דילוג לתוכן העיקרי
גמרא פסחים -
שיעור 14

פסחים | דף ח | מקומות הפטורים מבדיקה

הרב יאיר קאהן
28.01.2020
קובץ טקסט
 
מקורות:
1. משנה ב., גמרא ח. "כל המקום... לחפש אחריו".
2. גמרא ח: "ובמה אמרו ... דשמואל".
3. תוספות ח. ד"ה "מיתה".
4. טור, או"ח
 
שאלות:
1. מהן ארבעת הדעות השונות ביחס לבדיקת שתי שורות במרתף של יין? על מה בעצם המחלוקת בין הדעות השונות?
2. מה יכול להיות ההסבר האפשרי לדעת הירושלמי, הפוטר חיפוש בסדקים שמעל לי' טפחים?
3. כיצד מסביר רש"י את ההבדל שבין מיטה נמוכה ובין מיטה גבוהה? כיצד מסבירים תוספות הבדל זה? מה המכנה המשותף העקרוני בין שתי השיטות?
 
 
א. בדיקה כתלות באפשרות למציאות חמץ
 
ברור כי חיוב הבדיקה תלוי באפשרות כי במקום הנבדק אכן קיים חמץ. בהתאם לכך, המשנה (ב.) אומרת כי כל המקומות בהם אין מכניסים חמץ פטורים מבדיקה. במלים אחרות, על מנת לקבוע האם יש צורך בבדיקה, עלינו לשאול  האם יש סיכוי סביר כי נמצא חמץ. יתר על כן, גם במקום שיש לבצע בו בדיקה, מטרת הבדיקה היא לוודא כי אין חמץ שניתן למוצאו. בשיעור זה ננסה לעמוד, ואף להתעמת עם הנחות טריוויאליות אלו. נתחיל בניתוח המשנה.
 
לדעת המשנה, מרתף של יין הוא דוגמא למקום בו לפעמים מוכנס חמץ (ח:). כולם מסכימים כי מספיק לבדוק רק שתי שורות של חביות יין במרתף. בית שמאי סבורים כי הכוונה לשתי שורות המקיפות את כל שטח המרתף. בית הלל, מנגד, סוברים כי מספיק לבדוק את שתי השורות העליונות והחיצוניות. (נדון בדעת בית הלל בהמשך.) הגמרא מבארת את הדעות. לדעת רב יהודה, בית שמא מצריכים בדיקה של שתי שורות במאונך – מן הרצפה ועד התקרה. לעומתו, רב יוחנן סבור כי בית שמאי הצריכו בדיקה של השורה האנכית החיצונית (מן הרצפה ועד התקרה) ושל השורה האופקית העליונה (מקיר לקיר). המקור למחלוקת אינו ברור. האם ניתן לומר כי מקור המחלוקת טכני בלבד? האם התנאים והאמוראים נחלקים רק בשאלה איפה הסיכוי הגדול ביותר למצוא חמץ? יתר על כן, הרי הגיוני יותר כי החמץ נמצא קרוב יותר לדלת הכניסה מאשר לקיר המנוגד לכניסה? מה סברתו של רב יוחנן?
 
המשנה פוסקת כי כל המקומות שאין דרכם בחמץ פטורים מבדיקה. השימוש במילה "כל" בא ללמד על הכללת מקומות שללא ההדגשה לא היינו חושבים לכלול אותם ברשימת המקומות בהם לא מכניסים חמץ. על כן, הגמרא (ח.) שאלה אל אלו מקומות מתייחסת המילה "כל". הגמרא משיבה כי המילה "כל" מתייחסת "לחורים עליונים ותחתונים". רש"י מסביר כי חורים אלו אינם נוחים לשימוש כמקומות אחסון, ועל כן הם פטורים מבדיקה. לא ברור מדוע חורים אלו נלמדים מהמילה "כל"; הרי הם כלולים בכלל הרגיל לפיו מקומות שאין מכניסים בהם חמץ אינם זקוקים לבדיקה? הירושלמי מגדיר חורים וסדקים עליונים – מעל י' טפחים. חורים כאלו ודאי בגובה המתאים לאחסנה – אין צורך להתכופף אליהם או להימתח אליהם יתר על המידה. אם כך, מדוע הם פטורים מבדיקה? (עיין טור, בית יוסף, ב"ח.) (הירושלמי גם מגדיר חורים תחתונים כמתחת לי' טפחים. באיזה גובה יש לבדוק חורים לדעת הירושלמי, ומהו הקריטריון? עיסוק בשאלות אלו חורג מתחום שיעורנו.)
 
