מצוות ציצית – חלק ב'

  • הרב ברוך גיגי
א. ולא תתורו
 
כפי שהזכרנו בשיעור הקודם, בצד הראייה הנדרשת בעקבות הציצית ("וראיתם... וזכרתם... ועשיתם"),  מבקש הכתוב להרחיק ראיה אחרת:
 
"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"       (במדבר ט"ו, ל"ט)
 
יש לשים לב לכך, שראיה זו מתוארת בכתוב בלשון "ולא תתורו". ביטוי זה מאזכר, כמובן, את פרשת המרגלים שהלכו לתור את הארץ.
 
שני כוחות עוצמתיים פועלים באדם: נטיית הלב וחמדתו, והעין הרואה והקולטת את המרחב שמסביב. פרשת המרגלים ופרשת ציצית, מעמידות בפנינו במבחן שני כוחות אלה. העין נמצאת במרכז, והיא הגוררת את תגובת הלב.
 
רש"י מביא בפירושו את דברי מדרש תנחומא, הקושר בין שתי הפרשיות הללו:
 
'ולא תתורו אחרי לבבכם - כמו 'מתור הארץ'. הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות" (מדרש תנחומא שלח, ט"ו)
 
העיניים התרות משוטטות במרחב, ומבקשות לקלוט מכל הבא לעין בלא בחינה והעמקה. זוהי דרכו של תייר, המביט על העולם מן החוץ. הוא חש כאורח, ולא כבעל הבית החש אחריות על מה שעיניו רואות וקולטות.
 
זהו פשר הפער בין שני הביטויים בפרשתנו, הראייה הנדרשת של 'וראיתם' מול הראייה הנשללת והיא 'ולא תתורו אחרי עיניכם'. בשני הצדדים, זה הנדרש וזה שאנו מוזהרים מפניו, מתקיים תהליך. מחד, ראיה מביאה לידי זכירה וזכירה לידי עשייה. מאידך, ראיית העין מביאה לידי חמדת הלב, ומשם לידי מעשה הגוף.
 
יש לשים לב להקדמת הלב לעיניים. פעמים רבות קודמת חמדת הלב לראיית העין. כשהלב מתאווה למראות מסוימים והאדם נגרר, אז מתרחש "תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". לא מדובר פה בראייה מכוונת כי אם היגררות אחרי הלב והעיניים. זהו שכתב רש"י בשם המדרש ש"הלב והעיניים הם מרגלים לגוף".
 
ראיית העיניים מפעילה את הזכירה, שמוקדה במוח, משכן השכל והתבונה, ומשם לעשיה וליישום. שלא כ'זנות העיניים' שיסודה בתיירות, המפעילה את הלב ואת התאוות.
 
זיקת המרגלים למצוות הציצית, קשורה קשר הדוק לנהייה אחר הלב והעיניים. התורה מציבה את הפער הזה באמצעות השימוש בפועל הנשלל בפרשת ציצית ("ולא תתורו"), כפועל המתאר את תפקידם המרכזי של המרגלים בשליחותם ("לתור").
 
רבות דובר ונכתב בעניין חטא המרגלים. במסגרת זו נדגיש נקודה אחת בלבד הממחישה את נקודת המוצא. האם מבקשים המרגלים לראות את הארץ ואת טיבה, או לתור אותה?
 
דבר זה בא לידי ביטוי כבר במצרים, בהתגלות המשמעותית הראשונה של ה' למשה. כאשר הוא פורס את החזון ואת הייעוד שהוא רואה לבני ישראל, אומר ה' למשה לומר לבני ישראל:
 
'וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די ושמי ה' לא נודעתי להם: וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגריהם אשר גרו בה: וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר את בריתי: לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים: ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים וידעתם כי אני ה' א-להיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים:  והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה' "    (שמות ו', ג'-ח')
 
ארץ כנען היא ארץ ה', אותה ה' מייעד לבני ישראל, עמו הנבחר והמיוחד, לאחר שייטיב ה' עמהם רוב טובה וברכה עד שיגיעו אל יעדם.
 
