מעמד תרומות ומעשרות

  • הרב אוהד פיקסלר

א. מבוא  - מעמד תרומה בזמן הזה

הרמב"ם מקדיש את פרק א בהלכות תרומות להצגת העקרונות של הלכות תרו"מ. בכלל זה, הוא מתייחס לרמת החיוב שלהן. בהלכה א' הוא כותב

התרומות והמעשרות אינן נוהגין מן התורה אלא בארץ ישראל, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ונביאים התקינו שיהו נוהגות אפילו בארץ שנער מפני שהיא סמוכה לא"י ורוב ישראל הולכין ושבין שם, והחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב מפני שהם סביבות לא"י.

על פי הגדרת הרמב"ם, חיוב התרומות תלוי בארץ ישראל מבחינה גיאוגרפית, אך לא בקיום בית המקדש. בהמשך דבריו בפרק, הרמב"ם מרחיב בהסבר הקדושות השונות, תוך התייחסות לאלו המקומות שנתקדשו ולאלו שלא נתקדשו. כמו כן, הרמב"ם מבהיר את מעמדם של פירות הגוי ושל פירות שיצאו לחו"ל. לקראת סיום הפרק (הלכה כו) הרמב"ם מעיר על יסוד נוסף:

התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר 'כי תבואו' ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה, וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה.

הרמב"ם מגדיר תנאי נוסף העומד ביסוד חיוב תרומה מדאו' – 'ביאת כולכם'. תנאי זה הנו דרמטי משום שבשל אי מילואו למעשה, הרמב"ם קובע כי תרומה בזמן הזה היא מדרבנן גם בארץ ישראל. לתנאי זה ישנה חשיבות גדולה ביותר, ונראה שהוא השפיע גם על מעמד התרומה בימי הבית השני. בתשובה (קכט) הרמב"ם מסביר את הצורך 'בביאת כולכם' ביתר פירוט:

השאלה הי"א שאלה איך דיננו בזמן הזה במעשרות בסוריא ובארץ ישראל במה שזורעים הגוים?

התשובה כבר ידעתם, שהעיקר בכל זה הוא, אם יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות או אין לו קנין... ומאחר שנתבאר לנו בגמרא יבמות וכתובות שתרומה בזמן הזה מדרבנן, כפי שנתבאר שם בדבר כי תבואו ביאת כלכם ולא ביאת מקצתכם נתאמת לנו, שכן המעשרות גם כן בזמן הזה דרבנן, והגענו לדעה, שאין בזאת המחלוקת, רוצה לומר אם יש קנין לגוי או אין קנין לגוי, נפקא מניה הלכה למעשה בזמן הזה... וכבר ביארנו כל מה שצריך בענין המעשרות. ומכח דברינו יתברר לכם, שכל תרומה בזמן הזה וכן כל מעשר מדרבנן, ואפילו בארץ שהחזיקו עולי בבל, ואפילו בשדה ישראל עצמה, לפי שקדושה ראשונה בטלה וקדושה שנייה לא חייבה אותם, להיותה ביאת מקצת כמו שנתבאר ביבמות וכתובות, ואין צריך לומר בסוריא, שעיקר המעשרות שם מדרבנן. ומחבורנו הגדול יתבארו לכם כל אלו העיקרים וענפיהם והתלוי בהם מן הלכות תרומות ומן הלכות מעשרות.

למעשה, הלימוד בגמרא (כתובות כה ע"א) אותו מציין הרמב"ם  נאמר על חלה, והרמב"ם הוא שהרחיבו מדעתו לגבי מעשרות[1].

הראב"ד חולק על שיטת הרמב"ם:

השגת הראב"ד- א"א לא כיון להלכה יפה דהא קי"ל כרבי יוחנן דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאורייתא והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר ואי איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא[2].

לפי שיטתו של הראב"ד חיוב תרומות ומעשרות בימינו הוא מהתורה כפי שעולה מדברי הרמב"ם בפרק עד שמגיעים להלכה זו, והצמצום המחייב 'ביאת כולכם' הנו על חלה בלבד.

