מנחות דף צב – סמיכה בקרבנות

  • הרב ברוך וינטרוב
הגמרא ביומא לו ע"א מביאה תוספתא המתארת את תהליך הסמיכה:
"כיצד סומך? הזבח עומד בצפון ופניו למערב, והסומך עומד במזרח ופניו למערב, ומניח שתי ידיו בין שתי קרנות של זבח, ובלבד שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הזבח. ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם ועל עולה עון עולה..."
מדברי התוספתא משמע כי הסמיכה הִנָּהּ חלק מן הווידוי שצריך המקריב להתוודות כדי להתכפר. הבנה זו מתחזקת לאור הברייתא המובאת להלן, צג ע"ב:
"'וסמך... ונרצה' – וכי סמיכה מכפרת? והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר 'כי הדם הוא בנפש יכפר'! ומה תלמוד לומר 'וסמך... ונרצה'? שאם עשאה לסמיכה שיירי מצוה [רש"י: שלא נחשבה בעיניו ולא עשאה], מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר".
הגמרא בזבחים (ו ע"ב) מתלבטת בהסבר המושג 'כאילו לא כיפר וכיפר', ומציעה כי "לא כיפר וכיפר" היינו שאמנם העבירה עליה בא הקרבן נתכפרה, ואין צורך בקרבן נוסף, אך "קמי שמיא" לא כיפר; ומבאר רש"י שלא עשה נחת רוח לקונו ולא מצוה מן המובחר. גם מסוגיה זו משמע שהסמיכה קשורה לכפרה שרוצה המקריב להשיג, והיא חלק ממצוַת הבאת הקרבן המוטלת עליו.
אמנם מן הסוגיה במנחות צב ע"ב משמע אחרת. הגמרא שם מצריכה לימודים מיוחדים לכך שהבכור, המעשר והפסח אינם חייבים בסמיכה. אם נבין כי הסמיכה היא חלק מתהליך הווידוי והכפרה, אזי בקרבנות אלו כלל אין מקום לחשוב שיהיה צורך בסמיכה, שהרי אין בהם וידוי וכפרה. הוה אמינא זו של הגמרא במנחות מניחה אפוא כי הסמיכה אינה דין בתהליך הכפרה של המקריב, כי אם חלק מעבודות הקרבן, וממילא היא שייכת בכל קרבן, כשאר עבודות הזבח (כמו שחיטה, קבלה, זריקה, הקטרה וכדומה).
הרב אביהוד שורץ (בעיונו לזבחים דף עה) עסק בשאלה האם סמיכה מעכבת, וביאר את משמעות הסמיכה ביחס לקרבן בשונה ממשמעותה ביחס למקריב, אותה שהצגנו לעיל:
"ב...משנה במנחות (צג ע"א) נקבע ש"תיכף לסמיכה שחיטה", כלומר פעולת הסמיכה מהווה מעין הקדמה לסדר הקרבת הקרבן, שראשיתו בשחיטה. מאידך, הגמרא שם מכנה את הסמיכה "סוף הקדש", דהיינו פעולת הסמיכה משלימה את מהלך ההקדשה, שראשיתו בדיבור פה, וסופו בהבאת הקורבן למקדש. נמצאנו למדים כי הסמיכה מהווה את נקודת המעבר מעולם ההקדשה – זה שטרום המקדש, ובין עולם ההקרבה – שבמקדש עצמו. למעשה, חיבור זה מתרחש מאליו: כאשר הובאה הבהמה למקדש, יכול הכהן להקריבה. לכן, סמיכה איננה מעכבת, ואף אם הבעלים לא סמכו, הקרבן כשר. עם זאת, אותו חיבור בין ההקדשה ובין ההקרבה בהחלט נושא עימו מסר חשוב בנוגע לאופיו ולצביונו של הקרבן, ולכן הוא חלק מן המצווה, ויש לעשות כל מאמץ כדי לא לוותר עליו, כאמור בסוגייתנו".
הרלב"ג, בפירושו לחומש ויקרא, מציין שתי סיבות לכך שהבכור, המעשר והפסח אינן חייבים בסמיכה. האחת – כי קרבנות אלו אינם באים לכפרה אלא כחובה, והשניה – כי קרבנות אלו אינם חשובים לגמרי כ'קרבנו' (הרלב"ג אינו מסביר מדוע הם אינם נחשבים כ'קרבנו'. נראה שהבכור ומעשר הבהמה הינם חובות ממוניים, ואילו הפסח הינו קרבן הבא בכנופיא). שתי סיבות אלו עוקבות אחר שני הביאורים אותם הצגנו לחיוב הסמיכה – כפרת המתכפר או גמר ההקדשה על ידי המקדיש.
נראה כי שאלה זו, האם הסמיכה מהווה דין במקריב וכפרתו או דין בקרבן והקדשתו, הינה שאלה יסודית ביותר בהלכות סמיכה, ומהווה יסוד לסוגיות העוסקות בה, אותן נלמד בשני הדפים הקרובים. כך, למשל, ההלכה הקובעת כי הסמיכה צריכה להיעשות בבעלים יכולה להיות מובנת באחת משתי דרכים: או שהסמיכה היא דין בכפרה, ואז דווקא המתכפר הוא שצריך לסמוך ולהתוודות, או שהסמיכה היא דין בגמר הקדשת הקרבן, ואז הבעלים הם שצריכים לסמוך על מנת לסיים את תהליך ההקדשה. החילוק בין שתי ההבנות יכול להיות הגורם למחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון לגבי הצורך בסמיכת בעלים. לדעת רבי שמעון דווקא בעלים סומכים, ואילו לדעת רבי יהודה המתכפרים הם שסומכים. אם אכן רבי שמעון מבין שהבעלים הם שצריכים לסמוך על מנת לגמור את תהליך ההקדשה, הרי שמובן גם מדוע מציין רבי שמעון כסימן ש'כל חטאת שנכנס דמה לפנים טעונה סמיכה'. תהליך ההקרבה החמור יותר דורש קדושה גבוהה יותר, ועל כן חטאות הפנימיות כולן טעונות סמיכה.
מחר, אי"ה, נעסוק בנפקא מינות נוספת של שאלה זו – דין סמיכה ביורשים ובגויים.