי מיוחד על מנת להתיר זאת.

לשאלה מהי נקודת המוצא יכולה להיות השלכה גם למסקנה הסופית. על פי המשתמע מן המשנה, לכתחילה יש להביא שמן כתית זך אף למנחות, אלא שהתורה מיעטה את החיוב לעשות זאת מקל וחומר. מן הברייתא, לעומת זאת, משתמע שהתורה התירה במיוחד את הבאת השמן המשובח, ואין כאן כל מצוה לכתחילה.

נראה כי ישנן שתי סיבות אפשריות להבאת שמן כתית זך. סיבה אחת הינה מצד היותו שמן משובח יותר, המפיק תוצאות טובות יותר – אורו זך וטעמו ערב לחיך. סיבה שניה הינה מצד היותו שמן יקר יותר, וממילא מעשה ההבאה שלו משובח יותר, לא מצד התוצאה, אלא מצד השקעתו של האדם.

המשנה, כך נראה, עוסקת בפן השני. מן הצד הזה, קל וחומר הוא שעל המנדב להשקיע ולפאר באכילת המזבח, יותר מאשר עליו לעשות כן בתנאי התאורה. מצד זה, אכן לכתחילה יש להביא שמן זית זך אף במנחות.

הברייתא, לעומת זאת, עוסקת בפן השני – התוצאה המשובחת יותר. כאן יש מקום גדול לחלק בין אור המנורה לבין השמן במנחות. כפי שמודגש בהמשך הסוגיה בעמוד ב, 'לא לאכילה אני צריך ולא לאורה אני צריך', אלא שהדלקת המנורה נועדה להוות עדות לכל באי עולם. אורם של הנרות מעיד כלפי האנושות על שריית שכינה, ועל כן יש להקפיד בכך שיהיה זה אור זך ומשובח. המנחות המועלות על המזבח, לעומת זאת, אינן מיועדות, ח"ו, לאכילת הקב"ה, אלא לאפשר לאדם לחוש שהוא 'נותן' לקודש. כאן אין חשיבות לתוצאה, אלא לנתינה. על כן, החליטה תורה, מצד שחסה על ממונם של ישראל, שיוכל אדם לתת שמן שאינו משובח כל כך.

נמצא כי הברייתא עוסקת בשמן משובח במנחה מצד יכולתו לעשותה 'אוכל' טוב יותר. מצד זה הייתה הו"א לפסול אותו למנחה, שהרי 'לא לאכילה אני צריך', ורק מכח הפסוק התירו. המשנה, לעומת זאת, עוסקת בהבאת השמן המשובח כביטוי לרצונו של האדם לתת ולתרום, ומצד זה הבאת השמן המשובח הינה לכתחילה.

(לשם השוואה, ניתן לעיין לעיל עו ע"ב, שם אומרת הגמרא כי אין צורך להביא סולת בלחם הפנים. לחם הפנים אינו ניתן כלל על גבי המזבח, ועדותו לבאי עולם הינה בהישארותו טרי לאורך השבוע. ממילא, העדות אינה מצריכה את השבח היתר שבהבאת סולת. ואכמ"ל)