בהקשר זה יש לציין למחלוקת נוספת בין הרמב"ם והראב"ד בנוגע למינים החייבים בתרומה מהתורה. הרמב"ם פוסק בתחילת פרק ב:

כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה, ומצוה עשה להפריש ממנו ראשית לכהן שנאמר "ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו" (דברים יח, ד), מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים שנאמר דגנך אף כל כיוצא בהן חייב בתרומות וכן במעשרות.                                                                                            (ב,א)

כאשר התרומה היא דין תורה אזי היא חלה על כל סוגי הגידולים, גם על אלו שלא נאמרו בפירוש בפסוק. הראב"ד לא משיג על דברי הרמב"ם כאן, אך במספר מקומות מצאנו שהוא חולק על גישה זו. בפרק ג הלכה טז בהלכות תרומות הוא כותב לגבי תרומת מעשר-

"...הטעם מפני שתרומת שאר הפירות דרבנן חוץ מדגן תירוש והרי הן כדמאי"[3].

נראה אם כך, שלשיטת הראב"ד רק דגן תירוש ויצהר מחויבים מהתורה אך לא שאר פירות.

חשוב לשים לב שלאור שתי המחלוקות, יוצא שבין לשיטת הרמב"ם ובין לשיטת הראב"ד, הפרשת התרו"מ מרוב הפירות בימינו היא דרבנן בלבד.

השולחן ערוך (יו"ד שלא,א), על כל פנים, פוסק כשיטת הרמב"ם:

התרומות ומעשרות אינם נוהגים מן התורה אלא בארץ ישראל, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ונביאים התקינו שיהיו נוהגים אפילו בארץ שנער, מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכים ושבים שם.... בזמן הזה, אפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל, ואפילו בימי עזרא אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה, אלא מדבריהם. מפני שנאמר: כי תבואו משמע ביאת כולכם ולא ביאת מקצתן, כמו שהיתה בימי עזרא. הגה: ויש חולקין, וסבירא להו דחייבין עכשיו בארץ ישראל בתרומות ומעשרות מדאורייתא, אך לא נהגו כן.

          ב. תרומה- בין דאורייתא ודרבנן

כפי שראינו, הרמב"ם סובר שתוקף תרומה המופרשת היום היא מדרבנן. עם זאת, מצאנו דיון נרחב באחרונים בעקבות פסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (יד,טז-יז):

מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דברים האסורים מיד עד שיאורו עיניו, ואין מחזרין על דבר המותר אלא ממהרין בנמצא, ומאכילין אותו הקל הקל תחלה, אם האירו עיניו דיו, ואם לאו מאכילין אותו החמור.

כיצד היו לפנינו טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה תחלה שהטבל במיתה... טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית, טבל ותרומה אם אי אפשר לתקן הטבל מאכילין אותו טבל שאינו קדוש כתרומה וכן כל כיוצא בזה.

דברי הרמב"ם אודות סדר האיסורים בו מאכילים את החולה בשל דין 'מאכילין קל קל תחילה' תמוה. על פי דבריו, יש להאכיל את החולה באיסור נבילה קודם שיאכילוהו באיסור טבל שהוא חמור יותר. קושיה זו על מסקנתו של הרמב"ם הובאה ב'נודע ביהודה' (מה"ק או"ח סימן לו):

אלא שנוראות נפלאתי בדברי הרמב"ם שם שפסק טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה שהטבל במיתה. והדבר תמוה... והך ברייתא סברה שהתרומות והמעשרות בזמן הזה מדברי תורה דיש בזה בש"ס פלוגתא דתנאי וכיון שהוא מן התורה ממילא חמורה מנבילה שטבל במיתה ונבילה בלאו, אבל הרמב"ם שפסק שמחורבן בית ראשון ואילך אין שום תרומות ומעשרות מן התורה אם כן אתמהה איך נאכילנו נבילה שהוא איסור תורה ולאו שיש בו מלקות ולא נאכילנו טבל שהוא רק איסור דרבנן, ותמהני שלא הרגיש בזה אחד מנושאי כליו.  

