מניין עשרה

  • הרב ירון בן צבי
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

עירובין דף צב – מניין עשרה

במשנה שבסוגייתנו למדים מדין חצר גדולה וחצר קטנה כלל לפיו דיירי החצר הגדולה כאילו מספחים אליהם את דירתם של דיירי החצר הקטנה, ונחשבים כאילו הם גרים גם שבטח של החצר הקטנה. אולם אין הדין כן להיפך ולכן החצר הגדולה אינה נחשבת כחלק מדירתם של דיירי החצר הקטנה.

בשונה מדין ביטול ברוב שבו הכמות הגדולה מבטלת את הכמות הקטנה, בדין זה הסיבה שונה - החצר הקטנה טפילה לחצר הגדולה משום שהיא פרוצה אליה ולכן מתייחסים אליה כאילו היא נמצאת בתוך החצר הגדולה.

אחת ההשלכות ההלכתיות מכלל זה היא בנוגע לצירוף של מניין:

"תשעה בגדולה ויחיד בקטנה - מצטרפין, תשעה בקטנה ואחד בגדולה - אין מצטרפין".

משום שהדייר בחצר הקטנה נחשב כמי שנמצא בשטח החצר הגדולה, ביכולתו להצטרף למניין עשרה בדברים שבקדושה. רבי יוסף קארו (שולחן ערוך אורח חיים נה, טז) למד מסוגיה זו שלא מדובר דווקא כאשר אחד נמצא בחצר הקטנה, אלא כל עוד בחצר הקטנה יש מספר קטן יותר של אנשים מאשר בחצר הגדולה, המיעוט מצטרף למניין עשרה. לפי דבריו משמע שגם במקרה ההפוך לא מדובר דווקא כשיש אחד בחצר הגדולה ותשעה בחצר הקטנה אלא הדין הוא כפי המקום בו נמצאים רוב האנשים.

יתכן לומר שהגמרא השתמשה באותה לשון ולכן נאמר תשעה ואחד. אולם, יתכן לומר שהסיבה היא שהיה רצון להדגיש כי אף אם נמצא רק אחד אין הוא נמשך אחרי החצר הקטנה ולכן כאשר נמצאים חמשה בחצר הגדולה וחמשה בחצר הקטנה, אין הם מצטרפים.

דברים אלו מוקשים מעט נוכח דברי רבי יהושע בן לוי במסכת פסחים (דף פה עמוד ב) במיוחד משום שהלכה כמותו:

"דאמר רבי יהושע בן לוי: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים".

לדעת ראשונים רבים ההסבר הוא שבמסכת פסחים מדובר על יציאה ידי חובה ולא על הצטרפות למניין עשרה. כלומר, תמיד ניתן לצאת ידי חובת עניית אמן אבל בכדי להשלים למניין עשרה צריכים להיום נוכחים באותו המקום. להלכה נפסק ששתי קבוצות הנמצאות בשני בתים מצטרפות למניין בתנאי שהם רואים אחד את השני, מכך משמע שהעיקר הוא היכולת לראות את הציבור (רבי ישראל מראדין במשנה ברורה החמיר וכתב שלכתחילה אין להקל ברואים).

הרב ירון בן צבי