נוסח תפילת שמונה-עשרה

אנשי הכנסת הגדולה, "הרשות המחוקקת" שהורכבה מחכמים ונביאים בראשית תקופת בית שני, תיקנו "ברכות ותפילות, קדושות והבדלות" (ברכות לג ע"א). הם פעלו נוכח האתגרים הרבים שניצבו בפני העם היהודי לאחר שיבת ציון, כולל הסתלקותה של הנבואה ותפקידו החדש של בית המקדש השני. הנביאים הראשונים הוכיחו את העם על הסתמכותם המוטעית על הקרבנות ועל המחשבה שהבאת קרבנות פוטרת אותם מהצורך לעשות תשובה ולחיות חיים מוסריים (ראה ישעיהו א', יא–יג). אנשי הכנסת הגדולה יסדו את סדר התפילות והברכות וערכו את נוסחיהן, וכך העבירו את מרכז עבודת ה' מבית המקדש אל החוויה האישית.

 

יתרה מזאת, הגמרא (ברכות כח ע"א) אף מספרת על שינוי מאוחר יותר בתפילת שמונה-עשרה: "אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותיקנה". רבים סוברים כי הברכה התשע-עשרה כוונה אל הכתות היהודיות שקמו אז או אל הנוצרים הראשונים. למעשה, הגמרא אומרת שבדרך כלל שליח ציבור שטעה יכול לחזור ולתקן את טעותו, אך מי שהשמיט את "ברכת המינים" צריך להפסיק מיד את תפילתו ויש להחליפו בשליח ציבור אחר. ברכה זו שימשה כמעין מבחן שהרי יהודים שהשתייכו לכתות לא יכלו לברך ברכה שקוראת לנפילתם.

ברכותיה של תפילת שמונה-עשרה נכתבו ונסדרו בסדר מכוון. לדוגמה, על פי הגמרא (ברכות לב ע"א) קודם יש לשבח את הקב"ה, ורק לאחר מכן יש לפנות בבקשות:

 

דרש רבי שׂמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל. מנלן – ממשה דכתיב 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא' [דברים ג', כג], וכתיב 'ה' אלוקים אתה החלת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך', וכתיב בתריה 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה'.

 

בנוסף הגמרא קובעת כי הברכות של תפילת שמונה-עשרה שייכות לשלושה סוגים נבדלים, בהתאם לשלושת שלבי התפילה (ברכות לד ע"א):

 

דאמר רבי חנינא: ראשונות – דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות – דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות – דומה לעבד שקיבל פרס מרבו ונפטר והולך לו.

 

במילים אחרות, שלוש הברכות הראשונות הן ברכות המשבחות את הקב"ה, שלוש-עשרה הברכות האמצעיות הן בקשות, ושלוש האחרונות הן ברכות של הודאה.

 

אין להוסיף שאילת צרכים בשלוש הברכות הראשונות או האחרונות, שכן רק הברכות האמצעיות מיועדות לבקשות (ברכות לד ע"א). יתרה מזאת, מי שטעה באחת משלוש הברכות הראשונות צריך לחזור לראש התפילה, אך מי שטעה בברכות האמצעיות ונוכח בטעותו לפני שסיים להתפלל, לא צריך לחזור ולהתפלל את התפילה כולה.

 

לאור האמור לעיל ניתן לשאול את השאלות הבאות: באיזו מידה סדר הברכות, או אפילו מספר הברכות, חתום ומחייב? האם מותר בנסיבות מסוימות לומר את הברכות שלא כסדרן, או אפילו להשמיט חלק מן הברכות? ומעבר לכך, האם מי שאינו יכול להתפלל את תפילת שמונה-עשרה כולה, יכול לצאת לידי חובה בדרך אחרת? במילים אחרות, מהו היחס בין הברכות השונות של תפילת שמונה-עשרה, ומה היחס בינן לבין התפילה השלמה?

הגמרא (ברכות לד ע"א) דנה במקרה של מתפלל שטעה באחת מברכותיה של תפילת שמונה-עשרה. הגמרא מניחה שטעות זו, שאותה נגדיר בהמשך, מחייבת את המתפלל לחזור על הברכה ודנה בשאלה עד לאן הוא צריך לחזור.

