נזיר | דף כד | חיוב בעל בקורבנות אשתו

הגמרא בסוגייתנו מביאה ברייתא (הדומה למשנה בנגעים יד, יב) בעניין מחויבות הבעל בהבאת קורבנות אשתו:

"ר' יהודה אומר: אדם מביא קרבן עשיר על אשתו, וכן כל קרבנותיה שהיא חייבת, שכך כתב לה: כל אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא".

רבי יהודה מחדש שכאשר הבעל עצמו עשיר עליו להביא קורבן עשיר על אשתו, אף אם היא עצמה נחשבת ענייה. בספרא (מצורע ד) נלמד דינו של רבי יהודה מן הפסוק "זאת תורת אשר בו נגע צרעת" (ויקרא יד, לב), ומשמע שמדובר בדין תורה. כלומר, מן התורה מוטלת המחויבות להביא את הקורבן על הבעל, ומשום כך הוא חייב להביא קורבן עשיר. כך עולה גם מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (שם):

"אבל אשתו, כיון שהוא חייב בקרבנותיה אינו מקריב עליה אלא קרבן עשיר, מפני שהיא כגופו".

אך מלשון הגמרא בסוגייתנו משמע שהמחויבות של הבעל בקורבנות אשתו אינה נובעת מדין תורה אלא מן התנאי שכתב לה בכתובתה – "כל אחריות דאית ליך וכו'". אם כן, האישה היא שמחויבת בקורבן, ואילו הבעל רק מחויב 'לכסות' את חובות אשתו, ומדוע יביא קורבן עשיר אם האישה חייבת רק קורבן עני?

החזון איש (נגעים יג, טו) נדרש לשאלה זו והציע שהבעל מחויב לקנות עבור אשתו קורבן עשיר מדין "עולה עמו", כלומר כמו שהבעל מחויב לזון ולפרנס את אשתו בסטנדרטים של עשירות, אף אם היא עצמה מגיעה ממשפחה ענייה, כך הוא מתחייב לה לממן עבורה קורבנות בסטנדרטים כאלה.

הגרי"ד סולובייצ'יק הציע פירוש אחר. בפרשת קורבן עולה ויורד (ויקרא יד, כא) נאמר "וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת", כלומר האפשרות להביא קורבן עני איננה תלויה רק בהגדרת האדם המקריב כ"דל" אלא גם ובעיקר בכך ש"אין ידו משגת", שאין לו אפשרות כלכלית להביא קורבן עשיר.

כאשר אישה נשואה לאדם עשיר, אף שהיא עצמה ענייה, אי אפשר לומר ש"אין ידה משגת". לצורך הבאת קורבנותיה עומד לרשותה המאגר המשותף של ממונה וממון בעלה, וכל עוד היא יכולה למצוא בו די עבור קורבן עשיר, היא עצמה נחשבת כעשירה וכמי ש"ידו משגת".