מי שנשלח אל ארצו, המיועדת לו על ידי ה', אמור להתבונן בה מתוך מבט של זיקה למקום, כאדם המתבונן בביתו ובוחן כיצד יבנה את חייו בדרך המיטבית.
 
תחת זאת, בחרו המרגלים לתור את הארץ, כמי שבא למקום שאין לו שום זיקה אליו. הם באים אל "הארץ אשר שלחתנו" (במדבר י"ג, כ"ז) ולא אל "הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" (שם ב'). מנקודה זו הם זונים אחרי עיניהם ואחרי לבבם. במקום לראות את הבטחת ה' את הארץ ולזכור את כל הטוב ש-ה' מעניק להם, ודואג לכל צרכיהם, ומתוך כך להבין את העומד לפניהם.
 
מי שכן זכר זאת הם כלב ויהושע:
 
'ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה טובה הארץ מאד מאד: אם חפץ בנו ה' והביא אתנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשר הוא זבת חלב ודבש:  אך בה' אל תמרדו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראם" (במדבר י"ד, ז'-ט')
 
מצוות ציצית מדריכה את האדם לקראת הראיה הנכוחה, ומונעת אותו מלתור אחרי לבבו ואחר עיניו. בגדו הטבעי של האדם הופך לבגד מצווה בהטלת הציציות ופתיל התכלת, ועושה את האדם לשליח בכל אורחות חייו.
מעתה, כל מעשיו ישאפו להיות מוכתבים ומושפעים מן הראייה הזו, שתוביל לעשייה ברוכה.
 
ב. כתנות אור
המשך חכמה כתב בטעם מצוות ציצית:
 
"כוונת מצות ציצית לדעתי כך: דזה ידוע, הבורא יתברך בחכמתו המתאחדת עמו, ברא מציאות ראויה לו, היא תעיד על שלמותו וחכמתו, ומציאותו המחויבת והקודמת. אולם העולם השפל ברא ספורי, וזה כי הניח אותה לבעל הבחירה, וכמאמר הכתוב (תהלים קט"ו, ט"ז) 'והארץ נתן לבני אדם', שהוא ישלים בריאותה, ויפיק אותה לענין נשגב ונעלה... והנה הבריאה בכללה מצאנו להכתוב שמכנה האצילות הראשונה בשם מלבוש, וזה (תהלים ק"ד, ב') 'עוטה אור כשלמה'. והוא, כמו המלבוש חוצץ ומכסה האדם אשר לא ייראה האדם ובשרו, רק לבושו, כן להבדיל כביכול... הבריאה היא כמו מעטה להמאציל...
 
ולכן נקרא כללות הבריאה 'בגד'. ולפי הקדמתנו קודם, כי הבריאה עדיין לא נגמרה, והניח הבורא יתברך להבחירי, שהוא ישלים אותה והוא יוציאנה לשלמותה, ולכן העיר הבורא אותנו במצות ציצית, ולהורות כי המציאות היא בגד, שמשני צדדיו יש עדיין חוטים שעדיין לא נארגו, ולכן צריך גדיל וענף, והיינו להורות שגם בפעילות שהאדם יעשה בבחירתו בחיים ובטוב ולהלוך בדרכי ה', גם בזה עזר ממרום תסעדהו... וגם בזה יהא נארג קצת מהשי"ת, ומסיועו הא-להי להמתעורר לבא לטהר.
 
ואתה בן אדם הכן לבבך לבלי לכת אחרי העין והלב, ולתת רסן בעד התאוות החומריות ולדבק בהשי"ת. ובכל דבר מחלקי הבריאה יעשה מצוה מקשרת אותך להשי"ת, וכמאמרם בתורת כהנים (פרשת צו, מכילתא דמילואים פרשתא א', כ"ג) 'אין לך דבר שאין בו מצוה למקום'. ובזה יפיקו ברכה כל מעינות הטבע על פי ההשגחה הא-להית לבלי די, ותצא הבריאה לשלמותה האמיתית כפי כוונת השי"ת. ואתה בן אדם, אם תארוג את הבריאה תיעשה שותף להשי"ת במעשה בראשית"     (משך חכמה במדבר ט"ו, מ')
 
העולם הארצי שבו אנו חיים, דורש ראיה חודרת כדי לחשוף את צפונותיו, ולגלות את הבורא המסתתר בבריאה, שהיא כלבוש לו. בגדו של האדם הוא בגד חול, והוא הופך להיות בגד של מצווה ומאיר בנו את היסוד הזה שאין לך דבר שאין בו מצווה, ואין דבר שאין בו נוכחות א-להית. פקיחת העיניים לראות, היא המביאה את האדם לאותה הבנה נשגבה, שבעקבותיה יבואו המעשים המשלימים את הבריאה.
 