 

אמר רב הונא: טעה בשלוש [ברכות] ראשונות – חוזר לראש, באמצעיות – חוזר ל'אתה חונן', באחרונות – חוזר ל'עבודה'; ורב אסי אמר: אמצעיות אין להן סדר. מתיב רב ששת: מהיכן הוא חוזר – מתחילת הברכה שטעה זה, תיובתא דרב הונא! – אמר לך רב הונא: אמצעיות – כולהו חדא ברכתא נינהו.

 

כל החכמים מסכימים שמי שטעה בשלוש הברכות הראשונות או בשלוש האחרונות, צריך לחזור לראש אותו חלק. לעומת זאת, חכמים חלוקים לגבי מי שטעה בברכות האמצעיות. רב הונא משווה את הברכות האמצעיות לברכות הראשונות והאחרונות, ועל כן פוסק שיש לחזור ל"אתה חונן", הברכה הראשונה מהברכות האמצעיות. רב אסי סובר לעומתו כי "אמצעיות אין להן סדר" ולכן יש לחזור רק "מתחילת הברכה שטעה".

 

בעוד להלכה נתקבלה דעתו של רב אסי שקבע כי "אמצעיות אין להן סדר", הראשונים מציעים פרשנויות שונות לדעתו.

 

מחד גיסא, רש"י (לד ע"א, ד"ה אין), וגם רב האי גאון (שדבריו מובאים ברי"ף), סוברים שמדברי רב אסי עולה שאת שלוש-עשרה הברכות האמצעיות ניתן לומר בדיעבד שלא כסדרן. רש"י כותב: "ואם דילג ברכה אחת ואחר כך נזכר בה – אומרה, אף שלא במקומה". אם כן, מי שדילג בטעות על ברכה אחת יכול להשלימה כשייזכר כל עוד הוא עדיין נמצא בחלק האמצעי של תפילת שמונה-עשרה. בעל המאור (רי"ף כד ע"א) הרחיק ללכת וכותב כי לפי רב אסי יש לשמור על הסדר של שלושת חלקי התפילה – שבח, בקשה והודאה – אך מותר בדיעבד לקרוא את הברכות בתוך כל חלק שלא כסדרן.

 

דעה זו נראית קשה לאור דברי הגמרא (מגילה יז ע"ב) שקובעת ש"מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה-עשרה ברכות על הסדר". לכאורה לפי רש"י גם מי שקרא את הברכות שלא לפי הסדר, בכל זאת יוצא לידי חובה!

 

מאידך גיסא, תוספות (ברכות לד ע"א, ד"ה אמצעיות) חולקים על דעה זו ומסבירים:

 

נראה כפירוש רשב"ם ורב אלפס ד'אין להן סדר' דקאמר היינו שיתחיל במקום שדילג הברכה ומשם ואילך יאמר הכל על הסדר אבל וודאי לא יתחיל ב'אתה חונן' כמו בג' ראשונות וג' אחרונות.

כך על פי התוספות, מי שחוזר למקום שבו טעה חייב לחזור ולקרוא את הברכות הבאות שאותן כבר ברך, על אף שככלל יש להימנע מלברך ברכות שאינן הכרחיות. ככל הנראה, כדי לצאת לידי חובת שמונה-עשרה יש לברך את כל הברכות על פי הסדר המסוים שנקבע.

 

השולחן ערוך (או"ח סימן קיט סעיף ג) פוסק כדעת התוספות והרי"ף, שמי שדילג על ברכה או טעה באחת מן הברכות האמצעיות, חייב לחזור לראש הברכה ולהמשיך משם עד סוף התפילה.

 

איזה סוג של טעויות מעכבות את הברכה כולה? הביאור הלכה (סימן קיט, ד"ה אם דילג) מפרט שני סוגים של טעויות שפוסלות ברכה.

