מקדש במלווה

  • הרב משה טרגין

מקדש במלווה

המשנה הראשונה במסכת קידושין מתארת שלוש דרכים שבהן ניתן לקדש אישה: כסף, שטר וביאה. הגמרא בפרק ראשון מתארת מספר דרכים שבהן ניתן לבצע קידושי כסף ("בכסף כיצד"), ודרכים נוספות שבהן ניתן לבצע את העברת הכסף. ואולם, קיימת הנחה כללית שבצורה כלשהי יש לבצע העברת כסף מהמקדש למתקדשת - העברה של כסף סחיר, או כל דבר אחר שהוא שווה כסף (תכשיטים, בגדים וכו'). מה דינו של כסף שניתן בהלוואה? האם מלווה יכול לקדש אישה בכסף שהוא נתן לה זה מכבר בהלוואה? מה הדין אם הכסף עוד לא הוחזר לו והוא נמצא בשלמותו אצל האישה - האם הוא יכול לקדשה בממון זה? בשיעור זה נעסוק בשאלה זו המכונה "מקדש במלווה".

הגמרא בתחילת מסכת קידושין (ו:) קובעת שאדם אינו יכול לקדש במלווה. בהמשך המסכת הגמרא עוסקת שוב בהלכה זו ומנמקת אותה: "אמר רב: המקדש במלווה אינה מקודשת - מלווה להוצאה ניתנה" - אדם שקידש אישה במלווה, לא חלו קידושיו, משום שמלווה הוא ממון המיועד לשימוש (להוצאה). ברור, שכדי להבין את הסיבה שבגללה אין לקדש במלווה יש לפענח את המימרה של רב המובאת בדף (מז.). מה כוונת רב באומרו ש"מלווה להוצאה ניתנה" ומדוע עובדה זו פוסלת מיידית את הקידושין?

תיאורטית ניתן לראות את דין מקדש במלווה כתלוי בשלושה גורמים - שלושת המרכיבים שנדרשים כדי ליצור קידושין מבחינה הלכתית. בדרך כלל, קידושי כסף מצריכים העברה של דבר שהיה בבעלות הבעל ושהאישה תוכל להפיק ממנו הנאה. כדי לבחון את הקידושין במלווה אנו צריכים לבודד שלושה מרכיבים אלו: האם הכסף שייך לבעל? האם הייתה העברה? האם יש לאישה הנאה מממון זה? חקירה בשלושת החזיתות הללו תעזור לנו להבין מדוע אין חלות קידושין במקרה של מקדש במלווה.

בשיעור זה נדון במקדש במלווה כשחלק מהכסף שניתן לאישה בשעת ההלוואה, או כולו, עדיין קיים. על דיון בעניין מקדש בשווי ההלוואה, כאשר הכסף שניתן לאישה אינו ברשותה, עיין בסיום. העובדה הראשונה שצריכה להיבדק היא מי הוא הבעלים של הכסף. מי הבעלים על כסף המלווה לפני הוצאתו - המלווה או הלווה? אמנם, ללווה יש הזכות לעשות בכסף כרצונו, אך האם זכות זו מגדירה אותו כבעלים של הכסף עוד לפני הוצאתו? או שמא נאמר, שעל אף זכותו לעשות בכסף ככל העולה על רוחו, הכסף עדיין בבעלות המלווה, כשם שבמקרה של פיקדון הכסף שייך למפקיד על אף מיקומו בבית השומר. אם לפני ההוצאה הכסף עדיין שייך למלווה אנו מגיעים לבעיה הראשונה של המקדש במלווה - הבעל לא יכול לקדש את האישה בכסף שאינו שייך לו. קידושין כאלה מקבילים לאדם שמקדש אישה בכסף של מישהו אחר - או גרוע יותר, בכספה של האישה!

