פסח | פסחים דף לה | מצה עשירה

פתיחה

בשיעור זה נעסוק בעז"ה בדין מצה עשירה. מצה עשירה היא מצה שנילושה במֵי פירות או ביין[1], וכיום אנו מכירים אותה בעיקר בדמות עוגיות מיוחדות לפסח הנקראות 'מצה עשירה'[2]. רבו המחלוקות סביב נושא זה וישנו חוסר בהירות מסוים לגביו, ובשיעור זה ננסה להציג את הדברים בצורה ברורה ומפורטת.

האם מֵי פירות מחמיצים את העיסה?

אומרת הגמרא:

"אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש - אין חייבין על חימוצה כרת. יתיב רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע קמיה דרב אידי בר אבין, ויתיב רב אידי בר אבין וקא מנמנם, אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: מאי טעמא דריש לקיש? אמר ליה: דאמר קרא: 'לא תאכל עליו חמץ וגו'' - דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה חייבין על חימוצו כרת, והא הואיל ואין אדם יוצא בה ידי חובתו, דהויא ליה מצה עשירה, אין חייבין על חימוצה כרת. איתיביה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: המחהו וגמעו, אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח. והא הכא, דאין אדם יוצא ידי חובתו במצה וחייבין על חימוצו כרת! איתער בהו רב אידי בר אבין, אמר להו: דרדקי! היינו טעמא דריש לקיש, משום דהוו להו מֵי פירות, ומֵי פירות אין מחמיצין" (פסחים לה.-:).

כלומר, הגמרא דנה בדין מצה עשירה, ולמסקנה אומרת הגמרא כי הטעם שאין במצה עשירה בעיה של חמץ היא משום שעיסה שנילושה במי פירות אינה מחמיצה.

ואולם, בדברי ריש לקיש ישנו פרט שאינו ברור דיו. ריש לקיש אומר כי "עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש - אין חייבין על חימוצה כרת" - מהי משמעות הדברים שאין חייבים על עיסה זו כרת? האם הכוונה היא שמותר לאוכלה לכתחילה, או שמא הכוונה היא רק שאין בכך איסור כרת אולם מכל-מקום ישנו איסור לאוכלה? האם ישנם חששות נוספים שיש לחוש להם? בכל השאלות הללו נחלקו הראשונים, ונדון בהם בהמשך.

והנה בהמשך הגמרא מובאת ברייתא, שלכאורה עומדת בסתירה לדברי ריש לקיש לעיל:

"והתניא: אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש. ואם לש - רבן גמליאל אומר תשרף מיד, וחכמים אומרים יאכל. ואמר רבי עקיבא שבתי היתה אצל רבי אליעזר ורבי יהושע ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר" (פסחים לו.).

על-פי הברייתא, אין ללוש עיסה בפסח במי פירות כי הם יכולים להחמיץ. וכפי שמסביר רש"י:

"אין לשין את העיסה - של מצות, ביין ושמן ודבש מפני שקרובה וממהרת להחמיץ ואין אדם יכול לשומרה, לפיכך אם לש תשרף מיד..." (שם).

כלומר, מכיוון שקשה להיזהר במי פירות שלא יחמיצו, לפיכך קובעת הברייתא כי אין ללוש לכתחילה עיסה במי פירות (ר' עקיבא שם חולק על קביעה זו, ומתיר ללוש אפילו לכתחילה). המחלוקת שם היא מה דין עיסה זו בדיעבד: לרבן גמליאל יש לשורפה מיד, ואילו לחכמים ניתן לאוכלה (כל עוד ברור לנו שלא החמיצה).

אם-כן, יש לנו סתירה מפורשת מדברי הברייתא לדברי ריש לקיש, ונחלקו הראשונים כיצד ליישב את הסתירה.