 

ראשית, מסביר הביאור הלכה, מי שלא השלים את הברכה משום שדילג על חתימתה או משום שהשמיט עניין עיקרי בברכה, למשל קיבוץ גלויות בברכת "תקע בשופר", חייב לחזור לראש הברכה. באשר למי שדילג על עניין עיקרי מגוף הברכה, הביאור הלכה (סימן נט, ד"ה ולא) מביא את דברי הגר"א שפסק כדעת הרשב"א, שכל עוד חתימת הברכה נאמרה כראוי, המתפלל יצא לידי חובה.

 

שנית, מי שהכניס בטעות מילים שאינן שייכות לברכה, למשל מי שאמר בטעות "ותן טל ומטר" בברכת "ברך עלינו" בקיץ, צריך אף הוא לחזור לראש הברכה.

 

לסיכום, מי שמדלג על קטע, או לא משלים את אחת הברכות של תפילת שמונה-עשרה וכבר אמר את חתימת הברכה או התחיל כבר את הברכה הבאה, חייב לחזור לראש הברכה ולברכה פעם שנייה ללא טעויות. אם הטעות נופלת בשלוש הברכות הראשונות או האחרונות, יש לחזור לראש אותו חלק ולא לראש הברכה. בברכות האמצעיות, יש לחזור לברכה שהושמטה או שבה נפלה הטעות, ולהמשיך להתפלל משם עד סוף תפילת שמונה-עשרה כסדרה.

 

החיי אדם (ר' אברהם דנציג, 1748–1820) דן במקרה של מי שהתבלבל ואינו זוכר היכן החזיק בתפילה. בעת אמירת שלוש הברכות הראשונות או האחרונות, החיי אדם פוסק שיש לחזור לתחילת החלק. לעומת זאת, בברכות האמצעיות יש לחזור לברכה הראשונה שאותה המתפלל בטוח שעוד לא ברך, אך אין לחזור על ברכה שלגביה הוא מסופק אם ברך כבר או לא (כלל כד סעיף כא).

 

הרב יעקב ישראל קנייבסקי (1899–1985), הידוע בכינוי "הסטייפלר", דוחה דעה זו בספרו "קהילות יעקב" (חלק א סימן א). הרב קנייבסקי סובר כי ההפך הוא הנכון, מי שדילג על אחת מברכותיה של תפילת שמונה-עשרה, לא יצא לידי חובה! לכאורה הרב קנייבסקי מציג ראייה משמעותית התומכת בדעה המנוגדת לדעתו של החיי אדם. כיצד אם כן, יכול החיי אדם לכתוב כי אפשר להשמיט חלק מן הברכות בכוונה אם המתפלל מסופק לגביהן?

 

עמדתו של החיי אדם בשאלה זו קשורה אולי לדיון רחב יותר הנוגע גם לברכותיה של תפילת שמונה-עשרה. כשאנו ניגשים למצווה המורכבת ממספר חלקים, עלינו לבחון לא רק כל חלק בנפרד אבל גם את יחסו אל השלם. ספירת העומר לדוגמה, האחרונים (ראה מנחת חינוך, מצווה שו) שואלים אם מדובר בארבעים ותשע מצוות נפרדות, או במצווה אחת שאותה מקיימים בארבעים ותשעה חלקים. כיצד יש לראות אם כן את ברכותיה של תפילת שמונה-עשרה? האם תשע-עשרה הברכות הן תשע-עשרה מצוות נפרדות, שבאופן תאורטי היה ניתן לברך בנפרד אבל עדיף לברכן ביחד ועל פי הסדר שנקבע להן, או שאולי כל הברכות יחדיו מרכיבות מצווה אחת, שאת סדר חלקיה אין לבלבל?

 

האחרונים דנו בשאלה הבאה: מה יעשה מי שאינו יכול להתפלל את תפילת שמונה-עשרה כולה? האם מותר לברך רק חלק מן הברכות?

 

באשר לשלוש הברכות המיוחדות שנאמרות במוסף של ראש השנה, מלכויות, זכרונות ושופרות, פוסק השולחן ערוך (או"ח סימן תקצג סעיף א):

 

ברכות של ראש השנה ויום הכיפורים מעכבות זו את זו, שאם אינו יודע כולם לא יאמר מה שיודע מהם, אלא לא יאמר כלום.