בהמשך, הגמרא דנה בצורך לבדוק חדר שמיטה חוצה אותו. לדעת רש"י השאלה בגמרא היא ביחס לחלל שתחת המיטה. אם המיטה גבוהה – החלל שתחתיה מחייב בדיקה, אולם אם המיטה נמוכה, אין זה נוח לאכסן דברים בחלל שתחתיה, ועל כן אין צורך לבדוק חלל זה. גם כאן רש"י מתייחס לסבירות שאכן חמץ יהיה במקום על מנת לחייב בדיקה. תוספות (ד"ה "מיטה") מסבירים כי השאלה בגמרא היא ביחס לחלק המרוחק של החדר, החלק שמעבר למיטה. החילוק שבין מיטה גבוהה למיטה נמוכה מתפרש, לדעת תוספות, בשני אופנים מנוגדים: לפי ההסבר הראשון, אם המיטה גבוהה, ניתן להגיע לצד השני של החדר בהתכופפות מתחת למיטה, וניתן אף להעביר לשם חמץ. לפי ההסבר השני, יש לבדוק את החלק המרוחק של החדר רק אם המיטה נמוכה, שכן רק במצב זה ניתן לעבור מעל המיטה בקלות לצד המרוחק של החדר. מיטה גבוהה יוצרת מחסום המנתק את החלק של החדר שמעבר למיטה. לדעת תוספות ההבדל בין מיטה גבוהה למיטה נמוכה הוא טכני לחלוטין. השאלה המרכזית היא האם המיטה מהווה מחסום פיסי למעבר או לא. אם המיטה מהווה מחסום ביחס לשאר החדר, אין סיבה לחשוש כי יש חמץ מעבר המיטה, ועל כן אין צורך בבדיקה. תוספות מסכימים עם רש"י שיש להתחשב באפשרות להימצאות חמץ במקום הנידון לפני קביעת חיובו או אי חיובו בבדיקה.
 
ב. שיטת התלות במקום
 
המושג "חוצץ" מצביע על הבנה אפשרית אחרת של הגמרא, בה המיטה משמשת כמחיצה, ועל כן פוטרת את הבעיה בצורה יסודית יותר. מחיצה היא חלוקה של מרחב מסוים לשתי ישויות נפרדות. זהו מושג הלכתי, שאינו פועל בהכרח על פי קריטריונים של מחסום באופן מעשי. דוגמא קלאסית לכך היא "צורת הפתח". צורת הפתח נבנית על ידי מיקום של חבל מעל שתי קורות (שני קצות הפתח). צורת הפתח נחשבת מבחינה הלכתית כפתח כניסה; על כן היא משמשת כהפרדה הלכתית בין שני חללים. מכל מקום, ברור שמבחינה מעשית צורת הפתח לא יצרה מחסום פיסי (כלומר, צורת הפתח לא יצרה מחסום שימנע מעבר חמץ). ישנם קריטריונים הלכתיים ברורים המגדירים מהי מחיצה. אחד מהם הוא שגובה המחיצה חייב להיות מעל י' טפחים. על כן, ניתן להעלות את האפשרות כי המיטה משמשת כמחיצה המפרידה את החדר לשני חללים או מרחבים נפרדים. אולם על מנת לומר זאת, המיטה צריכה להיות בגובה י' טפחים לפחות. מחיצה נמוכה יכולה למנוע את המעבר הפיסי של חמץ, אולם אין היא יכולה להיחשב כמחיצה המבטלת את הצורך בבדיקה בצד המרוחק של החדר. לפי הסבר זה, על מנת להיפטר מחיוב בדיקה, יש להגדיר מקום מסוים כמקום שאליו לא נכנס חמץ. מקום שמכניסים אליו חמץ חייב בבדיקה אפילו באותם חללים בתוך המקום אליהם לא מכניסים חמץ. אך מקומות אליהם לא נכנס חמץ כלל, אינם מחויבים בבדיקה. ממילא, אין חיוב בדיקה במחסן של דגים גדולים, אולם יש חיוב במחסן של דגים קטנים (עיין ח.).
 