תירוץ הסתירה

ראשית, נתחיל בתירוצו של רש"י, אולם כדי שנוכל להבינו כראוי, עלינו להקדים ולבאר מושג חדש בדיני חמץ:

החמץ שעליו חייבים כרת בפסח, הינו חמץ גמור, כלומר - חמץ שתהליך חימוצו הושלם והוא ראוי לאכילה. ואולם, ישנו סוג אחר של חמץ, שאמנם יצא מגדר מצה ועבר את השלב הזה, אך עדיין לא הגיע לרמה של חמץ גמור. חמץ כזה נקרא: "חמץ נוקשה", והוא חמץ שחימוצו לא הושלם כל צורכו, ואינו ראוי לאכילה (יש לשים לב, כי לא מדובר כאן על חמץ שכבר היה חמץ וכעת אינו ראוי לאכילה, אלא על חמץ שמעולם לא הגיע לרמה של חמץ גמור). וכך מגדיר רש"י חמץ נוקשה:

"חמץ נוקשה הוי, כלומר רע" (לו. ד"ה אין לשין).

דוגמאות מעשיות לחמץ נוקשה: דבק שהוכן מתערובת של קמח ומים; צבע שהוכן מחמץ; בצק שלא החמיץ כל צורכו, ועוד.

מה דינו של חמץ נוקשה? אומרת המשנה:

"...הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת" (מב.).

וברש"י:

"ואין בהן כרת - אם אכלן, אבל לאו יש באכילתן" (שם).

כעת, נחזור לסתירה לעיל בין דברי ריש לקיש לברייתא, ונראה כיצד תירץ רש"י את הסתירה:

"...ולריש לקיש דאמר לעיל מֵי פירות אין מחמיצין - לא קשיא הך. דאיהו אין חייבין על חימוצו כרת קאמר, ולא הוי חמץ גמור, אלא חמץ נוקשה הוי - כלומר רע, ואותו חימוץ הן ממהרין להחמיץ ואי אפשר לשומרן" (לו. ד"ה אין לשין).

כלומר, על-פי רש"י, כאשר אמר ריש לקיש שמֵי פירות אינן מחמיצין, הוא לא התכוון להתיר אותם באכילה. כל כוונתו הייתה לומר כי הם אינם מגיעים להיות חמץ גמור, ואין חייבים עליהם כרת. ואולם, עדיין יש איסור ללוש במי פירות כיוון שהם ממהרים להחמיץ (אמנם, רק לדרגה של חמץ נוקשה, אך בכל זאת יש בכך איסור) וקשה לשמרם.

לעומת תירוצו של רש"י, רוב הראשונים הבינו כי מֵי פירות אינם מחמיצים כלל, כפשט דברי ריש לקיש. וכך כתבו התוספות:

"ומי פירות אין מחמיצין - היינו להתחייב כרת, כדאמרינן בהדיא אין חייבין על חימוצו כרת, אבל לאו אית ביה. ובסמוך (לו.) נמי אמרינן אין לשין ביין ושמן ודבש ואם לש תשרף מיד, וחכמים נמי דאמרי תאכל היינו משום שיכולין לשומרה מן החמץ כשאר עיסה, אבל לכולי עלמא מחמיצין. וקשה, דלקמן (מ.) מסקינן גבי קימחא דאבישונא אבל מֵי פירות שרי, דמי פירות אין מחמיצין - משמע דשרינן לגמרי. פירש ר"ת דאין מחמיצין כל עיקר. והא דאמר תשרף מיד - כשעירב עמהן מים, דאז ממהרות יותר להחמיץ ועל הא אמר דאין בהן כרת, אבל לאו אית ביה. אבל היכא דלית ביה תערובת מים כגון יין וחומץ ושאר מי פירות שרו לגמרי..." (לה: ד"ה ומי).

כלומר, לדעת ר"ת מֵי פירות אינם יכולים להחמיץ כלל. הברייתא שנראית כסותרת דברים אלו, דיברה על עיסה שבנוסף למֵי הפירות עירבו בה גם מים, שאז מֵי הפירות לא רק שאינם מחמיצים, אלא אף ממהרים להחמיץ וקשה לשמור עליהם. כמו כן, גם לגבי הלאו, הוא חל רק במקרה ועירבו מים יחד עם מֵי הפירות, אך כאשר העיסה נילושה במֵי פירות בלבד - אין בכך איסור כלל. בכיוון זה הלך גם הרמב"ם, ואמר כי למרות שמי פירות לבדם אינם מחמיצים כלל, אם עירבו מים במֵי הפירות, החמץ איננו חמץ נוקשה אלא חמץ גמור.