 

על סמך פסיקה זו כותב המגן אברהם (ס"ק ב):

 

משמע דבשאר ימות השנה אם יודע ברכה א' יאמרה ואין מעכבות זו את זו.

 

הביאור הלכה (ד"ה וזו) מביא את דבריהם של אחרונים החולקים על דעה זו. נראה אם כן שהמגן אברהם סבור שבדיעבד ניתן לראות בתפילת שמונה-עשרה תשע-עשרה ברכות נפרדות ומובחנות. הפוסקים החולקים על דעה זו סוברים כי תשע-עשרה הברכות מרכיבות יחד מצווה אחת בלבד, או לכל הפחות שחשיבותה של כל ברכה וברכה תלוי במיקומה בסדר הברכות השלם.

 

לאור שאלה זו, עלינו לבחון שנית את דבריו של החיי אדם שהובאו לעיל. החיי אדם פוסק כי מי שהתבלבל ואינו זוכר היכן החזיק בתפילתו, צריך לחזור לברכה הראשונה שאותה הוא בטוח שעוד לא ברך. כבר הזכרנו שהרב קנייבסקי מציין שמי שאכן דילג על אחת הברכות לא יצא לידי חובה כלל וכל יתר הברכות נאמרו לבטלה!

 

אולי ניתן לומר שהחיי אדם, כמו המגן אברהם שהבאנו לעיל, מנסה להבטיח שהמתפלל יברך כמה שיותר ברכות. באשר לאפשרות שאכן אחת הברכות הושמטה, החיי אדם אולי יענה שאפילו אם המתפלל דילג על אחת הברכות, הוא עדיין יצא לידי חובת כל אחת מהברכות שהוא כן ברך, אפילו אם לא יצא לידי חובת המצווה הנוספת של קריאת כל הברכות כסדרן. מכיוון שלהלכה נפסק שמי שמסופק אם יצא לידי חובת שמונה-עשרה, לא חוזר על התפילה, גם כאן יש לברך רק את הברכות שלגביהן יש וודאות שעדיין לא נאמרו.

הרמב"ם (הלכות תפילה פ"א ה"ד) כותב:

 

כיוון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויוון ושאר האומות, ונולדו להם בנים בארצות הגויים ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והייתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה... וכיוון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותיקנו להם שמונה-עשרה ברכות על הסדר, שלוש ראשונות שבח לה' ושלוש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפילת אלו העילגים תפילה שלימה כתפילת בעלי הלשון הצחה, ומפני עניין זה תיקנו כל הברכות והתפילות מסודרות בפי כל ישראל.

 

הרמב"ם (פירוש המשניות, מנחות פ"ד מ"א) מסביר שנוסח הברכות עצמו לא נכלל במשנה שכן הוא היה מפורסם וידוע לכול. יתכן שבעבר כך אכן היה, אבל ככל שחלפו השנים, הצורך לעגן את נוסח התפילה בטקסט כתוב הלך וגבר. במאה התשיעית ערך רב עמרם גאון את הסידור הראשון, בעקבות בקשתה של קהילת ברצלונה. רב סעדיה גאון, במאה העשירית, ערך אף הוא סידור תפילה. רס"ג כותב בסידורו כך:

 

כי בארצות האלה שעברתי בהן ראיתי משלושת הדברים [הזנחה, הוספה והשמטה של קטעי תפילה] מה שהניעני וקראני להשתדל להפסיקו, (והיה זה) דבר מבהיל. כי ממסורות אומתנו בתפילותיה וברכותיה יש דברים שהוזנח שימושם עד שנשכחו ונמחקו לגמרי חוץ מאצל יחידי סגולה; ומהן יש דברים שנוסף עליהם ונשמט מהם עד שנשתנו ונפסדו הכוונות שבשבילן נתקנו מראש.

