מקום הארון ומקום המזבח במקדש בירושלים

המשכן הינו מבנה המלווה את בני ישראל במדבר בכל נדודיהם, מהקמתו בניסן בשנה השניה ועד כניסתו לארץ בשנת הארבעים. בני ישראל במשך פרק זמן זה עוברים ממקום למקום, ובכל תחנה מפרקים ובונים אותו מחדש. מעבר לקדושת המקום כששכינה שורה בו בכל תחנה ותחנה, אין זיקה מיוחדת בין מבנה המשכן למקום הספציפי בו הוא נמצא בפועל, ועל כן קשה לדבר על קשר מיוחד בין מבנה המשכן לבין המקום הספציפי בו הוא נמצא^[1]. בניגוד למצב זה, המקדש בירושלים נמצא במקום קבוע בהר המוריה.

בשיעורים הקודמים עסקנו במיקום הכלים, הן על פי הפסוקים בתורה והן על פי דברי חז"ל. בשיעורים אלו, עסקנו במיקום היחסי של הכלים ביחס למבנה המשכן.

בשיעור זה נרצה לבחון האם ישנה קביעה מסוימת לגבי מיקומו המדוייק של המקדש וכליו, במציאות של מקדש קבוע בהר המוריה? בכוונתנו לבחון לא רק את המיקום היחסי של הכלים במרחב המבנה, אלא בזיקה בין המבנה כולו על כליו השונים למקום המדוייק בו הוא מוצב. במסגרת זאת נבחן בשיעור זה את מיקומם של הארון והמזבח החיצון.

מיקום אבן השתיה ומיקום הארון בקודש הקודשים

מסברה היה מקום לומר כי נקודת העיגון העיקרית של המקדש כולו, היא הזיקה בין קודש הקודשים למקום בריאת העולם. וכך אומרת המשנה:

"משניטל ארון, אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתייה היתה נקראת, גבוה מן הארץ שלש אצבעות, ועליה היה נותן"    (יומא נג:).

ומרחיבה הגמרא:

"ושתיה היתה נקראת. תנא: שממנה הושתת העולם. תנן כמאן דאמר מציון נברא העולם"            (שם נד:).

ומבאר רש"י על אתר:

"מציון נברא - ציון נבראת תחילה, וסביביה נדבקו רגבים עד סוף העולם מכל צד^[2]".

מהגמרא עולה כי ישנה זיקה בין קודש הקודשים לבין מקום בריאת העולם כולו. כלומר ישנה זיקה משמעותית ביותר בין המבנה לבין המקום בו הוא נמצא.

 

ביתר הרחבה הדברים מופיעים בדברי התוספתא:

"אבן היתה שם מימות נביאים הראשנים ושתיה נקרית, גבוהה מן הארץ שלש אצבעות. שמתחלה היה עליה ארון נתון. משניטל הארון עליה היו מקטירין קטרת שלפני ולפנים. ר' יוסה אומ' ממנה נשתת העולם שנ' מציון מכלל יופי הופיע"        (יומא (ליברמן) פ"ב הי"ד).

וכן במספר מדרשים:

"כיצד? כשברא הקב"ה את עולמו כילוד אשה בראו- מה ילוד אשה מתחיל מטבורו ומותח לכאן ולכאן, כך התחיל הקב"ה לברוא את עולמו מאבן שתיה, ולמה נקרא שמה אבן שתיה מפני שממנה הושתת העולם^[3]"

                                                                  (תנחומא פקודי ו').

מיקום אבן השתיה

קיימת מחלוקת ראשונים לגבי מיקום אבן השתיה בקודש הקודשים, ומתוך כך גם לגבי מיקומו של הארון בקודש הקודשים.

1. מקום האבן במרכז קודש הקודשים. כך משתמעת דעתו של הרד"ק (מלכים א ח', ח) , וכן דעת בעלי התוספות (מנחות צח: ד"ה דוחקין) המצטטים את הגמרא במגילה (שהוזכרה בשיעור הקודם), לפיה הארון היה נמצא באמצע קודש הקודשים, ולכל צד היו עשר אמות ומקום הארון אינו מן המידה.[4]
2. מקום האבן במזרח קודש הקודשים בסמוך לכניסה. כך מביא הריצב"א בתוספות (בבא בתרא כה. ד"ה וצבא). הסיבה למיקום המזרחי לדעה זו הינה על מנת לאפשר תיקונים בארון בו מונח ספר התורה, ללא הליכה מרובה בקודש הקודשים^[5].
3. מקום האבן במערב קודש הקדשים. כך היא דעת הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פ"ד הלכה א). הסיבה לכאורה לדעה זאת היא כיון שבמערב עיקר השראת שכינה, שהרי קודש הקודשים היה במערב, ולכן הארון שבו עיקר השראת השכינה בודאי היו מקרבין לצד מערב.