חיזוק לשיטה זו, הביא המאירי מחכמי הטבע:

"...ואף חכמי הטבע מעידים לנו כן, לפי שאין התבואה מקבלת תיקון וחימוץ אלא במים שמתגדלת בהם בעודה מחוברת בקרקע, ואין שום משקה מגדל תבואה וצמחים אלא המים לבד" (פסחים לו. ד"ה ויש מפרשים).

כלומר, על פי 'חכמי הטבע', רק מה שגורם לתבואה לגדול, יכול לגרום לה להחמיץ. לכן, מֵי פירות וכד' אינם מסוגלים כלל להחמיץ.

פסק הראשונים

אם-כן, ראינו כי ישנן שתי מחלוקות שונות בנוגע למצה עשירה:

ראשית, ראינו כי נחלקו הראשונים האם מֵי פירות עשויים להחמיץ את העיסה או לא. לדעת רש"י - לא רק שהם מסוגלים, אלא הם אף מחמיצים מהר יותר ממים רגילים. ואילו לדעת מרבית הראשונים, מֵי פירות לבדם אינם מחמיצים, ורק בתוספת מים הם יכולים להחמיץ (ואז הם מחמיצים אף מהר יותר ממים לבד)[3].

שנית, ראינו כי נחלקו התנאים האם מותר ללוש עיסה במי פירות[4] לכתחילה, ולשומרה שלא תחמיץ: לדעת חכמים ורבן גמליאל, הדבר אסור (רש"י: משום שמי פירות מחמיצים מהר יותר; תוספות: המים המעורבים מזרזים את החימוץ), ואילו לדעת ר' עקיבא הדבר מותר.

כתב הרמב"ם:

"חמשת מיני דגן אלו - אם לשן במי פירות בלבד, בלא שם מים בעולם - אינם באין לידי חימוץ; אלא אפילו הניחן כל היום עד שנתפח כל הבצק, הרי זה מותר באכילה: שאין מֵי פירות מחמיצין, אלא מסריחין. ומי פירות, הן כגון יין וחלב ודבש וזית ומי תפוחים ומי רימונים וכל כיוצא בהן משאר יינות ושמנים ומשקין - והוא, שלא יתערב בהן שם מים בעולם, ואם נתערב בהן מים כל שהוא, הרי אלו מחמיצין"

"אין באין - כתב הראב"ד ז"ל אין דבר זה פשוט ואין הכל מודים בו, דנהי דאין עושין חמץ גמור ואין חייבים על חמוצו כרת אבל נוקשה מיהת הוי ואסור" (הל' חמץ ומצה פ"ה הל' ב).

ופסק השולחן ערוך:

"מי פרות בלא מים אין מחמיצין כלל, ומותר לאכול בפסח מצה שנילושה במי פרות אפילו שהתה כל היום, אבל אין יוצא בה ידי חובתו מפני שהיא מצה עשירה וקרא כתיב 'לחם עוני'[5].

מֵי פרות עם מים ממהרים להחמיץ יותר משאר עִסה, הלכך אין ללוש בהם ואם לש בהם יאפה מיד.

מותר ללוש ביין אף-על-פי שאי אפשר לו בלא טיפת מים שנופלת בשעת הבציר כדי להתיר נצוק, ואף-על-פי-כן אין לחוש להם הואיל וכבר נתבטלו המים ביין קודם שלשו העסה" (אורח-חיים סי' תס"ב, סעיפים א-ג).

כלומר, לדעתו מותר לכתחילה ללוש עיסה במֵי פירות כיוון שהם אינם מחמיצים כלל ואין לחוש שמא נפלו לעיסה גם מים, למרות שמים מזרזים את החימוץ.