 

ההיסטוריונים אינם תמימי דעים לגבי המידה שבה, אם בכלל, היה בעבר נוסח קבוע ומדויק לתפילת שמונה-עשרה, אך בימינו ישנם מספר נוסחים נפוצים. קהילות רבות מתפללות על פי נוסחים עתיקים כמו נוסח אשכנז, נוסח עדות המזרח ונוסחי קהילות תימן, בעוד קהילות אחרות מתפללות מסידורים בנוסח ספרד (הנפוץ בקרב חסידויות רבות ובקהילות הציונות הדתית) ונוסח האר"י.

 

האחרונים נחלקו בשאלה האם ישנו נוסח אחד העדיף על אחרים. הרב עובדיה יוסף (יביע אומר חלק ו סימן י) מצדד באלה המבכרים את נוסח עדות המזרח. לעומתו הרב משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח חלק ב סימן כד) מפקפק בלגיטימיות של נוסח ספרד ונוסח האר"י, ופוסק שמי שנהג להתפלל לפי אחד מנוסחים אלה, רשאי בהחלט לעבור להתפלל בנוסח המקורי, העתיק יותר, נוסח אשכנז.

 

החתם סופר (חלק א סימן טו) אינו סובר כך ופוסק כי כל הנוסחים רצויים וטובים במידה שווה, אולם החתם סופר גם פוסק כי טוב שכל אחד ידבוק במנהג אבותיו, וימלא את הוראת הפסוק "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך" (משלי א', ח).

 

כיצד ינהג מי שמתפלל בקהילה שבה מקובל נוסח שונה מזה שהוא רגיל אליו?

 

פוסקים רבים מסבירים שמי שמתפלל נוסח שונה מיתר הקהילה המתפללת באותו בית כנסת, עובר על איסור "לא תתגודדו", שמטרתו למנוע מצב שבו נראה שיש שתי תורות (ראה יבמות יד ע"א). פוסקים אחרים מיישמים כאן את העיקרון הבסיסי לפיו כשמתארחים בקהילה שבה נהוגים מנהגים שונים, אין לשנות ממנהגי המקום כדי שלא לגרור מחלוקת (ראה פסחים נ ע"ב). אולם רוב הפוסקים (ראה אגרות משה או"ח חלק ב סימן כג; שואל ומשיב מהדורה ג חלק א סימן רמז; ועוד) סבורים כי על כל אחד להתפלל תפילת לחש בנוסח שלו. אולם נותרה עדיין מחלוקת לגבי חלקי התפילה האחרים.

 

הרב עובדיה יוסף (שם) לדוגמה, פוסק שמותר אפילו לומר תפילות הנאמרות בקול רם בנוסח שאליו אדם רגיל, ושאין כאן בעיה משום "לא תתגודדו", במיוחד בימינו שכן ידוע ומקובל שישנם נוסחים שונים. פוסקים אחרים קובעים שקטעים מהתפילה הנאמרים בקול רם ובציבור, כמו קדושה או וידוי שיש אומרים לפני תחנון, צריכים להיאמר בנוסח הקהילה המארחת. לעומת זאת הרב משה פיינשטיין כותב שקדושה, תפילה שנאמרת רק בציבור, חייבת להיאמר בנוסח של כלל הקהילה. הרב פיינשטיין דן גם בשאלה אם מותר לומר פסוקי דזמרה וברכותיה של קריאת שמע, הנאמרים בשקט, בנוסח שונה מהנוסח של בית הכנסת שבו מתפללים. הרב פיינשטיין פוסק שמי שקשה לו להתפלל תפילות אלה בנוסח שאינו רגיל אליו יכול להתפלל בנוסח שלו, אבל שמלכתחילה עדיף להתפלל בנוסח של בית הכנסת שבו מתפללים.

 

בקהילה שבה אין נוסח קבוע ונוסח התפילה נקבע על ידי שליח הציבור, נראה שמותר לכל מתפלל לומר פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע, תחנון וכו' לפי מנהגו שלו, כל עוד זה לא נעשה בצורה בולטת ושסותרת את תפילתה של הקהילה בקול רם, כמו בקדושה למשל. אף על פי כן אין זה נדיר לראות אבלים האומרים יחד קדיש אך בנוסחים שונים. כמו כן, אפילו במניינים שבהם נהוג נוסח אחד קבוע, מקובל לסטות מדי פעם ממנהג המקום, ככל הנראה בהנחה שכל המתפללים מכירים בכך שישנם נוסחים שונים.

