נדרים | דף כז | נודרין להרגין ולחרמין

המשנה שבסוגייתנו קובעת: "נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין". אפשר להבין קביעה זו בשתי דרכים:

• המשנה ממשיכה את העיסוק ב"נדרי אונסין" ומונה סוגים שונים של נדרים כאלה, כלומר רק במצבי האיום שהמשנה מונה הנדר חסר משמעות.
• המשנה עוסקת במקרים שבהם אפשר לנדור 'לכתחילה', אף שאין בכוונתו של האדם לקיים את נדרו, משום שהנדר נעשה מסיבה 'מוצדקת'. על פי הבנה זו הנדר מותר במקרים שבהם אין לאדם כל כוונה פנימית לעמוד בו, והדוגמאות הנזכרות הן רק חלק מהמקרים האפשריים.

האפשרות שנדר תחת איום הוא חסר תוקף מזכירה את דיני "תליוהו וזבין" ו"תליוהו ויהיב" הנידונים במסכת בבא בתרא (דפים מז–מח). בגמרא שם מבואר שמכירה שנעשתה תחת לחץ תקפה, משום שהלחץ המופעל על המוכר גורם לו לרצות את המכירה, אך כאשר האדם נסחט כדי שייתן מתנה – היא אינה חלה.

החילוק בין מכר למתנה קשור לרצון הפנימי של האדם: במכר המוכר משתכנע לבסוף למכור, בגלל הרווח שיש לו, ואילו במתנה הוא אינו מגיע לרצון כזה משום שלא קיבל כל תמורה. הרצון הפנימי של האדם הנסחט יכול להשתנות בין מקרה של נדר למקרה אחר, ולכן יש לחלק בין רמות שונות של אונס.

אומנם, אפשר לומר שעל אף שנראה היה שנדר שנועד להציל את חייו של האדם דומה למקרה של "תליוהו וזבין", שכן האדם הנאנס 'קונה' בכך את חייו, יש לדמות זאת לדין "תליוהו ויהיב", ובמקרה כזה מותר לנדור לכתחילה, משום שהנדר אינו חל בגלל הפגם במעשה ההפלאה הפנימי – האדם אינו רוצה בנדר באמת, והוא כמי שנסחט לתת מתנה. כלומר, הפגם במעשה ההפלאה – חוסר הרצון הפנימי – מספיק כדי שהנדר לא יחול. לחלופין, אפשר לומר שלא די בכך, שכן אפשר שעל אף שבתחילה לא היה רצון – לבסוף היה רצון, ולכן דווקא במקרים הנזכרים במשנה הנדר אינו חל.