לא ידוע לנו על מקור לדעה כי האבן והארון היו במזרח קודש הקדשים, ולא לדעה שהיה במערבו, גם אם הסברה לדעת הרמב"ם נראית נכונה וחזקה. הדעה היחידה בין הראשונים המתבססת על מקור בדברי חז"ל היא דעת בעלי התוספות במנחות הסוברים כי הארון היה באמצע קודש הקודשים.

אך מעבר לכך, לדעה כי מיקום הארון במרכז קודש הקדשים, יוצא כי בבית המקדש הראשון, המקום זהה למיקום הארון במשכן. אך לפי שתי הדעות האחרות, יוצא לכאורה שישנו הבדל עקרוני בין מציאות המשכן למקדש, ונקודה זו זוקקת עיון גדול.

סיבת השינוי אינה היחס הפנימי בין הארון לחדר ומיקומו היחסי, אלא הזיקה בין קודש הקודשים למקום בריאת העולם.

בעבר ניסינו לומר כי הוית המשכן קשורה במקורה למעמד הר סיני, ואילו הוית המקדש קשורה במהותה לבריאת העולם. אם כך, במעבר ממשכן זמני אפילו בתחנותיו בארץ ישראל למקדש קבוע בהר המוריה, משתנה מיקומו של הארון, סימן שהזיקה בין המבנה לשטח- להר המוריה משפיעה יותר על מיקומו היחסי של הארון בתוך המבנה מאשר המיקום שהיה במשכן.

לכאורה לפי דעות אלו, המעבר למקדש הקבוע בהר המוריה בירושלים, משנה את מיקומו של הארון הקשור במהותו למקום בריאת העולם. כלומר גורם החיצוני לארון עצמו קובע את מיקומו בחלל קודש הקודשים.

האם עניין זה קשור לתורה המצויה בארון?

ייתכן להציע כי לפי הבנה זאת ועל פי דברי הזוהר, כי הקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא (כלומר שהתורה היתה התבנית והתכנית בה התבונן כביכול הקב"ה בבריאת העולם), עובדה זו משפיעה על מיקומו של הארון בקודש הקודשים.

על פי הצעה זו, הזיקה בין בריאת העולם לתורה המונחת בארון יכולה להשפיע על מיקום הארון בקודש הקודשים, וזאת כמובן על פי הדעות לפיהן הארון המונח על אבן השתיה נמצא במערב קודש הקודשים או מזרחו.

מובן שרעיון זה הינו הצעה בלבד המנסה למצוא סיבה מדוע לשנות את מיקומו של הארון בקודש הקודשים, במעבר בין משכן למקדש כשהשאלה המקורית הינה מהו מקומה של אבן השתיה, ממנה הושתת העולם בתוך קודש הקודשים.

מיקומו של המזבח החיצון

כפי שראינו בשיעורים הקודמים, התורה קובעת את מיקומו של המזבח בפתח אוהל מועד. ראינו, כי ישנה מחלוקת בין התנאים האם הוא עומד בצפון החצר, במרכזה או בדרומה. בחלק זה ברצוננו להתבונן בשיטת הרמב"ם, בנוגע למיקום המזבח לדורות בהר המוריה.

בהמשך לדברינו בחלקו הראשון של השיעור, מענינת מאוד העובדה כי הרמב"ם כלל אינו מתייחס לאבן השתיה כמקום בריאת העולם. בהתיחסו למקום הארון הוא אומר: "אבן היתה בקודש הקודשים במערבו ועליה היה הארון מונח..." (הל' בית הבחירה פ"ד הלכה א). הרמב"ם אינו מזכיר את שמה של האבן, ואין הוא מתייחס לעובדה שממקום זה נברא העולם.