אם כך, ישנם שני תנאים הנדרשים לפטור אזור מסוים בחדר מבדיקה:
 
1) הגדרה של השטח כמרחב נפרד מבחינה הלכתית, כלומר באמצעות מחיצה. ובנוסף,
2) דרישה פרקטית, שהמקום יהיה נקי מחשש חמץ.
 
מיטה החוצה את החדר לשניים עונה על שני התנאים אם היא בגובה י' טפחים. מיטה נמוכה מהווה רק מחסום פיסי אבל לא מחיצה הלכתית, ועל כן יש צורך בבדיקה. (עיין רי"ץ גיאת)
 
נוכל כעת לשוב לירושלמי, הפוטר מבדיקה חורים מעל י' טפחים. אם אנו מניחים כי חורים אינם עשויים להכיל חמץ, מובן מדוע אין צורך לבודקם. עם זאת, לפי ההסבר שהעלינו, גם אם אין דרכם של החורים בשימוש עם חמץ, כל עוד הם נחשבים לחלק מן המרחב החייב בדיקה, יתחייבו בבדיקה אף הם. לכן, הירושלמי מחלק בין חורים שמעל י' טפחים ובין כאלה שמתחת. הקיר שמתחת לחורים שבגובה י' טפחים מהווה מחיצה מבחינת חורים אלו. ממילא, החורים מוגדרים כמקום נפרד, אליו לא מגיע חמץ.
 
למען האמת, אין זה ברור כי חורים אלו נחשבים כמקומות שאינם עשויים להכיל חמץ ופטורים מבדיקה. סוף סוף, יהיה זה הגיוני לכלול חורים אלו כחלק מהחדר, ולא להתייחס אליהם כאל מרחב נפרד. על מנת להבהיר כי חורים אכן פטורים מבדיקה המשנה השתמשה במילה "כל".
 
אפשר לחלק בין רמת הבדיקה הנדרשת במקרים ובמקומות השונים. במצב בו יש חשש אמיתי מפני חמץ יש צורך בבדיקה מעמיקה ומקפת. אך אם חיוב הבדיקה נובע מהגדרת המקום, אפשר שניתן להסתפק בבדיקה פורמלית. (גדרי מעשה הבדיקה לא יידונו בשיעור זה.)
 
בית שמאי ובית הלל חולקים בהיקף הבדיקה הנצרכת במרתף יין. לדעת בית שמאי יש לבדוק שתי שורות חביות מלאות במרתף. לדעת רב יהודה הם מתייחסים לשתי שורות אנכיות (מהרצפה לתקרה). ואילו לדעת רב יוחנן יש לבדוק את השורה האנכית החיצונית ואת השורה האופקית העליונה. כפי שכבר הוזכר לעיל, אין זה הגיוני כי המחלוקת היא סביב השאלה היכן הסיכוי הטוב ביותר למצוא חמץ. אם כך, מדוע רבי יוחנן מתעקש על בדיקת השורה האופקית העליונה? לפי ההסבר שלנו התשובה ברורה. היות שמרתף יין נחשב במקום אליו מביאים חמץ, כל המקום חייב בדיקה. בדיקה אופקית ואנכית של השורות החיצוניות במרתף עונה לדרישה זו. רב יהודה סבור אחרת. לדעתו אין צורך בבדיקת כל החדר. יש לבדוק רק במקומות בהם קיימת הסבירות הגבוהה ביותר למציאת חמץ. על כן הבדיקה מוגבלת רק לשתי השורות החיצוניות האנכיות.
 
בית הלל מקילים הרבה יותר ביחס לבדיקת חמץ במרתף של יין. בשל הקושי הרב בבדיקת חדר המלא מן המסד ועד הטפחות בחביות, הם מצמצמים את היקף הבדיקה. במקום להצריך בדיקה של שתי שורות מלאות, הם מצריכים רק בדיקה של שתי השורות העליונות החיצוניות. רב מסביר זאת כדרישה לבדוק רק את השורה העליונה הקרובה ביותר לדלת ואת זו שתחתיה. שמואל, מנגד, סבור כי יש לבדוק את השורה העליונה, ואת זו הסמוכה לה (אחת פנימה). נראה כי מחלוקת זו מקבילה למחלוקת שבין רב יהודה ורב יוחנן (עיין בגר"א). רב, כמו רב יהודה, מצריך בדיקה רק במקומות בהם קיים הסיכוי הגבוה ביותר למציאת חמץ. לכן, למרות הגבלת טווח הבדיקה, הוא מצריך בדיקה של השורות החיצוניות. לעומת זאת, שמואל, מרחיב את הבדיקה במישור האופקי. על אף שהוא מקל יותר מרב יוחנן דעותיהם העקרוניות מקבילות, ככל שהדבר נוגע למעשה בדיקה של כל החדר.
 