הנוב"י מעלה אפשרות לתרץ שהרמב"ם פסק את ההלכה רק לגבי ימי בית ראשון שאז איסור טבל היה מהתורה, אך מיד שולל אפשרות זו -

הדבר קשה לאומרו שהרמב"ם כללא כייל שמאכילין אותו נבילה ולא פרט שום זמן ואיך נימא שכוונתו בזמן הבית של שלמה. ואפילו אם נרצה לסבול דוחק זה ולפרש דבריו על זמן בית הראשון אכתי שוב קשה מה שכתב הרמב"ם אם אי אפשר לתקן הטבל...

למסקנה, על כל פנים, הוא מקבל כיוון זה:

והנלע"ד בזה שהרמב"ם העתיק דין זה דטבל ונבילה מאכילין אותו נבילה שהטבל במיתה לפי שכן מבואר בסוגיא דיומא בהדיא בברייתא בלי שום חולק. ועל כל פנים דין זה אמת הוא בימי בית ראשון וגם שוב יהיה כן לכשיבא משיח, ומה שלא ביאר הרמב"ם דבזמן הזה אין הדין כן היינו משום שאף שסבירא להו להרמב"ם שתרומות ומעשרות בזמן הזה דרבנן מיהו חילק הרמב"ם בין תרומה למעשרות דתרומה פשיטא ליה שהיא מדרבנן אבל במעשר לא היה לו שום ראיה מהש"ס שהוא מדרבנן ולכן כתבו בלשון יראה לי, ועיין שם בכסף משנה. ולכן מספקא ליה גם בסוגיא זו להרמב"ם אם מה שסתמו ושנאו בברייתא דמאכילין אותו נבילה הוא גם בזמן הזה ומטעם דסבירא ליה לברייתא זו שגם תרומה דאורייתא אבל אין חילוק בין תרומות למעשרות ואתיא דלא כהלכתא או שסבירא ליה לברייתא זו לחלק בין תרומות למעשרות ואף שתרומה דרבנן מכל מקום מעשר הוא מן התורה ולכך אפילו בזמן הזה מאכילין אותו נבלה ולכך כאן במאכלות אסורות העתיק הברייתא דעל כל פנים ניחא בזמן בית ראשון וכן לעתיד וההיפך בזמן הזה שביק ולא הזכירו לפי שלא היה בו הכרעה הכרחית ואף שכתב בסוף פרק א' מתרומות שיראה לו שגם במעשרות הדין כן שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהן כתרומה עכ"ל שם, מכל מקום אף שנראה לו כן לא רצה לקבוע בה מסמרות כאן בחולה וסתם הדבר ולא הזכירו והזכיר רק הדין שנהג בזמן בית ראשון. ולפי מה שכתבתי צריך לומר שאם מעשר בזמן הזה דאורייתא אף אם תרומה דרבנן מכל מקום תרומת מעשר הוא מן התורה שאם לא כן אין הטבל בזמן הזה במיתה... ואכתי היה לו להרמב"ם לבאר שבזמן הזה אין מאכילין אותו נבילה ואולי כיון שעל כל פנים הטבול למעשר באזהרה הוא שוב על כל פנים אינו קיל מנבילה ולא היה נחוץ להרמב"ם לכתבו. זה הנלע"ד לקיים פסקו של הרמב"ם.

לפי הסבר זה הרמב"ם סותר במקום אחר את פסקו המפורש והוא חושש שמעשרות בזמן הזה הם מהתורה.

כיוון אחר שעולה בקרב האחרונים הוא שחיוב תרומה בזמן הזה איננו חיוב דרבנן רגיל. מצאנו שני ניסוחים להגדרת ביניים בין דאורייתא ודרבנן לדין תרומה בזמן הזה

  1. למרות שאין חיוב מהתורה לתרום, ברגע שהאדם תורם אז התרומות קדושות מהתורה[4].
  2. אין גדר חיובי מהתורה להפריש תרומה אך איסור טבל קיים מהתורה[5].

הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה עמודים ט-כא) התנגד לגישה זו על שני הסבריה, ומביא כדרכו ראיות רבות לכך שגם תרומה המופרשת היום דינה מדרבנן. כך, בעקבות הכרעתו, הוא מקל הלכה למעשה במצבי ספק שונים[6]. בדבריו הוא קיבל את הכיוון העולה מדברי הנודע ביהודה כי הרמב"ם פסק במספר מקומות לפי דין תורה למרות שבימינו ההלכה שונה ואינה למעשה. במסגרת דיונו, הוא מביא דוגמאות נוספות ל'הלכתא למשיחא' בדיני תרומות של הרמב"ם:

1. כלל מקובל הוא כי בשל תורה אין ברירה ובשל חכמים יש ברירה. הרמב"ם פוסק בפרק א  (הלכות כ-כא) הקשר זה:

שותפות העכו"ם חייבת בתרומות ומעשרות כיצד ישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו שדה בקמתה ואין צריך לומר אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של עכו"ם אף על פי שמרחן העכו"ם וחיובם מדבריהם כמו שבארנו.

במה דברים אמורים? בארץ ישראל. שהמעשרות של תורה ובשל תורה אין ברירה אבל אם לקחו שדה בסוריא הואיל והמעשרות שם מדבריהם אפילו חלקו הגדיש חלקו של עכו"ם פטור מכלום.

במקרה זה, הרמב"ם מסביר את דבריו שמדובר בארץ ישראל בה החיוב הוא מהתורה. אך לאור הלכה כו בהמשך הפרק נראה שגם בארץ ישראל בימינו יש ברירה הואיל ותרו"מ מדרבנן. בדרך זו כותב השולחן ערוך להלכה (יו"ד שלא,יא)

שותפות העובד כוכבים חייבת בתרומה ומעשרות. כיצד, ישראל ועובד כוכבים שלקחו שדה בשותפות, אפילו חלקו שדה בקמתה, ואין צריך לומר אם חלקו גדיש, הרי זה טבל וחולין מעורבים בכל קלח וקלח מחלקו של עובד כוכבים, אף על פי שמרחן העובד כוכבים, וחייבים מדבריהם. במה דברים אמורים? בארץ ישראל, שהמעשרות של תורה, ובשל תורה אין ברירה. אבל אם לקחו שדה בסוריא, הואיל והמעשרות שם מדבריהם, אפילו חלקו הגדיש, חלקו של עובד כוכבים פטור מכלום. ונראה לי דהאידנא שאין חיוב תרומות ומעשרות בא"י אלא מדבריהם, גם בא"י חלקו של עובד כוכבים פטור מכלום.

יש להעיר שהרדב"ז הציע הסבר אחר לדברי הרמב"ם:

"ואיכא למידק על מ"ש רבינו אף על פי שמירחן העכו"ם וחיובם מדבריהם וכיון דחיובם מדבריהם אמאי לא אמרינן יש ברירה? יש לומר כיון דאית להו עיקר מן התורה אף על גב דחיובם מדבריהם לא אמרינן ברירה אבל סוריא דעיקר חיובה מדרבנן אמרינן בהו ברירה".

הרדב"ז מבחין בין איסור שיסודו מהתורה, אשר לגביו אין ברירה ובין איסור שיסודו מגזירת חכמים. ייתכן ולפי הרדב"ז היה ניתן לתרץ באופן דומה את קושיית הנודע ביהודה[7].

2. בהלכות מעשר שני (ד,טו), הרמב"ם פוסק

"האומר מעשר שני מחולל על סלע שתעלה בידי מכיס זה על סלע שאפרוט מדינר זהב זה על פונדיון שאפרוט מסלע זה הרי זה חילל, וסלע שתעלה בידו או שיפרוט תהי מעשר".

על הלכה זו כותב הכסף משנה:

... ואם תאמר דהתם מוכח דטעמא דמאן דאמר חילל משום ברירה ומאחר שרבינו פוסק ברפ"ז מהלכות מעשרות ופ"א מהלכות תרומות דבדאורייתא אין ברירה לא הוא ליה לפסוק חילל? ותירץ הר"י קורקוס... ולי נראה דרבינו לטעמיה אזיל שתרומה בזמן הזה דרבנן.