הציצית מסמלת גם את הבגד הלא גמור, כעולמנו שאינו מושלם, שהאדם משלימו במעשיו בקשירת הקשרים ופתילת הפתילים.
אולם, כיוון שמדובר במציאות הארצית המסומלת בבגד, תהליך הראייה הנדרש ארוך ונפתל. למעשה, התהליך ארוך לא רק מצד הצורך בהשלמת הבגד, שהיא ביטוי להשלמת המציאות.[1] הבגד, אף זה המושלם, מסתיר ומכסה. פעמים, הוא גם מתעה לחשוב שהמציאות הנראית מבעד למעטה הלבוש שהיא עוטה עליה היא המציאות האמיתית.
 
משימתו של האדם היא להפוך את כתנות העור לכתנות אור, ככתוב בתורתו של רבי מאיר[2]. בכך, מסייעת לנו הציצית, המציצה מבעד לבגד, ומאירה עלינו באורו של מקום.
 
כך אמרו חז"ל במדרש במסכת מנחות:
 
"ורשב"י אומר כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה כתיב הכא וראיתם אותו וכתיב התם את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד"  (מנחות מג:)
 
המדרש דורש גזירה שווה בין שתי המילים 'אותו' המופיעות בשני פסוקים, ובכך מעמידנו על יסודה של מצווה זו. בראייה ראשונה רואה האדם את הבגד שהוא לבוש בו, ובאותה שעה מציץ פתיל התכלת מבין החרכים. כך. נראה לאדם כאילו בעל הבירה מציץ עליו, ומתגלה אליו מבין החוטים והגדילים, והבגד כולו מאיר באור ה'.
 
רבי מאיר, שבתורתו כתוב "כתנות אור", מאיר עלינו במדרש אחר גם את אור התכלת שבציצית:
 
"תניא היה ר' מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר וכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא"   (שם)
 
רבי מאיר סולל את הדרך ואת המסילה העולה בית אל. אמנם, הדרך פתלתלה. אפשר שהתכלת תוביל אותו לים ולא אל מה שמעבר לי. אך התכלת יכולה להוביל אותנו אל השמיים שנושקים לים בקצה האופק, ומשם להתבוננות בשאלת "דע מה למעלה ממך" (אבות ב', א'), שאלת הנצח "איכה" (בראשית ג', ט') ועוד כהנה, עד שהוא רואה את כסא הכבוד.
 
דוגמה מופלאה למורכבותו של המבט על מצוות ציצית, ניתן ללמוד מן הסיפור המובא בסוגיית מנחות שם:
 
"תניא אמר רבי נתן אין לך כל מצוה קלה שכתובה בתורה שאין מתן שכרה בעולם הזה ולעולם הבא איני יודע כמה. צא ולמד ממצות ציצית מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן כשהגיע זמנו בא וישב על הפתח נכנסה שפחתה ואמרה לה אותו אדם ששיגר ליך ד' מאות זהובים בא וישב על הפתח אמרה היא יכנס נכנס הציעה לו ז' מטות שש של כסף ואחת של זהב ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה של זהב עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו נשמט וישב לו על גבי קרקע ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע. אמרה לו: גפה של רומי שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי. אמר לה: העבודה שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת ציונו ה' א-להינו וציצית שמה וכתיב בה אני ה' א-להיכם שתי פעמים אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשיו נדמו עלי כ-ד' עדים. אמרה לו: איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה. כתב ונתן בידה עמדה וחילקה כל נכסיה שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה חוץ מאותן מצעות ובאת לבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו רבי צוה עלי ויעשוני גיורת אמר לה בתי שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים הוציאה כתב מידה ונתנה לו. אמר לה לכי זכי במקחך אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר. זה מתן שכרו בעולם הזה ולעולם הבא איני יודע כמה?"       (מנחות מד.)
 