[המשנה הבאה (ט.) אומרת שאיננו חוששים לאפשרות כי עכברים העבירו חמץ ממקום למקום. תוספות (ד"ה "אין") מקשים על הצורך שבחידוש זה. הרי ניתן היה ללמוד דין זה מדברי המשנה הראשונה, שפטרה מבדיקה מקומות שאין בהם חמץ. מכאן אנו יכולים ללמוד שאין לחשוש לאפשרות של עכברים. תוספות עונים כי המשנה הראשונה התייחסה למקום שאין בו עכברים כלל. תשובה זו אינה מניחה את הדעת. הרמב"ם (הלכות חמץ ב, ז) פותר את הבעיה בכך שהוא כורך בין שתי המשניות כדלקמן: "אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסים בו חמץ...". לפי גישתנו, ישנה תשובה ברורה. המשנה הראשונה מתייחסת למקומות בהם מעולם לא חל חיוב בדיקה. האפשרות כי חולדות יעבירו את החמץ לא יכולה להפוך מקום כזה למקום שיש בו חשש לחמץ. ממילא, מעולם לא היה ספק בדבר הפטור מבדיקת חמץ. המשנה השנייה מתייחסת למקום בו יש חיוב בדיקה בשל הגדרת המקום כמחויב בבדיקה. אפשר שהחיוב לבדוק מחייב בדיקה עד לרמה בה נוכל לוודא כי המקום נקי מחמץ. על כן, באה המשנה השניה ומחדשת שאין לחשוש ממכרסמים לעניין בדיקת חמץ.]
 
סיכום
 
פתחנו את הדיון בהנחה כי חיוב בדיקה מצריך רק להבטיח כי לא ניתן למצוא חמץ במקום הנבדק. על כן, החיוב מוגבל רק למקומות בהם ניתן למצוא חמץ. כשמקומות אלו נסרקים, אנו יכולים להניח כי אין יותר חמץ במקום, וכי חיוב הבדיקה נתמלא. לאור מספר קושיות הצענו שחיוב הבדיקה אינו מתמקד רק בנקודות בהן יש חשש למציאת חמץ, אלא הוא חל  על כל המקום אליו רגילים להכניס חמץ. ואם כך, על מנת להיפטר מחיוב הבדיקה, על המקום להיות מוגדר ככזה שאין מכניסים אליו חמץ. על המקום להיות מוגדר כנפרד על פי הדינים המקובלים בדיני מחיצה, וכנקי מחשש חמץ אף למעשה. מתוך הבנת שתי גישות אלו ניתחנו את המקרים השונים המופיעים בסוגיה.
 
 
מקורות לשיעור בשבוע הבא:
אין ספק מוציא מידי ודאי
  1. פסחים ט.
  2. תוספות ד"ה "ואם כדי"
  3. חידושי רבנו דוד "אמר רבי זירא" (ע"מ נה.); ד"ה "ולעניין הסוגיה" (ע"מ סד) עד לסוף הפיסקה המתחילה במילה "והנכון" (ע"מ סז).
  4. יבמות לח. "ספק ויבם שבאו לחלוק.." עד המשנה
 
1. מה היה צריך להיות הדין במקרה של ספק בבדיקת חמץ אילו היינו הולכים אחר דיני ספקות המקובלים? זכור כי בדיקת חמץ היא מצווה מדרבנן. מה ההנחה המשתמעת מן הסוגיה לגבי ספק בבדיקת חמץ?
2. נסה להסביר את מחלוקת רבי זירא ורבא. מדוע רבי זירא אינו מסכים לדברי רבא? האם המחלוקת בינהם היא עובדתית או עקרונית?
3. מה ההסבר לדין "אין ספק מוציא מידי ודאי"? האם זהו ניסיון להתמודד עם הספק מבחינה הסתברותית או שמא זו פסיקה הגיונית?
4. האם דין אין סופק מוציא מידי ודאי חל על כל הספקות ללא תלות בממד ההסתברותי?
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)