 

חלק מן הפוסקים דנו בשאלה אם אדם חייב לבחור במניין שבו מתפללים בנוסח שלו, או שאולי ניתן להתחשב גם בגורמים אחרים. הרב משה פיינשטיין (אגרות משה חלק ד סימן לג) לדוגמה, כותב שאיכות התפילה כמו גם הרמה הרוחנית והרמה הדתית הכללית של הקהילה, הם גורמים חשובים בהחלטה לאיזה בית כנסת להצטרף, גם אם פירוש הדבר שאדם יתפלל בנוסח השונה ממנהג אבותיו.

 

לגבי שליח ציבור המתפלל בבית כנסת שבו מקובל נוסח אחר מהנוסח שאליו הוא רגיל, הרב עובדיה יוסף (יביע אומר חלק ו סימן י ס"ק ח) קובע שאין לאמץ את הנוסח של הקהילה, ושעדיף אפילו לאבל, לוותר על הזכות להיות חזן ולהתפלל בשקט בנוסח שלו. הרב משה פיינשטיין (אגרות משה חלק ב סימן כט; חלק ד סימן לג) דוגל בגישה הפוכה, וקובע כי על החזן להתפלל גם תפילת לחש בנוסח הקבוע של הקהילה, שכן תפילת הלחש של החזן היא הכנה לחזרת הש"ץ. הרב שלמה זלמן אויערבאך (הלכות שלמה חלק ה הערה יט) חולק על דעה זו וסובר שמכיוון שבימינו שליח הציבור מתפלל מתוך סידור משלו, תפילת הלחש כבר אינה נחוצה כהכנה לחזרת הש"ץ, ובעוד חזרת הש"ץ חייבת להיאמר בנוסח הרגיל של הקהילה, את תפילת הלחש רשאי החזן להתפלל בנוסח שלו.

לאור העיקרון המגולם בפסוק "שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אימך" (משלי א', ח), הפוסקים בדרך כלל לא מתירים לעבור מנוסח תפילה אחד לשני באופן קבוע, אולם מספר פוסקים מתייחסים לאפשרות כזו. המהר"ם שיק (שו"ת חושן משפט, תשובה כד) סובר שאם אדם מרגיש שיצליח להתפלל בכוונה רבה יותר בנוסח אחר, מותר לו לאמץ נוסח שונה מנוסח אבותיו. כך גם החתם סופר (חלק ב סימן טו) כותב שמוריו הרב נתן אדלר והרב פנחס הלוי הורוביץ, אימצו את נוסח התפילה הספרדי (ואף שינו את הגייתם מההגייה האשכנזית לספרדית).

 

יתרה מזאת, אישה רשאית, ולדעת חלק מן הפוסקים – חייבת, עם נישואיה לאמץ את נוסח התפילה של בעלה. הרב משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח חלק א סימן קנח) פוסק שבדיוק כפי שמי שעבר להתגורר בקהילה אחרת צריך לאמץ את מנהגי המקום, כך גם אישה הנכנסת למשפחת בעלה, צריכה לאמץ את מנהגיו ובמקרה כזה גם אין צורך בהתרת נדרים. יש שמחייבים את האשה לאמץ את המנהגים של בעלה משום "שלא יהיו שניים מסובין על שולחן אחד חלוקין בעסותיהן האסור לזה מותר לזה" (ראה שו"ת התשב"ץ חלק ג סימן קעט). יתכן ויש ללמוד מזה שאישה הנישאת צריכה לשנות רק מנהגים שעשויים לגרור חילוקי דעות בביתם המשותף. ניתן אם כן לומר שתפילות הנאמרות בשקט אינן משפיעות על שלום הבית של זוג נשוי, ואישה אינה חייבת לומר אותן בנוסח אחר מזה שהורגלה אליו.