מעיין אחד ושני מעיינות

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

נידה דף לה - מעיין אחד ושני מעיינות

הגמרא בדפים לה-לו עוסקת במחלוקת רב ולוי אודות המעבר מימי הטומאה לימי הטהרה שלאחר הלידה. לדעת רב, אשר התקבלה להלכה, מדובר על גזירת הכתוב גרידא: האישה מדממת זמן ממושך לאחר הלידה, אלא שקבעה התורה שבחלוף שבוע או שבועיים, דימום זה אינו אוסר אותה על בעלה, ודמה הופך להיות "דם טהור".

במדרש הגדול (ויקרא יב, ד) מובא הסבר לגזירה בבחינת "טעמא דקרא" (מדרש הגדול הוא לקט מדרשים שהיה מקובל בקרב חכמי תימן. מרבית הציטוטים במדרש הגדול מבוססים על דברי חז"ל בש"ס ובמדרשי ההלכה והאגדה, אם כי לעיתים ישנם קטעים שאין להם מקור אחר, וכך גם הקטע שלפנינו):

"לפי שגלוי למי שאמר והיה העולם שחזקת דמים שופעין אחר לידה ואי אפשר להרחיקה מבעלה יותר מדאי, לפיכך אמרה תורה טהור הוא, אף על פי שהכל ממעיין אחד וממקום אחד הוא יוצא - התורה טימאתו והתורה טיהרתו".

כאמור, דברים אלה מסבירים את ההיגיון בבסיסה של אותה גזירת הכתוב, המבחינה בין הימים שבהם הדם טמא ובין הימים שבהם הדם טהור.

תפיסה זו, שלפיה במוקד דבריו של רב עומדת גזירת הכתוב, היתה מקובלת גם על החתם סופר. בתשובה ארוכה (שו"ת חתם סופר, יורה דעה קנד) דן החתם סופר באישה שיש לה מכה ברחם, ומאריך להוכיח שהיות ומדובר על מכה, הדם שזב ממנה טהור, אף שהוא נובע מן הרחם. במסגרת זו, החתם סופר דן בהרחבה במחלוקת שבין רב ולוי. כאמור, החתם סופר סבור אף הוא שדברי רב מבוססים על גזירת הכתוב, ולדעתו זו בדיוק הנקודה המטרידה את לוי:

"... מדברי לוי שאמר שתי מעיינות הם, ועל כרחך היינו טעמיה משום דלית ליה גזירת הכתוב בלי טעם שנאמר התורה טמאתו והתורה טהרתו, על כן אמר שזה המעין הוא מעין אחר טהור".

למרות ההסבר שהוצע לעיל, ממאן לוי לקבל גזירת הכתוב כה שרירותית, ההופכת דם טמא לדם טהור בִּין לילה. אמנם, הלכות הטהרה בכללותן מבוססות על גזירת הכתוב, ועל עניינים שלא תמיד בכוחנו להסבירם. עם זאת, במקומות שבהם הדבר מתאפשר, מבקש לוי להציע הסבר הגיוני לגזירת הכתוב.

החתם סופר מוסיף ומסביר את עניינים של שני המעיינות לדעת לוי:

"והסיבה הגורמת והמושכת הדם ההוא ממקורו מן הגוף ועושהו דם נדות בנשים הוא הנקרא "מעין" ... והנה כי כן כשאמרו "מעין טהור" אין הכוונה שיפתח וריד אחר כלל, אלא מעין אחר וסיבה אחרת ... ולכן אמרו "ב' מעיינות" ולא "ב' צינורות" או "ורידים", דאילו כן כבר היה מתברר הדבר על ידי הניתוח ... אבל הואיל שהם מעינות, לא ורידים וצינורות, אי אפשר שיתברר הדבר".

דברי החתם סופר מחודשים, אך בהחלט מתיישבים על הלב. מבחינה רפואית, קשה מאוד להסביר שלאישה ישנם שני עורקים נפרדים, אשר מן האחד זורם דם טמא ומן האחר זורם דם טהור. החתם סופר מבהיר, כי הדמים כולם מגיעים ממקום אחד, אלא שהסיבה הגורמת לזיבת הדם מתחלפת.

ניתן להסביר, על פי דרכו, שהדימום בשבוע או בשבועיים הראשונים מהווה המשך ישיר לדם שזב בשעת הלידה. כמובן, דם זה הוא דם טמא. בחלוף שבוע או שבועיים, הדם איננו דם לידה, אלא דם שמבטא את תהליך ההתחדשות והשיקום של הרחם. התורה קבעה, כי דם זה, שאיננו נגרם כתוצאה מן הלידה, אלא כתוצאה מהתחדשות הרחם - הוא דם טהור.

נעיר, לסיום, כי הבנה זו של החתם סופר מבססת את הקולא שהוזכרה לעיל אודות מכה בתוך הרחם. החתם סופר מסביר, שאם טיהר לוי דם גמור משום שהסיבה הגורמת לזיבתו איננה מטמאת, על אחת כמה וכמה שיש לטהר דם אשר סיבת זיבתו מן הרחם היא מכה, ולא דימום רגיל מחמת נידות או זיבה.

הרב אביהוד שורץ