השו"ע מוסיף, כי במידה והמים נתערבו במֵי הפירות לפני עירובם בעיסה, הם בטלים והם לא יכולים להחמיץ את העיסה. על דברים אלו כתב המשנה-ברורה:

"רוב האחרונים הסכימו דבעלמא לא מהני ביטול במים שנתערבו במֵי פרות, וכל שיש במֵי פרות אפילו משהו מים כבר נשתנה טבעו ויכול להחמיץ עסה, וממהר עוד להחמיץ יותר, ועל-כן צריך להחמיר לכתחילה שלא ללוש בהם וכנ"ל, והכא שאני שמתערב המים ביין עד שלא נגמרה עשייתה, דהיינו בעודנה תירוש, ואחר-כך תוסס היין ונתהפך המים גם-כן ליין ולהכי נחשב הכל ליין. ולפי זה, אם נתערב המים ביין אחר התסיסה, בודאי אין עוד לאותו יין דין מֵי פירות" (שם ס"ק י').

לעומת פסק השו"ע, כתב הרמ"א:

"הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין ללוש במי פירות" (שם סעיף ד).

והסביר המשנה ברורה:

"אין נוהגין ללוש - דחוששין לכתחילה לסברת הני פוסקין דסבירא להו דמי פרות בלחודיהו גם-כן מחמיצים וממהרין גם-כן להחמיץ, וגם חוששין שמא נתערב בהם מעט מים דלכלי עלמא מחמיץ" (שם ס"ק טו).

כלומר, לדעת הרמ"א יש להחמיר משתי סיבות:

1. מחשש לשיטת רש"י, שמֵי פירות לבדם מחמיצים את העיסה גם ללא תוספת מים.

2. גם אם לא נסבור כשיטת רש"י, עדיין יש חשש שמא נפלו מים לתוך העיסה, ואז היא מחמיצה לכל הדעות (לתוספות - חמץ נוקשה, ולרמב"ם - חמץ גמור).

וכן כתב בערוך-השלחן:

"וטעם המנהג הוא, משום דמֵי פירות עם מים ממהר להחמיץ ואי אפשר לשומרה מחימוץ, ולכן חששו שמא יערבו מים גם כן. כן נראה טעם המנהג" (אורח-חיים סי' תס"ב, סעיף ד).

הלכה למעשה

למעשה, נחלקו האחרונים כיצד לפסוק. ב'ערוך-השלחן' כתב:

"והנה עכשיו בעונותינו מזלזלים במנהג זה ולשין במי ביצים ואוכלין אפילו אנשים בריאים. והנה לבד שעתידים ליתן את הדין שעוברים על מנהג שנהגו אבותינו ואבות אבותינו זה הרבה מאות בשנים, והוה כנדר, ולבד זה הא לדעת רש"י הוה חמץ נוקשה כששוהין בה, ומירושלמי שהבאנו כמה אמוראים שפסקו כן להלכה, ואיך תתעורר תאוה נמבזה לעבור על המנהג ועל דברי רש"י והירושלמי שפסקו כן לדינא?! ועל-כן שומר נפשו ירחק מזה, אם לא לחולה ולזקן ומקולקלי שינים, והנזהר מזה יזכה לרב טוב הצפון לצדיקים בגן עדן" (שם סעיף ה).

ואכן, האשכנזים נהגו להחמיר בעקבות פסק הרמ"א, וכפי שראינו בדברי המשנה ברורה משני טעמים שונים: או כי יש לחשוש לשיטת רש"י, או כי חוששים שמא לא נזהרו די הצורך ונפלו לעיסה מים בנוסף למֵי הפירות.

כפי שראינו, השו"ע פסק שאין בעיה במצה עם מֵי פירות או יין, וכי אפילו אם נתערבו מים בנוסף למֵי הפירות - ניתן לאפות את המצה. לכאורה לאור זאת, יש לספרדים שפוסקים כשו"ע, להקל ולאכול מצה עשירה בפסח. אלא שכיום נתעוררו חששות נוספים בעקבות דרך הכנת אותן עוגיות המכונות 'מצה עשירה'[6], והפוסקים הספרדים נחלקו כיצד יש להתייחס אליהם. כמובן, שאנו לא באים לפסוק הלכות במסגרת שיעור זה, ולמעשה כל אחד ינהג כמנהגו הוא.

לסיום נאחל לקוראנו: חג פסח כשר ושמח!