לעומת זאת, בנוגע למזבח החיצון אומר הרמב"ם:

"המזבח מקומו מכוון ביותר. ואין משנין אותו ממקומו לעולם. שנאמר זה מזבח לעולה לישראל. ובמקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר ולך לך אל ארץ המוריה, ונאמר בדברי הימים ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי.

ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה, הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק. והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה. והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל. ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא. אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא.

מדות המזבח מכוונות הרבה, וצורתו ידועה איש מאיש. ומזבח שבנו בני הגולה כעין מזבח שעתיד להבנות עשוהו ואין להוסיף על מדתו ולא לגרוע ממנה"                         (שם פ"ב, הלכות א-ג).

כמה נקודות בולטות בדברי הרמב"ם ומחייבים הסבר:

ראשית, ניסוחו של הרמב"ם בנוגע למקום המזבח ומידותיו: 'המזבח מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם', וכן: 'מדות המזבח מכוונת הרבה וצורתו ידועה איש מאיש'. מדוע מקומו של המזבח כל כך מכוון? מדוע הרמב"ם מציין כי ישנו איסור מיוחד לשנות אותו ממקומו?

שנית, מהי המשמעות לכך שבמסגרת חיבור הלכתי מובהק, הרמב"ם מאריך כה רבות בתיאור תולדות ההקרבה על גבי המזבח:

• בהלכה א' הרמב"ם מצטט את המאורעות שאירעו במקום המוזכרים בפסוקים: העקדה בארץ המוריה, ובניין הבית בירושלים בהר המוריה על ידי שלמה.[6]
• בהלכה ב' מוזכרים גם אירועים המובאים בחז"ל או מתוארים בתורה, ללא ציון מקום התרחשותם.

ראשית, נצטט את המקורות, הנראים לנו כמקורות אפשריים לדבריו:

"כיון שראה אותו הקדוש ברוך הוא שעומד ומצטער על בית המקדש, מיד שלח אצלו גד הנביא, והראה לו את מקום בית המקדש כמה שכתב 'ויבא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה והקם לה' מזבח בגורן ארונה היבוסי' (שמואל ב' כ"ד יח), מיד הלך דוד הה"ד 'ויעל דוד כדבר גד אשר צוה ה' וגו'' (שם יט) ומצא שם את המזבח שבו הקריב אדם הראשון ובו הקריב נח ובו הקריב אברהם, כיון שמצא אותו התחיל מודד ואמר מכאן ועד כאן העזרה, מכאן ועד כאן קדש הקדשים, כמה שכתב ויאמר דוד זה הוא בית ה' האלקים (דהי"א כ"ב א) ומהיכן? 'זה מזבח לעולה' (שם)"                         (פסיקתא רבתי מ"ג).

וכן:

"ר' שמעון אומר באצבע הראה הקב"ה לאברהם אבינו המזבח ואמ' לו זה הוא המזבח, והוא היה המזבח שהקריבו קין והבל, והוא המזבח שהקריבו נח ובניו, שנ' 'ויבן שם אברהם', מזבח אין כתיב כאן אלא 'ויבן שם אברהם את המזבח', הוא המזבח שהקריבו בו הראשונים"                                          (פרקי דרבי אליעזר, פרק ל).

ראשית, ה'פרקי דרבי אליעזר' מציין כי ראשיתו של המזבח שהראה הקב"ה לאברהם, במזבחות אדם הראשון, קין, הבל ונח. מעבר לכך, ה'פסיקתא רבתי' המתאר את ההצבעה על מקום המזבח על ידי גד הנביא קושר גם הוא את המזבח לאדם הראשון. בנוסף, הפסיקתא מציין כי ממקום המזבח התחילה מדידת מקום המקדש כולו.

במילים אחרות, על פי הפסיקתא, המקום הקבוע והברור ממנו נגזר מקום המקדש כולו, הוא מקום המזבח ולא מקום אבן השתיה.

אם אכן זהו המקור לדברי הרמב"ם, הדבר מסביר הן את הביטוי שהמקום מכוון ביותר, והן את העובדה שאין משנין ממקומו לעולם ולכן התרחשו בו כל האירועים המוזכרים במדרשים ובדברי הרמב"ם.