למעשה, עניין זה נתון במחלוקת תנאים בתוספתא, שאותה מצטטת הגמרא (מז.). ר' מאיר משווה בין מלווה לפיקדון, בעוד שתנא קמא מחלק בין השניים. דברי רב אינם נוגעים למחלוקת זו - אחרת היה רב מצטט את התוספתא כדי לבסס את דבריו. ייתכן שרב עוקף את המחלוקת הזו. ר' מאיר ותנא קמא חולקים בדבר מעמד הכסף לפני הוצאתו. אולם רב טוען, שכולם מודים שברגע שחלק מהכסף הוצא, הכסף עבר לבעלות הלווה; הקידושין לא חלים משום שהכסף אינו שייך עוד לבעל. אפילו ר' מאיר, שסבור שהכסף שייך למלווה גם בזמן שהוא נמצא אצל הלווה, מודה שהוצאת חלק מהכסף משנה את מעמד הכסף בצורה קיצונית. מרגע שהכספים עברו מיד ליד, הבעל כבר לא יכול להשתמש בהם לצורך קידושין. רב עוקף מחלוקת תנאים זו, על ידי מציאת מקרה שבו כולם מודים שלמלווה לא נותרו כל זכויות בכסף. רש"י (מז:) ותוספות (מז: ד"ה "אלא", בצורה מתונה יותר) נוקטים בעמדה זו - קידושי מלווה נפסלים מפני שהכסף אינו בבעלותו של המקדש. הריטב"א (ו:) הולך גם הוא בדרך זו. הבעיה בגישה זו היא לשונו של רב. רב פסל קידושין במלווה מפני ש"מלווה להוצאה ניתנה". עוד לפני שהכסף הוצא בפועל - עצם היכולת של הלווה להוציא את הכסף פוגעת ביכולת המלווה לקדש בו. רש"י ותוספות מסבירים את דעת רב במקרה שחלק מהכסף כבר בוזבז, אך לא כך משתמע מלשונו של רב.

גם אם נאמר שהכסף נחשב בבעלות המלווה, עדיין נצטרך לטפל בבעיה נוספת - הצורה שבה נעשתה ההעברה. האם בהעברה של קידושי כסף ניתן להסתפק בהעברה מופשטת? או שמא יש צורך במעשה פיסי של נתינה לאישה? אפילו אם נאמר שהאישה קיבלה באמצעות הקידושין משהו שלא היה שייך לה קודם, היא לא קיבלה אותו במעשה נתינה פיסי. האם קידושין יכולים לחול בהעדר מעשה נתינה פיסי? רש"י בפירושו לדף ו: רומז לאפשרות שזו הבעיה של המקדש במלווה באמרו "אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי יהיב לה שכבר הם ברשותה והם שלה" . כמובן, יש להשוות את דבריו פה עם דבריו לקמן (מז:), שם הוא מביא סיבה אחרת לפסול קידושי מלווה.

גישה שנייה זו - פסילת קידושי מלווה בשל חסרון מעשה נתינה - נתקלת בשלוש בעיות אפשריות. ראשית, לשונו של רב אינה מתאימה גם להסבר זה: מה הקשר בין האפשרות להוציא את הכסף לבין חיסרון במעשה נתינה? במקום לדבר על יכולתו של הלווה להוציא את הכסף, היה צריך רב לומר בפשטות שהאישה כבר קיבלה את הכסף בשעת ההלוואה, והקידושין שנתבצעו לא כללו מעשה נתינה חדש. שוב אנו פוגשים במצב שבו יש חוסר התאמה בין אפשרות הגיונית (סברה) לבין לשון שבה הגמרא משתמשת (לשון הגמרא).

בעיה שנייה נוגעת לצורך במעשה נתינה פיסי. ממספר מקרים שהגמרא מצטטת עולה שאין צורך במעשה נתינה פיסי על מנת להחיל קידושין. הגמרא מביאה מקרה של "שחוק לפניי, רקוד לפניי" שבו הבעל מהנה את האישה באמצעות פעולות בידור אלו (ריקוד או הצחקת האישה) ולא באמצעות העברה של דבר מה בעל ערך; הנתינה יכולה להיות מופשטת לחלוטין. יתר על כן, המשנה (סג.) אומרת שאדם יכול לקדש אישה באמצעות התערבות לטובתה אצל השלטונות המקומיים - סיפוק שירותים והנאות ללא מעשה נתינה פיסי. למרות שלא כל הראשונים מאמצים את המקרים הללו, דומה כי ניתן לומר שהצורך בנתינה אינו מוסכם על הכל.