אדם זה[3], שזהיר במצוות ציצית היה, לא נעצר ולא נבלם אלא כאשר היה על פי התהום, כפסע ממנו ומן החטא. רק באותה שעה באות הציציות, אותן ציציות שליוו אותו לאורך כל הדרך - מרגע הרצון לעבירה, דרך ההכנות כולן, עד הגיעו לפתחה של אותה זונה, ולאחר מכן.
 
למרבה הפרדוקס, הציציות פעלו את פעולתן רק לאחר שניתק מהן והניחן למטה. רק אז הם 'העפילו' ועלו למרום שבתו, האירו לפניו והצילוהו מן החטא.
 
ג. בין הציצית לציץ
 
קיימת זיקה בין מצוות ציצית לבין הציץ המונח על מצחו של אהרן ושל הכוהנים הגדולים לדורות. כך מתאר הרמב"ם את מעשה הציץ:
 
"כיצד מעשה הציץ, עושה טס של זהב רחב שתי אצבעות ומקיף מאוזן לאוזן וכותב עליו שני שיטין קדש ל-ה' קדש מלמטה ל-ה' מלמעלה, ואם כתבו בשיטה אחת כשר, ופעמים כתבוהו בשיטה אחת. והאותיות בולטות בפניו [כיצד] חופר את האותיות מאחריו והוא מדובק על השעוה עד שבולט, והוא נקוב בשתי קצותיו, ופתיל תכלת למטה ממנו נכנס מנקב לנקב כדי שיהיה נקשר בפתיל כנגד העורף"  (רמב"ם כלי המקדש ט', א'-ב')
 
הכהן הגדול נושא את הציץ על ראשו, קושרו בפתיל תכלת ואינו מסיח דעתו ממנו.[4] בכך, הוא מקבל את עול מלכותו יתברך, ומתקדש הוא בו. גם הציצית מציצה ומאירה עליו את אור ה'. אף שאין היא מחפצי קדושה אלא מחפצי מצווה, ואף שאין בה אזכרות מפורשות, יכולה היא שתביא ל'וראיתם אותו'. דרך ראיית פתיל התכלת יכול האדם שיראה את ה' ומתוך זה יתקדש וייטהר.
 
זהו ששב הכתוב והדגיש:
 
"למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לא-להיכם"    (במדבר ט"ו, מ')
*
בציצית מתקיים תהליך המתחיל מיד לאחר הטלתו בבגד שהאדם לובש. תהליך זה הוא בן שלושה שלבים.
  1. "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם" (שם ל"ט). הראייה החיובית והנכונה שמביאה לידי זכירה ולידי עשייה.
  2. "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" (שם). מניעת הראייה השלילית, ההרחקה מן החטא, והתנועה הנדרשת מכתנות העור אל כתנות האור, מן התיירות אל הראייה.
  3. "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי" (שם מ'). מתוך הזיכרון, פתיל התכלת שבציצית מוליך את האדם בדרכו הייחודית אל כסא הכבוד. בזה הוא הופך להיות כעין ציץ, שהוא קודש ל-ה', והייתם קדשים לא-להיכם.
 
 
 

[1] כתשובתו של רבי עקיבא לטורנוסרופוס (ראה מדרש תנחומא תזריע ה'), שהקב"ה מצפה מן האדם להשלים את הבריאה במעשיו.
[2] כפי שנאמר בבראשית רבה:
"ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם בתורתו של ר"מ מצאו כתוב כתנות אור אלו בגדי אדם הראשון"   (בראשית רבה כ', י"ב)
[3] יש לדון רבות בפרטי הסיפור ובמשמעויותיו, אך אנו נדון רק בנקודה אחת מהותית ויסודית.
[4] כפי שנאמר בגמרא ביומא:
"תמיד שלא יסיח דעתו ממנו כדרבה בר רב הונא דאמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה קל וחומר מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה"   (יומא ז:)