נדרים נט – שאלה על הפרשת תרומה וחלה

  • הרב אברהם סתיו

הגמרא מחלקת בין חפץ האסור בתורת נדר, שאינו בטל בתערובת, לחפץ האסור משום תרומה:

אמר רבי אבא: שאני קונמות, הואיל ואי בעי מתשיל עלייהו, הוו להו כדבר שיש לו מתירין, ואין בטיל ברוב.

והרי תרומה, דאי בעי מיתשיל עלה, ובטלי ברוב! דתנן: סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין - תרקב, הא למאה - תעלה!

אמרי: בתרומה ביד כהן עסקינן, דלא מצי מיתשיל עלה.

הגמרא מחדשת שבדומה לנדרים גם על הפרשת תרומה אפשר להישאל ולעקור אותה למפרע. קביעה זו חשובה מאד מבחינה מעשית, זאת משום שפעמים רבות יכולה תרומה או חלה להתערב ולאסור בנותן טעם את העיסה כולה או מאכלים אחרים, והדרך הטובה ביותר להתמודד עם מצבים אלו היא להישאל על ההפרשה.

הראשונים בסוגייתנו נחלקו בהבנת אופי דין שאלה על הפרשת תרומה. הר"ן כתב:

דאי בעי מתשיל עלה - על ידי פתח או חרטה כשאר נדרים.

מפורש בדבריו שקיים דמיון גמור בין שאלה זו לשאלה על שאר נדרים, ודי בחרטה כדי להפקיע את ההפרשה. לעומתו כתב המאירי:

ואף על פי שמכל מקום יש בה שאלה וכגון שימצא בה פתח על דרך הזרות, כגון שיאמר לא נתכונתי לתרום מכרי זה ואלו ידעתי כן לא הייתי תורם... אין לומר שתהא נתרת בחרטה לבד. ששאלת הקדש ותרומה אינה אלא מצד טעות.

המאירי טוען שיש לחלק באופן מהותי בין דין שאלה בנדר לדין שאלה בהקדש ותרומה. מדוע? נראה כי בדיני נדרים חידשו הפסוקים דין מיותר של התרה, כפי שדרשו חז"ל. משום כך יכול כל אדם שמתחרט על נדרו להתיר אותו בפני חכם על ידי חרטה. אך הפרשת תרומה והקדש הן חלויות שלא נתחדש בהן דין התרה, ורק כאשר באמת מתברר שנעשו בטעות אפשר להפקיע אותן.

למעשה פסק השולחן ערוך (יו"ד שלא, מח) בלשון שנוטה לדעת הר"ן:

המפריש תרומות ומעשרות, וניחם עליהם, הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו, כדרך שמתירין שאר נדרים, ותחזור חולין כמו שהיתה.

בשולחן ערוך מפורש שההתרה דומה לדיני התרת נדרים. ועם זאת, האחרונים נחלקו בשאלת היקף היכולת להישאל. הרמ"א (יו"ד שכג) פסק:

ואם חזרה ונתערבה בעיסה, ואין ק"א לבטל, אם לא אכל העיסה ישאל לחכם עליה ויתיר לו כנדר, דנשאלין על ההקדשות, ויחזור ויטול חלה אחרת.

הרמ"א פוסק שכאשר חלה שהופרשה חזרה ונתערבה באופן שאוסר את התערובת אפשר לפתור זאת על ידי שאלה. אך הט"ז (שם סק"ב) חלק עליו:

הא דמהני שאלה בתרומות ומעשרות היינו כשניחם מצד הנתינה עצמה שחוזר ממנה מחמת איזה טעם שיש לו אפי' בלא תערובת, אבל לא מחמת התערובת. כי כל פתח וחרטה צריך שיהיה עיקר הנדר נעקר כי אם יתקיים הנדר ימשך לו על פי ההכרח איזה נזק, משא"כ בזה דודאי היה אפשר לו לידור ולעשות לזה תרומה או חלה ולהזהר מן התערובת דהא אינו בהכרח שאם יהיה זו החתיכה חלה שתתערב. ולא שייך בזה פתח וחרטה מחמת התערובת דהא עיקר השאלה היא על גוף הדבר שמתחרט בו מחמת עצמו.

חשוב לשים לב שהט"ז מקבל באופן עקרוני את דעת הר"ן והשו"ע, שהשוו בין שאלה על תרומה לשאלה על נדרים. אלא שהט"ז מחדש שיש להגביל את מושג ה"חרטה" בשאלה על נדרים באופן כללי. הט"ז מסביר שחרטה תקפה רק במידה והיא מוסבת על עיקר הנדר. דהיינו, האדם מתחרט כעת על עצם העובדה שנדר, משום שכעת נראה לו שנדר כזה עשוי לגרור השלכות שאין הוא רוצה בהן. אך כאן אין האדם מתחרט על עצם העובדה שהפריש חתיכה מסוימת לחלה, אלא רק על כך שלא שמר את החתיכה כך שלא תתערב. משום כך אין זו חרטה כלל לדעתו ואי אפשר להישאל על בסיס זה.

לסיום חשוב לציין שרוב הפוסקים הסכימו למעשה עם דעת הרמ"א, כפי שכתב בשו"ת יביע אומר (ח"א יו"ד סי' כא), ואנו נוהגים להישאל על תרומה וחלה כאשר הן מתערבות בצורה בעייתית.