על פי הבנה זאת, מובן מאוד מדוע הרמב"ם אינו מתייחס כלל לאבן השתיה, לא בשמה ולא במשמעות של מקום בריאת העולם. מבחינתו של הרמב"ם, המקום הארכימדי, המרכזי, הוא מקום המזבח ולכן הוא המכוון ביותר.

בדרך זו ניתן לבאר גם את דבריו בפירושו למסכת מידות:

"כי הדיוק במדות המזבח בתורה הוא חמור מאד וכך מקומו. אמר בדברי הימים כאשר נתיחד להם מקום המזבח 'ויאמר דוד זהו בית ה' אלוקינו וזה מזבח לעולה ישראל', ואמרו אמר ר' אלעזר ראה מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו. ואמרו שלשה נביאים עלו עמהן מן הגולה אחד שהעיד להן על המזבח, ואחד שהעיד להן על מקום המזבח, ואחד שהעיד להן שמקריבין אף על פי שאין בית. וענין אמרם על המזבח שהוא העיד על דיוק מדתו כמו שאבאר"   (פ"ה, משנה א).

הן הדיוק במידות המזבח והן מקומו מדוייקים ביותר ולכן הפסוקים מחדדים את הדיוק במידתו.

בהקשר זה, מעניינים דברי הרמב"ם על המשנה במסכת יומא:

"משניטל ארון אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתייה היתה נקראת..."             (יומא פ"ה, משנה ב).

כותב הרמב"ם:

"ופירוש השתיה - יסוד. ולפי האמת מקום העבודה הוא יסוד העולם, וכמו שהזכירו בתחילת אבות (א', ב)".

הרמב"ם חולק על המשנה, וכותב כי מקום העבודה הוא יסוד העולם, ולא אבן השתיה בקודש הקודשים.[7] את דבריו הוא סומך גם על דברי המשנה באבות האומרת "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" – 'על העבודה' = עבודת הקורבנות הנעשית על המזבח החיצון.

זו הסיבה מדוע המקום מכוון ביותר ואין משנין את מקומו לעולם, וזו הסיבה מדוע כל המאורעות המשמעותיים ביותר מבריאת האדם הראשון במקום המזבח, דרך קין, הבל, נח ואברהם התרחשו שם.

משמעות קביעה זו קשורה באופן מהותי לתפיסה העקרונית של הרמב"ם לגבי תכליתו של המקדש, כפי שהוא מגדיר אותה הן בספר המצוות והן בהלכות בית הבחירה:

"מצות עשה לעשות בית לה', מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה^[8]"

                                                (הל' בית הבחירה פ"א, הלכה א).

ענין זה מסביר גם את התעלמותו הכמעט מוחלטת של הרמב"ם מענינו של הארון (פרט לפרק ד' הלכה א' בה מוזכר המקום המיועד לגניזתו), וכן את אי הזכרת אבן השתיה ומקום בריאת העולם, מפני שהעיקר הינה העבודה.

נקודה זו בולטת מאוד גם בסידור הלכות בית הבחירה במשנה תורה:

• בפרק א' הלכה ו' מתאר הרמב"ם את כלי המקדש מבחוץ פנימה, ממזרח למערב: ראשית, בתיאור מזבח העולה, אח"כ הכיור וכנו, מזבח הקטורת מנורה ושולחן.
• בהמשך, בפרק א, הלכות יב-יז, וכל פרק ב' הוא מפרט את הלכות המזבח.
• פרק ג' מתאר את המנורה, השולחן ומזבח הקטורת.

-הגרי"ז במכתב בסוף חידושיו על הרמב"ם מדייק מלשונו כך:

כותב הרמב"ם:

"כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה' ולהקריב בהן קרבן, ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר 'ויאמר דויד זה הוא בית האלקים וזה מזבח לעולה לישראל', ואומר 'זאת מנוחתי עדי עד'"

                                                  (הל' בית הבחירה פ"א הלכה ג).

כלומר הראיה לדעת הרמב"ם לקביעת מקום המקדש בירושלים בהר המוריה, הינה מן הפסוק בו דוד המלך מגלה את מקום המקדש בתום המגפה בגורן ארונה היבוסי.

ומעניין כי בתחילת פרק ב' אומר הרמב"ם:

"המזבח מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם שנאמר וזה מזבח לעולה לישראל"     (הלכה א).

