מסייע

  • הרב אביהוד שורץ

</p> <p>בית המדרש הוירטואלי</p> <p>


 


דף יומיומי

ביצה דף כב – מסייע

בתקופת הגמרא, דרך בה היו מרפאים אדם החש בעיניו הייתה על ידי החדרה של 'כחול' לעיניו של אותו אדם. פעולה זו אסורה מדרבנן משום שחיקת סממנים, והגמרא (כב ע"א) דנה באפשרות לעשות זאת על ידי נכרי:

אמימר שרי למכחל עינא מנכרי בשבתא. איכא דאמרי: אמימר גופיה כחל עינא מנכרי בשבתא.
אמר ליה רב אשי לאמימר, מאי דעתיך - דאמר עולא בריה דרב עילאי: כל צרכי חולה עושין על ידי נכרי בשבת, ואמר רב המנונא: כל דבר שאין בו סכנה - אומר לנכרי ועושה. הני מילי - היכא דלא מסייע בהדיה, אבל מר - קא מסייע בהדיה, דקא עמיץ ופתח!
אמר ליה: איכא רב זביד דקאי כותך, ושניי ליה: מסייע אין בו ממש.

רב אשי מקבל את הקביעה שמותר להתרפא בשבת על ידי אמירה לנכרי. אך לדעתו בנידון דידן יש בעיה נוספת, משום שהמתרפא עצמו מסייע למעשה האיסור על ידי כך שפותח ועוצם את עינו. אמימר משיב שלדעתו אין בכך בעיה משום ש"מסייע אין בו ממש". הבעיה בטיעונו של אמימר הוא שבגמרא במסכת מכות (כ ע"ב) נאמר:

תני תנא קמיה דרב חסדא: אחד המקיף ואחד הניקף לוקה. אמר ליה: מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי? דאמר לך: מני? רבי יהודה היא, דאמר: לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. רבא אומר: במקיף לעצמו ודברי הכל. רב אשי אומר: במסייע ודברי הכל.

מבואר בגמרא שלדעת רב אשי הניקף לוקה כאשר הוא מסייע לפעולת ההקפה, היינו שיש בסיוע מעשה של איסור, ובניגוד לדברי אמימר בסוגייתנו. היה מקום ליישב זאת בכך שזוהי מחלוקת אמוראים, ודברי רב אשי במסכת מכות הם כשיטתו בסוגייתנו שמסייע יש בו ממש, ודלא כאמימר. אלא שהשו"ע (יו"ד קפא, ד) פסק כרב אשי במסכת מכות, ולמרות זאת פסקו הב"י והרמ"א (או"ח שכח, יז) כאמימר בסוגייתנו (וכן פסק הרמב"ם כשתי הדעות).

מתוך סתירת הסוגיות הגיע הט"ז (או"ח שכח, א) למסקנה מחמירה:

ועל כרחך צריכים אנו לחלק ביניהם דההיא דאמימר לא עביד שום מעשה דכבר עיניו הם פתוחות אלא שהוא מסייע עמו בשעה שהוא עושה המלאכה, וכיון שאין צריך לו רק לסיוע בעלמא אין בו ממש. מה שאין כן בההיא דניקף שקודם שמתחיל המקיף להקיף מזמין הניקף את שערו הוה כמו מתחיל במלאכה ויש בו ממש.

הט"ז מבאר שדין מסייע הותר רק במקום שבו המלאכה עצמה יכולה להתחיל גם בלי הסיוע, והסיוע רק מאיץ ומשפר אותה. אך כאשר הסיוע מאפשר את תחילת המלאכה, כגון שמזמין את ראשו לספר, הוא נחשב כמעשה גמור. דברים דומים כתבו גם השיטה מקובצת (ד"ה מסייע) והמאירי בסוגיין.

מאידך, הש"ך בנקודות הכסף (יו"ד קצח) חלק על הט"ז וכתב שבכל מקרה מסייע אין בו ממש. לדעת הש"ך בסוגיה של מקיף וניקף ישנו איסור חריג - התורה אסרה את ההקפה על הניקף גם בלי מעשה של ממש ומשום כך מתחייב גם בסיוע בעלמא. נראה שיש להבין את דברי הש"ך טוב יותר לאור דברי הריטב"א במכות (שם):

דבלאו מסייע יש בו לאו ולא בענין סיוע אלא כדי שיהא בו מעשה ללקות עליו, דבמעשה כל דהוא סגי להא.

כלומר, הגמרא במכות כלל לא דנה בשאלה האם מסייע עובר על איסור או לא. זאת משום שהניקף עובר על איסור גם כשלא עושה מעשה כלל. שאלת הגמרא היא רק האם יש כאן מעשה שאפשר יהיה ללקות עליו. על שאלה זו עונה רב אשי שכאשר האדם מסייע הוא עושה בכך מעשה. אך אין בכך כדי להוכיח שמעשה זה אסור באיסורים אחרים! שהרי הקריטריון הנדרש באיסורים אחרים איננו רק "מעשה" אלא מעשה שיש בו ממש, והמסייע אין בו ממש.

יש להוכיח חילוק זה מתוך התבוננות באופי הסיוע שבסוגייתנו ובסוגיה במכות. בסוגייתנו האדם מבצע למעשה את האיסור עצמו, בכך שעוצם את עיניו בכוח ומחדיר לתוכן את התרופה. בגמרא במכות, לעומת זאת, האדם לא גוזר אפילו שערה אחת, אלא רק מטה את ראשו באופן אשר מאפשר לאדם אחר לספר אותו. מסברה נראה שמעשה כזה לא ייחשב כלל כאיסור, שהרי האדם רק מטה את ראשו ואין בעצם הטיית הראש שום איסור. אלא שבדיני הקפה עצם העובדה שאדם מאפשר שיספרו אותו נחשבת לאיסור תורה, וממילא כאשר האדם עושה מעשה המאפשר זאת הרי הדבר מוגדר כ"איסור שיש בו מעשה". (אמנם מדברי רבי עקיבא איגר בסוגייתנו נראה שהבין את היחס בין הסוגיות באופן הפוך, וצ"ע)

הרב אברהם סתיו