3. לגבי דין 'תרומה מן המוקף', הרמב"ם פוסק (ג,יז):

אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף, כיצד היו לו חמשים סאה בבית זה וחמשים סאה בבית אחר לא יפריש מאחד מהן שתי סאים על המאה, שנמצא מפריש ממקום זה על מקום אחר, ואם הפריש שלא מן המוקף תרומתו תרומה והוא שיהיה המופרש שמור אבל אם היה טעון כדי יין או שמן וראה שמשתברין ואמר הרי הן תרומה על פירות שבביתי לא אמר כלום.

השולחן ערוך (שלא, כה) פוסק את דברי הרמב"ם כמעט כלשונם. עם זאת, הוא מוסיף:

"ונראה לי דבזמן הזה לאיבוד אזלא מפני הטומאה, תרומתו תרומה".

4. בנוגע לתרומה על ידי שליח פוסק הרמב"ם (ד,ו) כי אין חזקה ששליח עושה שליחותו בענייני תרומות:

"האומר לשלוחו צא ותרום לי והלך לתרום ואינו יודע אם תרם ואם לא תרם ובא ומצא כרי תרום אין חזקתו תרום, שאין אומרין באיסורין חזקת שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר וחושש שמא אחר תרם שלא ברשות".

על דברים אלו כותב המחנה אפרים (שלוחין ושותפין סימן כא)  הלכה למעשה:

"וחוזרני לעיקר הדין דנראה דהשתא בזמן הזה אינה לתרומה אלא מדברי סופרים וכמה שכתב הרמב"ם ז"ל, נראה דסמכינן אחזקת שליח עושה שליחותו"

יש שהסבירו את פסק הרמב"ם לפי הסברו של המשנה למלך (תרומות ז,יד) הקובע שלמרות שתרומה בזמן הזה מדרבנן עדיין כאשר חכמים תיקנו להפריש הם העמידו דינם כדין תורה והחמירו בספקות. הרב עובדיה יוסף (עמודים קפג-קפה) מביא שרוב הפוסקים חלקו על שיטת המשנה למלך. כמו כן, ראינו שהשו"ע לא קיבל גישה זו בנוגע לדין ברירה[8].

5. הרמב"ם (ח,ט) פוסק בהלכות ביכורים בנוגע לספק בדיני חלה בנוגע לגר:

"גר שנתגייר והיתה לו עיסה נתגלגלה עד שלא נתגייר פטורה ואם משנתגייר חייבת, ואם ספק חייבת בחלה לפי שהוא עון מיתה, וזר שאכל חלת ספק זו וכיוצא בה אין חייב עליה חומש".

השו"ע (של,ד) פוסק את דברי הרמב"ם כלשונם. על פסיקה זו מעיר הש"ך (ס"ק ח):

היינו משום דספק איסורא לחומרא וצריך לומר דהיינו דוקא מדינא אבל האידנא דכל חלה היא מדרבנן כדלעיל סימן שכ"ב אם כן פטור מספק וצריך עיון למה כתבו האחרונים בסתם דין זה, ועל כל פנים נראה דהיכא דאיכא ספק בדבר בחלה כיון דבזמן הזה דהוה דרבנן יש להפרישה בלא ברכה.

גם על הלכה זו הרדב"ז על אתר מציע הסבר שונה לדברי הרמב"ם:

אלא דאכתי קשיא לי הרי חלה בזמן הזה מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא? ונראה דלתרץ קושיא זו כתב רבינו לפי שהוא עון מיתה כלומר כיון דחמיר כולי האי החמירו בספיקו ונכון הוא אלא שצריך לדקדק אם נהגה מדה זו בכל עון מיתה.

מעניין כי גם בנידון זה הרדב"ז הוא שמוצא מדוע יש סיבה אחרת להחמיר במקרה של ספק בלא קשר לתוקף ההפרשה. לדבריו - למרות שתרומה בזמן הזה דרבנן עדיין יש להחמיר הואיל ובדין דאו' יש עוון מיתה בחלה אזח החמירו גם במקרים שאינם מן התורה.

