נדרים דף פד - "שני דינים" במעשר עני

  • הרב אביהוד שורץ

המודל ההלכתי של "שני דינים" מקובל ומפורסם בשמו של הגר"ח מבריסק. אמנם, לעיתים ניתן לפגוש בשני דינים גם בדברי ראשונים, ובסוגייתנו – אף בדברי הגמרא עצמם.

במשנה בדף פ"ג נאמר, שאישה שנדרה שלא ליהנות מן הבריות, רשאית ליטול מתנות עניים. הסיבה לכך, היא שהנוטל מתנות עניים זוכה מן ההפקר, ועל כן לקיחתו אינה מוגדרת כהנאה ישירה מבעל השדה. הגמרא בדף פ"ד ע"א מדייקת מן המשנה, שהקולא היא דווקא במתנות עניים – לקט, שכחה ופאה, אך לא במעשר עני. מעשר עני, כך נראה, נתפס כשייך לבעל הפירות מבחינה ממונית, ובהענקתו לעני – הרי הוא מהנה אותו. מסקנה זו המשתמעת מן המשנה עומדת בסתירה לברייתא מפורשת, שקבעה שאישה שנדרה שלא ליהנות מן הבריות רשאית ליטול מעשר עני, כנראה מתוך הנחה שאף הוא הפקר כשאר מתנות העניים, ואין בו נתינה ישירה מבעל הפירות או הכרי אל העני.

ובכן, האם מעשר עני מקביל למתנות העניים, שהן הפקר; או שמא דומה הוא יותר דווקא למתנות הזרעים האחרות כתרומה ומעשר ראשון? מפרשי התורה – רש"י והרשב"ם חתנו – נחלקו בשאלה זו. בניגוד למעשר ראשון ומעשר שני הנזכרים בתורה בפירוש, מעשר עני אינו מפורש בפסוקים. עם זאת, חז"ל למדו על החובה להפריש מעשר עני מן הפרשייה בכי תבוא, שם נאמר שהשנה השלישית, היא "שנת המעשר". הרשב"ם שם פירש:

"שנת המעשר - מעשר עני".

כלומר "המעשר" ב"ה" הידיעה הוא מעשר עני, ואותו אנו מפרישים בשנה השלישית. הנצי"ב בפירוש העמק דבר שם מסביר מדוע מעשר עני הוא המעשר האידאלי. הוא תולה זאת בכך שהמתנה לעניים היא מתנה שאין למעלה הימנה, ובה מקיים אדם את מאמר הכתוב במשלי "כבד את ה' מהונך" (משלי, ג ט).

לעומת הרשב"ם, פירש רש"י שם:

"שנת המעשר - שנה שאין נוהג בה אלא מעשר אחד משני מעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניה, ששנה ראשונה של שמיטה נוהג בה מעשר ראשון, ומעשר שני – הרי שני מעשרות. ובא ולמדך כאן בשנה השלישית שאין נוהג מאותן שני מעשרות אלא האחד ואיזה, זה מעשר ראשון. ותחת מעשר שני תן מעשר עני שנאמר כאן ונתת ללוי".

מדברי רש"י עולה, שלא זו בלבד שמעשר עני איננו "המעשר" ב"ה" הידיעה, אלא שאיננו מעשר כלל. רש"י מבהיר, שבשנה הראשונה ובשנה השנייה מפרישים שני מעשרות – ראשון ושני, ואילו בשנה השלישית מפרישים מעשר אחד בלבד – מעשר ראשון. תחת המעשר השני, חובה לתת מתנה אחרת לעניים – מעשר עני. דומה, שכך רמז לנו גם הרמב"ם, בהציבו את הלכות מעשר עני בפרק ו' מהלכות מתנות עניים, יחד עם לקט שכחה ופאה, ולא בהצמדה להלכות תרומות או להלכות מעשר.

לכאורה, הנפקא-מינה הפשוטה בין שתי הדעות היא זו הנזכרת בסוגייתינו בעניין טבל במעשר עני. אם נפרש שמעשר עני הוא חלק מרצף התרומות והמעשרות, הרי שעד שלא הפרישוהו – הפירות אסורים משום טבל. ברם, אם נפרש שמדובר על מתנה הקרובה יותר לצדקה, סביר יותר לומר שהמעשר איננו טובל. הגמרא בסוגייתנו מציעה לתלות בכך את המחלוקת בין ר' אליעזר וחכמים בדבר "קריאת שם" למעשר עני של דמאי. הראשונים נחלקו במסקנת הדברים להלכה: הרמב"ם (מאכלות אסורות, י' כ') פסק שפירות שלא הופרש מהם מעשר עני אמנם אסורים באיסור טבל, אך אין בהם מיתה בידי שמיים, כפי שיש בטבל הטבול לתרומה או לתרומת מעשר. לעומת הרמב"ם, ציטטו התוספות ביבמות (דף פ"ו) דעה הגורסת שפירות שלא הופרש מהם מעשר עני הם טבל גמור, שחייבים עליו מיתה בידי שמיים.

כפי שציינתי בפתיחה, החידוש הגדול בסוגייתנו הוא במסקנתו של רבא, המציע "שני דינים":

"רבא אומר: כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית, דכתיבא ביה נתינה, ונתת ללוי לגר וגו', משום הכי אסור ליה לאיתהנויי; כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות, כיון דכתיב ביה והנחת בשעריך (דברים יד, כח), שרי ליה לאיתהנויי".

לדעת רבא, קיימות שתי הלכות שונות במעשר עני. מעיקר הדין, נדרש בעל הפירות להפריש מעשר עני עוד בהיותו בגורן. שם, על פי רבא, אין מדובר על נתינה כמו בתרומות ומעשרות, אלא על הפקר הפירות – "והנחת בשעריך". בדרך זו, מקביל מעשר עני ללקט, שכחה ופאה.

אלא, שאם תמה עונת בית הגרנות (ככל הנראה בחורף – ראה את דברי הספרי המצוטטים בר"ן ובתוספות כאן), יש לאסוף את הפירות הביתה כדי שלא ירקבו בשדה. או אז, חוזר מעשר עני למשפחת התרומות והמעשרות, ועל בעל הפירות לתתו לעני המבקש זאת, וטובת ההנאה שלו.

הרמב"ם (מתנות עניים, ו' י') קיבל את הבחנתו של רבא להלכה. גם התוספות, ובעקבותיהם הרמב"ן ותלמידיו, קיבלו הבחנה זו, וכך כתבו (חולין דף קל"א):

"דשני דיני מעשר הם אחד מתחלק תוך הבית ואחד מתחלק בתוך הגרנות".

הרי לנו איפוא "שני דינים" המפורשים בש"ס ובראשונים.