נזיר דף כד – חיוב בעל בקרבנות אשתו

  • הרב אברהם סתיו

הגמרא (כד ע"א) הביאה ציטוט מברייתא (הדומה למשנה בנגעים יד, יב) בעניין מחוייבות הבעל בהבאת קרבנות אשתו:

ר' יהודה אומר: אדם מביא קרבן עשיר על אשתו, וכן כל קרבנותיה שהיא חייבת, שכך כתב לה: כל אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא.

רבי יהודה מחדש שכאשר הבעל עצמו עשיר עליו להביא קרבן-עשיר על אשתו, אף אם היא עצמה נחשבת כענייה. בספרא (מצורע ד) נלמד דינו של רבי יהודה מן הפסוק "זאת תורת אשר בו נגע צרעת" (ויקרא יד, לב), ומשמע שמדובר בדין תורה. כלומר, המחויבות להביא את הקרבן מוטלת מן התורה על הבעל, ומשום כך הוא חייב להביא קרבן עשיר. כך עולה גם מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (שם):

אבל אשתו כיון שהוא חייב בקרבנותיה אינו מקריב עליה אלא קרבן עשיר מפני שהיא כגופו.

אך מלשון הגמרא בסוגייתנו משמע שהמחויבות של הבעל בקרבנות אשתו לא נובעת מדין תורה, אלא מן התנאי שכתב לה בכתובתה: "כל אחריות דאית ליך וכו'". אם כן, האישה היא שמחויבת בקרבן, ואילו הבעל רק מחויב "לכסות" את חובות אשתו, ומדוע יביא קרבן עשיר אם האישה חייבת רק קרבן עני?

החזון איש (נגעים יג, טו) נדרש לשאלה זו והציע לומר שהבעל מחוייב לקנות עבור אשתו קרבן עשיר מדין "עולה עמו". כלומר, כמו שהבעל מחויב לזון ולפרנס את אשתו בסטנדרטים של עשירות, אף אם היא עצמה מגיעה ממשפחה ענייה, כך הוא מתחייב לה לממן עבורה קרבנות בסטנדרטים כאלו.

הגרי"ד סולובייצ'יק הציע פירוש אחר. בפרשת "קרבן עולה ויורד" נאמר (ויקרא יד, כא): "וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת". כלומר, האפשרות להביא "קרבן עני" איננה תלויה רק בהגדרת האדם המקריב כ"דל", אלא גם ובעיקר בכך ש"אין ידו משגת". שאין לו אפשרות כלכלית להביא קרבן עשיר.

כאשר אישה נשואה לאדם עשיר, אף שהיא עצמה ענייה, אי אפשר לומר ש"אין ידה משגת". לצורך הבאת קרבנותיה עומד לאישה המאגר המשותף של ממונה וממון בעלה, וכל עוד היא יכולה למצוא בו די עבור קרבן עשיר, היא עצמה נחשבת כעשירה וכמי ש"ידו משגת".