לסיכום: לפי הסברו של הרב עובדיה יוסף חלק מההלכות ברמב"ם נאמרו רק על זמן שבו חיוב תרו"מ מהתורה, ולכן הדין שונה בימינו למרות שהרמב"ם לא התייחס לכך. עם זאת, גם הסבר האחרונים שתרו"מ בזמן הזה מדרבנן וגם דברי הרב עובדיה יוסף נראים לא פשוטים בתוך דברי הרמב"ם, שנראה שמתייחס לדברים כהווייתם. כך גם שמעתי בע"פ בשם הרב נחום רבינוביץ שקשה לומר שהרמב"ם כתב רק לזמן בית המקדש וביאת כולכם ולא ציין על כך.

בנוסף, קשה לומר שחמשת המקרים שהבאנו נשענים על אותה אבחנה שהרי חלק ממקורות הדינים שהובאו הם בגמרא עצמה, אשר כבר בזמנה לא היה 'ביאת כולכם', ואבחנה זו בין הסבורים שיש צורך בביאת כולכם לסבורים שאין צורך, לא עלתה כבסיס למחלוקת אפשרית בדיוניהם של האמוראים. וצ"ע בנושא.

      ג. בין תרומה וחלה- ארץ ישראל וחו"ל

ראינו כי הרמב"ם לומד את תוקף מצוות הפרשת תרומה בזמן הזה מדרשת הגמרא לגבי חלה. בעקרון, הרמב"ם משווה בין שני התחומים, אך מצאנו הלכה אחרת בה הוא  חילק ביניהם. בפרק א' הלכה כב' הוא כותב:

פירות ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבין בחוצה לארץ פטורין, ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם. וכן פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה שנאמר שמה, שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ בין בפירות חוצה לארץ, ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם.

בהלכה זו יש לשים לב לשתי נקודות:

1. פירות ארץ ישראל שיוצאים לחו"ל פטורים מתרו"מ.

2. יש הבחנה בין דין חלה שנכנסת מחו"ל לישראל ובין דין תרומה מפירות. בעוד שבחלה קיים חיוב מהתורה, בתרו"מ הפירות פטורים ובמידה ונקבעו למעשר ביד ישראל חייבים רק מדרבנן.

הראב"ד משיג על ההלכה הראשונה:

השגת הראב"ד- א"א ולי נראה שלא נחלקו ר"א ור' עקיבא בזה אלא בחיוב תורה ובפטור תורה... אבל מדרבנן מיהא אף על פי שיצאו ח"ל ונמרחו שם חייבין מדרבנן משום דלא גריעי מפירות שנער ומצרים ועמון ומואב ועוד שלא יאמרו ראינו פירות הארץ שנאכלין בטבלם ומי שאינו מודה בזה טועה[9].

הגישה המקובלת בין הפוסקים היא שהרמב"ם סבור שגם אם הפירות נקבעו למעשר ונתמרחו בארץ ישראל, כל עוד הדבר נעשה על מנת להוציאם לחו"ל הם פטורים מתרו"מ גם מדרבנן[10], זאת משום שיש גזירת הכתוב בנושא זה הקובעת שדווקא פירות של ארץ ישראל הנשארים בארץ ישראל חייבים בתרו"מ. עלינו להבין, אם כך, מדוע הרמב"ם חילק באופן כה חד בין תרו"מ לחלה. על מנת לעשות זאת, נחזור אל מקור הפטור. הקושיה חריפה אף יותר משום שלכאורה המשנה במסכת חלה (ב, א) וסוגיית הירושלמי על אתר קובעים פטור זה לגבי פירות ולגבי חלה. נימוקו של הרמב"ם לחילוק אותו עשה, מופיע בתשובה ממנה ציטטנו לעיל:

וממה שראוי לדעת גם כן, שחיוב המעשרות אינו נחשב לפי חישוב מקומות גידול הפירות, אלא לפי חישוב מקומות מציאותם, ולכן פירות ארץ ישראל שיצאו לחוצה לארץ פטורין מכלום לאומרו יתעלה אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבים ובחוץ לארץ פטורין. ופירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין וכ"ש פירות סוריא...                  