אותו הפסוק שהובא בפרק א' הלכה כהוכחה לבחירה הנצחית של הר המוריה, מובא גם ביחס לכך שמקום המזבח מכוון ביותר. אמנם, מובן שביחס למקדש כולו, החלק הקובע והעיקרי הוא תחילת הפסוק "זהו בית ה' האלוקים" ואילו לגבי קביעות מקום המזבח החלק השני "וזהו מזבח לעולה לישראל". שני חלקים אלו מתייחסים כמובן לשני החלקים העיקריים של הבית - לחלק של השראת שכינה ולחלק של עבודת ה' לבית ולמזבח.

לאור דברים אלו רוצה לדייק הגרי"ז, כי בחירת מקום המקדש ובחירת מקום המזבח מקורן באותו פסוק, והן חלק מדין אחד בו בחירת מקום המקדש כוללת בחירה מדוייקת של מקום המזבח.

ההתחלה במזבח

ייתכן, כי ניתן לקשר את דברינו לעיל, לעובדה שתחילת העבודה הינה דוקא במזבח. וכך אומר המדרש:

"תעשה לי, כל מקום שנאמר לי הרי הוא קיים לעולם. גדולה עבודה שהרי לא פתח הכתוב אלא בה 'מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו'. וכן את מוצא באהל מועד שלא פתח לו אלא בעבודה תחילה שנאמר 'ויקרא לו משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. אדם כי יקריב מכם קרבן לה'' (ויקרא א, א-ב), וכן את מוצא בכניסתן לארץ שלא פתחו אלא בעבודה תחילה שנאמר 'אז יבנה יהושע מזבח' (יהושע ה', לא), וכן את מוצא בעלייתן מן הגולה שלא פתחו אלא בעבודה תחלה שנאמר 'ויכינו את המזבח על מכונותיו' (עזרא ג', ג), אף לעתיד לבוא אין פותחין אלא בעבודה תחלה שנאמר 'אבוא ביתך בעולות' (תהילים ס"ו, יג)"

                                                      (מדרש הגדול שמות כ', כא).

המדרש מביא ראיות מתקופות שונות לכך שההתחלה הינה תמיד במזבח. כך בצווי על בניין המזבח המופיע בסוף פרשת יתרו, כך בציווי על בניית אהל מועד, בכניסה לארץ, בשבי ציון ואף לעתיד לבוא. אך מעבר למדרש הגדול, ברצוננו להוסיף מספר ראיות נוספות המחזקות ומוכיחות את אותו ההיגד עצמו.

ראשית העבודה בהר המוריה היא בבניין מזבח. על פי חז"ל והרמב"ם (שהובאו לעיל), קרבנו של אדם הראשון, של קין והבל והמזבח שבונה נח הינם בהר המוריה.

גם בפשטי הפסוקים, בנין המזבח על ידי אברהם אבינו בעקדה בארץ המוריה "על אחד ההרים אשר אומר אליך" מזוהה בפשיטות בדברי הימים ב (ג', א) כהר המוריה בירושלים.

ובאמת בהמשך הדורות, גם בהקשר לבית הראשון וגם בראשית ימי הבית השני, הנביא מצביע על מיקומו של המזבח. כך אצל דוד בעקבות המגפה שבאה אחרי הספירה נאמר: "ומלאך ה' אמר אל גד לאמר לדוד, כי יעלה דוד להקים מזבח לה' בגורן ארנן היבוסי. ויעל דוד בדבר גד אשר דבר בשם ה'" (דברי הימים א כ"א, יח), ובעקבות קניין הגורן בניין המזבח על ידי דוד והעלאת עולות ושלמים "ויקרא אל ה' ויענהו באש מן השמים על מזבח העולה" (שם כו).

ישנה הצבעה נבואית על מקום המזבח, המהווה במובנים רבים את גילויו של מקום המקדש לדוד, ובעקבותיה היענות אלוקית על ידי אש מן השמים על מזבח העולה (הפרשה המקבילה מופיעה בשמואל ב', כד, יח,כה).

מזבח זה מהווה בכך את ראשית המקדש- שוב על ידי עבודה בבניין המזבח.

כך גם בימי שיבת ציון אומרת הגמרא

"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית"   (זבחים סב.).

