נדרים דף לו - "זכין לאדם" לעומת "זכין מאדם"

  • הרב אביהוד שורץ

במשנה בדף ל"ה נקבע, שהמודר הנאה רשאי לתרום תרומות ומעשרות לזולתו. הגמרא בדף ל"ו ע"ב מסתפקת בהבנת דין זה. תורף הספק: האם הלז תורם מטבל שלו, ובכך מתקן טבל של חבירו; או שמא תורם משל חבירו על של חבירו.

האם אמנם רשאי אדם להרים תרומות ומעשרות משל חבירו על חבירו? האם הוא רשאי לפעול בתוך טבלו של זולתו כבתוך שלו? על רקע האמור בסוגייתינו, התפתח על כך דיון סוער בדברי הראשונים והאחרונים.

בעל תרומת הדשן (קפ"ח) נשאל האם משרתת יהודית בבית ישראל רשאית להפריש חלה מעיסת בעלת הבית, כאשר קיים חשש שעד שתבוא בעלת הבית העיסה תתקלקל. תרומת הדשן פסק בחיוב, וקבע שהיות וזכות הוא לבעלת הבית שיפרישו חלה מעיסתה קודם שתתקלקל, הרי שאין צורך במינוי שליחות מפורש, שכן זכין לאדם שלא בפניו. פסק זה של תרומת הדשן הובא להלכה ברמ"א (יורה דעה, שכ"ח ג').

 קצות החושן (חושן משפט, רמ"ג ס"ק ח') חלק על חידוש הלכתי זה. הוא אמנם מתנצל על כך שהוא חולק על פסק מפורש של תרומת הדשן והרמ"א, אולם לאחר ההתנצלות הוא קובע שמדברי הראשונים בסוגייתנו מוכח להדיא שלא נקטו כדעה זו. כוונת קצות החושן לפירושם של הרשב"א והתוספות. הרשב"א הוטרד משאלה פשוטה: הכיצד מעלה הגמרא את האפשרות שאדם יתרום תרומות ומעשרות מפירות חבירו על של חבירו, הרי כלל גדול הוא שאין להפריש תרומות ומעשרות בלא שליחות?! ביישוב קושיה זו מציע הרשב"א הבחנה יסודית:

"ויש לומר דתורם משלו על חברו שאני, דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי אבל בתורם משלו על בעל הכרי כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש".

הרשב"א סבור, שהמבקש לפעול בנכסי הזולת, דהיינו לקחת את פירותיו ולהשתמש בהם כתרומות ומעשרות, נדרש להתמנות כשליח. ברם, כאשר מפריש אדם משלו, אין צורך במינוי שליחות. הקצות הסיק מדברים אלה מסקנה עקרונית בהלכות זכין:

"דלא אמרינן זכין לאדם שלא בפניו אלא היכא דזוכה המקבל באיזו דבר כמו במזכה חפץ לפלוני, או במזכה גט לאשתו דזוכה האשה בגט, או במפריש משלו, אבל מפריש משל בעה"ב אין זה זכות אלא ניחותא איכא ושליחות לאו מתורת ניחותא הוא".

הקצות מבחין איפוא בין זכין לאדם, ובין זכין מאדם. כדי לזכות בחפץ עבור אדם – ניתן להשתמש במנגנון של זכין לאדם שלא בפניו, אך כאשר מבקשים למעט ממונו של אדם, דהיינו לקחת מפירותיו ולהפריש מהם תרומות ומעשרות, נדרשת הסכמתו, ובלעדיה אין שליחות ואין גם אפשרות להפריש.

נראה, שהקצות כאן אזיל לשיטתו במקום נוסף. דהנה בסימן ק"ה בחושן משפט (ס"ק א') דן הקצות ביסוד דין "זכין לאדם שלא בפניו", והביא שנחלקו ראשונים האם זכין "מדין שליחות" או "מדין יד". יש שהבינו, שדין זכין הוא שליחות גמורה: בשליחות קלאסית המשלח ממנה את השליח, ואילו בזכין "אנן סהדי" שהמשלח מעוניין בשליחות. על פי תפיסה זו, אין כל הבדל בין זכין ובין שליחות רגילה. ובכן, כדרך שיכול אדם לתרום תרומות ומעשרות משל חבירו על של חבירו בשליחות מפורשת, כך יוכל לתרום גם בזכין. ואמנם, הקצות דוחה אפשרות זו מכל וכל, ומוכיח שזכין מדין יד, או כהלכה ייחודית בשליחות, אך בוודאי אין מדובר על דיני השליחות הקלאסיים. אם אין כאן שליחות, קיימת סברה גדולה לחלק בין המעוניין לתרום משלו על של חבירו, שאכן אינו זקוק למינוי שכן הוא פועל בתוך שלו; ובין התורם משל חבירו על של חבירו, שלא יוכל לעשות זאת מדין זכין בלבד, ובלא שליחות מפורשת.

יש להעיר, שהבנתו של הקצות בדברי הרשב"א אינה מוסכמת. אחרונים רבים (ראה במהדורת קצות החושן עם פירוש "מילואי חושן", סימן רמ"ג שם) פירשו, שהרשב"א חידש חידוש מיוחד בשליחות להפרשת תרומות ומעשרות. לדעת הרשב"א, דווקא בתחום זה נדרש מינוי גמור, ולא ניתן להסתפק בזכין בלבד. אך בתחומים שבהם זכין מספק, אין לחלק, על פי גישה זו, בין זכין לאדם ובין זכין מאדם. האחרונים האריכו ופילפלו בעניין זה של זכין, אך קצרה היריעה מלהרחיב בכך יותר, ועוד חזון למועד.