נידה דף יב – ליבו נוקפו ופורש

  • יהודה רוזנברג
סוגייתנו עוסקת בבדיקות שונות שבהן חייבת האשה לבדוק את עצמה כשהיא עוסקת בטהרות, כדי לוודא שהיא טהורה. עם זאת, הסוגיא מדגישה שבדיקות אלו נדרשות רק לאשה העוסקת בטהרות, ולא לאשה הרוצה לשמש עם בעלה. יתר על כן, הגמרא אף אוסרת לבדוק בדיקות מסוימות:
"בעא מיניה רבי זירא מרב יהודה: אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה?
אמר ליה: לא תבדוק.
ותבדוק, ומה בכך?
אם כן – לבו נוקפו ופורש".
הראשונים נחלקו בנוגע לגדריו של דין זה – האם הוא עוסק רק בבדיקה שלפני תשמיש, שבה יתכן שהבעל יחשוש שהאשה בדקה משום שהרגישה דם יוצא, או גם בבדיקה שלאחר התשמיש, משום שיש חשש שמא יימצא דם, ומחמת זה יימנע הבעל מלשמש בפעם הבאה. להלכה פסק הרמ"א (יורה דעה קפד, א):
"אין לה להחמיר לבדוק עצמה, לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש, שלא יהא לבו נוקפו ופורש".
בפשטות משמע מן הסוגיא שלאשה אסור לבדוק את עצמה, משום שבעלה יראה שהיא בודקת, ויחשוש שהיא בדקה מכיון שהרגישה דם, אלא שהבדיקה לא העלתה דבר משום שהתבצעה באופן רשלני. חשש זה עלול לגרום לבעל להימנע מתשמיש, ויש בכך ביטול פריה ורביה.
על פי הסבר זה, יש מקום לומר שאם הבעל עצמו דורש מן האשה שתבדוק – אין בזה בעיה, משום שהבעל לא יבוא לחשוש שמא האשה בדקה מפני שהרגישה דם, שהרי הוא עצמו ביקש ממנה לבדוק.
אמנם, הרב מאיר ברנדסדורפר, בספרו "קנה בשם" (יורה דעה סי' קפד ס"ק ב), חלק על כך, וקבע שאסור לבעל לדרוש מאשתו שתבדוק. יתכן שסברתו היא שחכמים אסרו בדיקה זו לחלוטין, משום שאף שבמקרים מסוימים החשש אינו קיים – הרי שהקפדה על בדיקה זו תגרום לכך שהאשה עלולה לבדוק גם בלא ציווי בעלה, והדבר יגרום לבעל לחשוש שמא הרגישה ביציאת הדם. אפשרות נוספת להבנת דברי הרב ברנדסדורפר היא שעצם העלאת חששות לאיסורי נדה סמוך לתשמיש עלולה לגרום לבעל להימנע מן התשמיש לגמרי.
בנוסף, מציין הרב ברנדסדורפר כי הסברא להתיר לאשה לבדוק על פי ציווי הבעל שייכת רק בבדיקה שלפני התשמיש, שבה הבעיה היא שיתכן שהבדיקה עצמה תעורר חששות אצל הבעל, אולם בבדיקה שלאחר התשמיש – שבה הבעיה עלולה לנבוע מהממצאים שיעלו בבדיקה כזו, שיגרמו לבעל לחשוש בפעם הבאה – אין סברא להתיר, אף אם הבדיקה מתבצעת על פי ציוויו של הבעל (הבחנה זו בין בדיקה קודם התשמיש ולאחריו משתמעת גם מדברי הפלתי סי' קפו ס"ק א).