הבעיה השלישית נוגעת לחילוק שאותו עושה הגמרא (ו:). לאחר שהגמרא פוסלת קידושין שנעשו במלווה, הגמרא מציינת שהמקדש ב"הנאת מלווה" קידושיו קידושין. הגמרא מסבירה כי המקרה השני עוסק באדם שמוסיף לאישה זמן עד למועד פירעון ההלוואה, ומאפשר לה לפרוע את ההלוואה בזמן יותר נוח לה. ללא קשר להבדל שבין שני המקרים, בשניהם אין צורך במעשה נתינה. אם מעשה נתינה נצרך לחלות קידושין, ובשל כך נפסלים קידושי מלווה, מדוע הגמרא מכשירה קידושין שנעשו בהנאת מלווה? למעשה, אחד הראשונים סבור שפסול מקדש במלווה הוא בשל חיסרון במעשה נתינה, ולכן הוא הוצרך לחלק בין מקדש במלווה למקדש בהנאת מלווה: לפי רבנו חננאל, המלווה (הבעל) אינו רק מאריך את מועד פירעון ההלוואה; הוא מקבל את הכסף מהאישה בפועל, אלא שהוא מחזיר את הכסף לאישה לתקופת הלוואה נוספת. ההנאה שהיא מפיקה מהלוואה נוספת זו היא ההנאה שבה האישה מתקדשת, וכיוון שהיא קיבלה הנאה זו באמצעות מעשה נתינה פיסי, הקידושין חלים. למרות שהגמרא אינה מזכירה דבר בנוגע לקבלת התשלום ונתינת ההלוואה מחדש, רבנו חננאל היה מוכרח להוסיף חלק זה למקרה, כדי לתמוך בדעתו שיש צורך במעשה נתינה פיסי, אולם מקריאה פשוטה של הגמרא לא משמע כפירושו.

סיכום:

העלינו שתי אפשרויות להסביר את פסול קידושי מלווה. האחת שקידושין אלו לא חלים בשל חיסרון במעשה נתינה והאחרת - שהם אינם חלים בשל העובדה שהבעל אינו הבעלים על הכסף, אף על פי שהכסף קיים והלווה עדיין לא השתמש בו.

אפשרות שלישית להסביר מדוע קידושין אלו לא חלים עולה בדברי ר"י הזקן (מז.). הסבר זה מסתדר בצורה הטובה ביותר הן עם לשונו של רב והן עם החילוק שהגמרא עושה (בדף ו:). גם אם נאמר שהכסף עדיין שייך לבעל, ושאין צורך במעשה נתינה, עלינו לדון בשאלה האם האישה אכן הפיקה הנאה ממעשה קידושין זה. היא כבר קיבלה את ההלוואה, ולמרות שהיא לא בזבזה את הכסף - יש לה הזכות לעשות זאת משום ש"מלווה להוצאה ניתנה", והיא אינה משיגה כל הנאה חדשה באמצעות מעשה הקידושין. קידושין ללא הנאה מצדה של האישה הם קידושין פסולים, גם אם הייתה העברה פיסית של כסף. אפשר לציין כדוגמא לכך את המקרה של מתנה על מנת להחזיר (ו:), שאותו הגמרא פוסלת. במקרה זה הייתה העברה של כסף, אך העברה זו היא בתנאי שהאישה תחזיר את מה שקיבלה. למרות שהתבצעה העברה מבחינה הלכתית, האישה אינה מפיקה הנאה מהעברה זו, ולכן קידושין אלו פסולים. אותם דברים אמורים גם לגבי המקרה שלנו: האישה כבר קיבלה את הזכות להוציא את הכסף, והבעל לא זיכה אותה בהנאה חדשה. בהעדר הנאה קידושין לא יכולים לחול. המקרה המנוגד המובא בגמרא (ו:) מתייחס למצב שבו הייתה הנאה לאישה. במקרה זה הבעל דחה את מועד פירעון ההלוואה, ובכך העניק לאישה הנאה שלא הייתה לה לפני הקידושין, הנאה המכשירה את מעשה הקידושין.

נקודות מתודיות:

1. על מנת להבין מדוע תהליך מסוים נכשל במילוי מטרתו, יש לבחון כיצד הוא פועל במקרה רגיל. על ידי בידוד המרכיבים הפועלים בקידושין כשרים, מיפינו את האפשרויות לפסול קידושין במלווה.

2. דעה צריכה להיבחן על ידי העקיבות הפנימית שלה (מבחן הקוהרנטיות), התאמתה לסוגיות מקבילות והתאמתה ללשון הגמרא.

הערות:

1. הרמב"ם בהלכות קידושין (פרק ה') מסביר שרב מתייחס למקרה שבו האיש מנסה לקדש את האישה בשווי ההלוואה, לאחר שכל הכסף הוצא. ראה גם את דעת הראב"ד בעניין, שהובאה ברשב"א (ו:).

2. בשיעור זה הנחנו שקיימת הקבלה מלאה בין שתי הסוגיות (מז.ו - ו:) - שכל אחת מהן פוסלת קידושין במלווה. הסוגיהב-מז. היא מימרה של רב, בעוד שהסוגיהב-ו: היא מימרה של אביי. האם ייתכן שהם חולקים באשר לסיבה שבגללה נפסלים קידושין במלווה?