אך עדיין יש לעיין מה הטעם לחילוק בין חלה ופירות לגבי פירות הנכנסים לארץ ישראל. ר' חיים מבריסק דן בהלכה זו בחידושיו על הרמב"ם ומסביר שיש הבדל בסיסי בין חיוב תרו"מ ובין חלה:

עוד נראה לומר בדעת הרמב"ם, דבאמת לא דמי עיקר חיובא דתרומות ומעשרות לחיובא דחלה, דחלה עיקר חיובה הוא ע"י מעשה הגילגול, וכל דין חלה תלוי בשם עיסה וכדכתיב בקרא עריסותיכם, מה שאין כן בתרומות ומעשרות עיקר חיובם הוא בא רק מכח דין גידולם, וכדכתיב בקרא דגנך, ומעשה המירוח הוא רק דבר המעכב בחיובא דתרומות ומעשרות, דזה הוי דין בפני עצמו דכל שלא נגמר מלאכתו לית ביה עדיין חיובא דתרומות ומעשרות, ומירוח גמר מלאכתו הוא...

בפסקה הקודמת לקטע המצוטט, ר' חיים מבהיר שיש שני תנאים בחיוב תרו"מ: הבאת שליש, ומירוח שמשמעותו גמר מלאכה. כך, במידה ושני התנאים לא מתקיימים, אזי יש פטור מתרו"מ. לעומת זאת חיוב חלה חל רק בזמן גלגול העיסה[11].

הבדל זה בין תרו"מ ובין חלה יכול להסביר את דין פירות הנכנסים מחו"ל לא"י אשר נגמרה מלאכתם בחו"ל. עם זאת, עדיין לא ניתן להסביר את דין הפירות שנגמרה מלאכתם בארץ ישראל ויוצאים לאחר מכן לחו"ל. משום כך, החילוק מסביר דווקא את דינו של הראב"ד:  

והנה בעיקר הפטור דשמה, עיין בדברי הראב"ד שם דמתבאר מתוך דבריו דהא דביצאו לחו"ל פטורין הוא בנתמרחו בחו"ל, ומשום דזהו הגזירת הכתוב דשמה דאזלינן בתר גמר חיובם אם הוא בארץ ישראל או בחו"ל, וכן מבואר בדברי הירושלמי שהבאנו דהדין דשמה בחלה תלוי בקרימה בתנור אליבא דר"ע, דהוא גמר חיובא דחלה, וצ"ע על מה שפסק הרמב"ם בסתמא דפירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל פטורין מתרומות ומעשרות ומחלה, ולא הזכיר דהוא רק אם היו בחו"ל בשעת גמר חיובם...

לאור כך מציע ר' חיים הבנה שונה בשיטת הרמב"ם:

ונראה דדעת הרמב"ם היא, דחלוק דין פטורא דהקדש ושל נכרי מדין פירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל, דבהקדש ונכרי עיקר הפטור תלוי במירוח וגילגול, דבזה שנתמרחו או נתגלגלה ברשות נכרי והקדש הוא שנפטרו מתרומות ומעשרות ומחלה, ומשום דכיון דעיקר פטורם בדין דגנך ובדין עריסותיכם תלוי, על כן ממילא דחלות דין זה הוא רק על ידי מירוח וגילגול, שעל ידי זה הוא דחייל שם דגן ועיסה, ובהם תלוי דין דגנך ודין עריסותיכם, מה שאין כן הך דפירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל דהוי פטור דממילא, דאין חובת מצות אלו נוהגת רק בארץ ישראל ולא בחו"ל, על כן נוהג הך פטורא לעולם, ואין יסוד דינו תלוי כלל לא בהבאת שליש ולא במירוח, אלא לעולם כל שהוא בחו"ל מיפטר...מה שאין כן בפירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל, דעיקר פטור זה לעולם חייל, על כן לא הזכיר הרמב"ם הכא מירוח, וסתם הדברים כעיקר דינם. אכן הרי כל זה לא שייך רק לענין פירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל, בזה הוא דאמרינן דפטורן ממילא חייל מקרא דשמה, מה שאין כן לענין פירות חו"ל שנכנסו לארץ אף על גב דחיובן הוא גם כן מקרא דשמה, מכל מקום הרי חיובא בכדי לא חייל, ובעינן דבר המחייבן, ובעל כרחך דדינן תלוי בגמר מלאכה...

