נושא בעול עם חברו

מאת הרב שלמה ריסקין, רב המועצה המקומית אפרת ומייסד מוסדות אור תורה סטון. מרבני האורתודוקסיה המודרנית שבציונות הדתית.

הרמב"ם, בפירוש המשניות, מסביר את המידה "נושא בעול עם חברו" כך:

כשהוא רואה את חברו שרוי בצער הוא משתתף בצערו ומיצר עמו.

הוא מוסיף שיש מפרשים אחרת:

...לענין לימוד התורה וקנינה, שהרי בזה המדובר כאן. וזה חוזר למה שאמרו למעלה "וקנה לך חבר" (אבות, א', ו), כלומר ללמוד בחבורה ולמשוך בעול התורה יחד, ו"איש את רעהו יעזורו" (ישעיהו, מ"א ב), "ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו" (משלי, כ"ז, יז) - "מה ברזל זה אחד מחדר את חברו אף שני ת"ח מחחדין זה את זה בהלכה" (תענית ז.).

מה הקשר בין אהבת החבר לבין לימוד תורה?

ר' עקיבא, בפרשנותו לפסוק "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, י"ט, יח) אומר "זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי, נדרים, פרק ט', הלכה ד; מובא גם ברש"י על המקום). בדומה לכך, הלל, כאשר פנה אליו גוי וביקש להתגייר כאשר הוא לומד את כל התורה על רגל אחת, אמר לגוי "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך - זו היא כל התורה כולה והשאר הוא פרושה, לך ולמד" (שבת לא.). האם באמת העיקרון של אהבת הרֵעַ הוא כל התורה (הלל) או אפילו כלל גדול שלה (ר' עקיבא)? אמנם אהבת הזולת עומדת במרכז היחסים המוסריים שבין בני האדם; אבל מה עם כל אותם חלקים של התורה שדנים ביחסים שבין אדם למקום? למה התכוון הלל באמרו "והשאר הוא פירושה", וכי ניתן לומר על השבת, פסח או טהרת המשפחה שהם רק פרשנות ל"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך"?

פתרון מעניין לשאלה ניתן למצוא בספרו המונומנטלי של ר' דוד שמואל פרדו, "משכיל לדוד", בו הוא מציע לפרש את המונח "רעך" ככולל גם את הקב"ה. זאת, על פי פירושו של רש"י לדברי הלל במסכת שבת:

...זה הקדוש ברוך הוא, אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך.

אולם, ניתן לפרש את "רֵעַ" גם כהתייחסות לא רק לחבר או לקב"ה, אלא לכל עם ישראל. חכמינו לומדים זאת מן הביטוי בשיר השירים "הנך יפה רעיתי" (שיר השירים, ד', א), בו הכינוי "רעייתי" מתייחס לעם ישראל. פירוש זה הוא המאפשר לר' עקיבא להכריז "כל הכתבים קודש, ושיר השירים קודש קודשים" (ידיים, ג', ו). שיר השירים הוא קודש הקודשים היות והוא דן באהבתו של הקב"ה לעם ישראל הנצחי, "רעייתו" של הקב"ה לאורך ההיסטוריה.

ר' יצחק הוטנר, ה"פחד יצחק", ממשיך את הפרשנות הזו צעד נוסף קדימה, הן מבחינה תיאולוגית והן מבחינה מטפיסית. הוא מציע שהמילה "רֵעַ" באה מאותו שורש כמו המונח "תרועה", הקול השבור של השופר: רֵעַ הוא חלק שבור מתוך השלם הכולל את כולנו.

רעיון זה ניתן להבין באמצעות סיפור חסידי: שני בחורי ישיבה למדו יחד שנים רבות בישיבה, כאשר כל אחד מהם מיועד להיות גדול בישראל. הגיע יום בו נאלצו השניים להיפרד על מנת להגשים את ייעודם. במעמד הפרידה הם החליטו להחליף ביניהם תמונות; אבל במקום להחליף תמונות, כל אחד מהם קרע את תמונתו לשניים ונתן מחציתה לחברו. כך כל אחד נשאר עם שני חצאי תמונה. בפרידתם הם הבינו שלבד כל אחד מהם הוא רק חצי בן אדם. לפי פרשנות זו, היחיד איננו שלם; כל אחד מאתנו הינו רק חלק מישות גדולה יותר.

עכשיו ברור לנו הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" - הרֵעַ הוא הרי חלק ממני, ואני חלק ממנו. רק כאשר כל אחד פועל כחלק מעם ישראל ניתן להרגיש את השלמות. אולם, כפי שר' דוד פרדו למד אותנו, היהודי הבודד והאומה הישראלית אינם שלמים ללא שיתופו של הקב"ה. גם הקב"ה איננו שלם אם איננו שותף במטרות ובמעשים של עם ישראל. כל אחד מאתנו הוא חלק של האחר, ומכיל חלק מהקב"ה, ורק ביחד אנחנו יכולים לשאוף להגיע לשלמות.

לכן, ברור שמשמעות ההוראה המופיעה בתורה "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" היא חיבור בלתי ניתן לניתוק בן האדם לזולתו, וביניהם לבין הקב"ה, כאשר כל צלע במשולש איננה יכולה לעמוד לבד, והיא רק חלק מהשלם. רק כאשר אנחנו מודעים לשלמות זו אנחנו יכולים ללמוד תורה ולעבוד את הקב"ה באמת. זהו אכן כלל גדול בתורה, וכל היתר - פרשנות.

***

אוריאל ז"ל למד כל רגע שהיה רק יכול, וגם היה הראשון בצבא להתנדב ולעזור לחבריו - אהבת ה' שבו דחפה אותו גם לאהבת התורה וגם לאהבת רעים.