ומבאר רש"י:

"שלשה נביאים - חגי זכריה ומלאכי.

אחד העיד להם על המזבח - שיש לו מקום להוסיף עד ששים אמה.

על מקום המזבח - היכן היה.

שמקריבין אעפ"י שאין בית - דקדושת הבית קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא".

כלומר זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק מתחילים בבניין הבית השני על ידי בנין מזבח, וגם כאן ישנה הצבעה נבואית על המקום באופן מדוייק.

יוצא מעיון זה, כי מעבר לעובדה שמתחילים בעבודה תחילה ולעתיד דוקא בבניין המזבח, גם בעקדה, גם בבית ראשון וגם בבית השני, העניין מתחיל בבניין מזבח תוך כדי הצבעה אלוקית על המקום.

ייתכן להציע כי אלו אולי הראיות המקראיות עליהן מבסס הרמב"ם את דבריו כי מקום המזבח מכוון ביותר ואין משנים את מקומו לעולם. לא במקרה הרמב"ם מצטט את הפסוק בדברי הימים בו דוד מגלה את המקום ואומר " זה הוא בית ה' האלוקים, וזה מזבח לעולה לישראל".

ראינו אם כן כי מעבר למקום היחסי של הארון והמזבח ביחס לכלל מבנה המשכן והמקדש, ישנה משמעות גדולה מאוד לזיקה בין שני כלים אלו לבין המקום הפיסי בו הם נמצאים בהר המוריה.

• הארון קשור לאבן השתיה למקום בריאת העולם.
• המזבח קשור למקום בריאת האדם, ולמקום בו מאדם הראשון, דרך קין והבל, נח ואברהם בעקדה, נבנה מזבח במקום מאוד מסויים. ובמקום בו נברא האדם שם יכולת כפרתו.

שני העיגונים הללו בקרקע הר המוריה, באים לבטא שני היבטים משלימים של מציאות המקדש^[9]:

מחד מקום השראת השכינה, מקום בריאת העולם, מקום המפגש בין אלוקי לאנושי, כביכול מקום בו ה' שוכן שם בביתו. הארון כזכור אינו כלי המשמש לעבודה אלא עיקר ענינו השראת שכינה, התורה שבכתב המונחת בו והתורה שבעל פה בה ה' נודע עם משה מבין שני הכרובים.

מאידך גיסא, מקום בו האדם בא לעבוד את הקב"ה בביתו- מקום העבודה במזבח הינו מקום הקרבת הקרבנות- הזבח.

במובן מסויים, מעבר לעבודות התמיד הנעשות מידי יום ביומו בקודש (הטבת המנורה והקטרת הקטורת), ומעבר לעבודה השבועית של הנחת לחם הפנים, זוהי העבודה העיקרית במקדש.

הבאנו בעבר את המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן בשאלה מהי עיקר תכלית הבית - השראת השכינה והויעוד של ה' עם האדם או עבודת האדם את ה'. כפי שראינו בדברינו בשיעור, הרמב"ם לא רק רואה במקדש מקום עבודה, אלא על פי האמת הוא רואה במקום המזבח מקום שהינו ייסודו של העולם ממש.

תפיסת העולם של הרמב"ם הינה שעיקר עיסוקנו הוא מה מוטל עלינו לעבוד את הקב"ה, ועל כן ישנו קשר מהותי בין מקום ייסוד העולם לבין מקום בריאת האדם הוא מקום העשייה האנושית ושם השתדלות ועבודת האדם^[10].

כמו כן, שני המוקדים הללו, מקום הארון ומקום המזבח המעוגנים גם במציאות הפיסית שמחוץ למבנה הבית עצמו בהר המוריה והמדגישים את שני המרכיבים המהותיים ביותר של המקדש מקום בריאת העולם והשראת השכינה ומקום בריאת האדם וכפרתו מחדדים מאוד את משמעות המרחב שבינהם, את מהותו של הקודש- ההיכל.

כמקום שגודלו כפול מקודש הקודשים ושהוא מהווה מקום מיצוע מקום בו הכלים מייצגים את השראת השכינה בבית ה' מחד ואת המקום בו עובדי הבית, הכהנים באים פנימה אל הקודש לעבוד בביתו של ה'.