על פי הגר"ח, גזירת הכתוב 'שמה' מלמדת שחיוב תרו"מ נאמרו רק על פירות ארץ ישראל. פירות שיצאו מהארץ פטורים מתרו"מ ללא קשר לזמן גמר מלאכתם. לאור זאת, עולה שהפרשת תרו"מ אינה מצווה התלויה בארץ הנובעת רק מגידול התבואה בארץ ישראל ומיניקה מקדושת הארץ אלא נוגעת לזמן ההפרשה עצמה שתלוי בארץ ישראל[12].

 

.*********************************

****************************

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו

עורך: נועם לב

*****************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

****************************************************             

 

 


[1]   וראה בפירוש יד פשוטה על אתר לגבי הסבר הרמב"ם לסוגיית הגמרא בכתובות.

[2]   וראה גם את השגת הראב"ד בהלכות איסורי ביאה פ"כ ה"ג.

[3]   וראה גם יג,יד ; הלכות מעשר א,ט; הלכות מעשר שני א,ג. בדרך זו סוברים עוד ראשונים, ראה בחזון עובדיה תרומות עמוד כד.

[4]   בדרך זו מתנסח הנצי"ב- "... אבל באמת גם פירות לקוחים דפטור מתרו"מ מהתורה מכל מקום אם תרם הוי תרומה מהתורה וחייב במעשרות... אבל מין שיש בו חיוב תו"מ אלא שאיזה סיבה פוטרת מכל מקום אם תרם הוי מהתורה לכל דבר וחייב בביעור ובוידוי מהתורה..." (מרומי שדה קידושין כו,א ד"ה תוס' ד"ה ובווידוי). בדרך זו הרחיב הקול סופר, שמובא בחזון עובדיה על תרומות עמוד י.

[5]   כך כותב הרוגוצובר בצפנת פענח בסיום פרק א מהלכות תרומות- " אין חיבים זה רק דאין בהתרומה גדר קדושה משא"כ הטבל הוה מה"ת והתרומה פוטרת אותו ה"נ י"ל לדידן בבית שני דהוה רק איסור טבל ורק הקדושה ליכא... ובזה א"ש מה דפסק בהל' מא"ס פי"ד הי"ז דטבל מיתה ונבלה לאו ומשמע אף עכשיו".

[6]   ראה גם בשו"ת יביע אומר ח"ו יו"ד סימן כח שהרחיב בנושא זה.

[7]   לגבי דין ברירה באיסור דרבנן שעיקרו מהתורה ראה לדוגמא שו"ת האלף לך שלמה או"ח סימן מב.

[8]   בתוך דבריו בחזון עובדיה עולה הסבר נוסף ברמב"ם שהוא סובר כחילוק תוספות בעירובין לב,א שאומרים חזקה זו רק כשיש חשש שיבוא לדבר עבירה, ע"ש.

[9]   וראה בחזון עובדיה בעמוד נט סקירה של הראשונים החולקים על דעת הרמב"ם בנושא.

[10]            כך דעת הב"ח בסוף סימן שלא, שלא כדעת המשנה למלך על אתר והחזון איש (דמאי טו,ד). וראה במקורות הנוספים בחזון עובדיה תרומות ומעשרות עמודים מה-מט.

[11] נעיר שמצאנו הבדלים בהגדרות הבסיסיות של הלכות  נוספות בספר זרעים. לדוגמא ראה בדברי הגרי"ד סולובייציק (קובץ חידושי תורה עמודים סו-סט) בהבדל בזמן החיוב בין מתנות עניים והפרשת תרו"מ.

[12]            ויתכן ונקודה זו קשורה לשאלה האם הפרשת תרו"מ היא מצווה חיובית או קיומית. האם יש חיוב להפריש תרומות ומעשרות או שמא רק כאשר אדם רוצה לאכול את הפירות הוא חייב להפריש. אם מבינים שהמצווה היא קיומית הרי שניתן להסביר מדוע פירות שמיודעים לייצוא יהיו פטורים עוד בהיותם בארץ. החיוב להפריש יכול רק במקום שאליו הם מיועדים ושם יהיה פטור משום שאין זה בארץ ישראל.