נידה | דף מא | כריתת רחם

שיקולים רפואיים שונים קובעים, לא פעם, כי יש צורך לכרות את רחמה של אישה. אף שהרחם הינו איבר מיוחד במינו, ומכוחו האישה מביאה חיים לעולם, הוא איננו איבר חיוני, והאישה עשויה להוסיף ולחיות שנים רבות לאחר שכרתו את רחמה.

בנוגע להלכות נידה, מעורר הליך רפואי זה שתי שאלות: ראשית, יש לקבוע האם עצם הוצאת הרחם מטמאת את האישה, כדין ראיית דם נידה; ושנית, יש לקבוע מה מעמדם של דימומים דרך הנרתיק לאחר הכריתה.

השאלה הראשונה נידונה בפירוש בסוגייתנו (מא ע"ב): ריש לקיש קובע כי רחם שנעקר מטמא את האישה, ואף לומד זאת מפסוק. הגמרא תמהה על דברי ריש לקיש, ומסיקה שאין מדובר על טומאת נידה, אלא על טומאת ערב, כלומר טומאת מגע כתוצאה מנגיעה בחתיכה (ובכפוף לשאלה הנרחבת אודות "מקור מקומו טמא", שאין כאן המקום לעסוק בה).

למדנו, אם כן, שעצם הוצאת הרחם מגופה של האישה איננה מטמאת. ואמנם, כך פסק בפירוש הרב צבי פסח פרנק (שו"ת הר צבי, יורה דעה קמז). השולחן ערוך לא הביא להלכה את דברי הגמרא הנ"ל, ואולם התייחס למקרה קרוב (יורה דעה קפח, א), וקבע שהתפוררות של חלק מן הרחם אינה מטמאת. על פסק זה של השו"ע התבסס הרב פרנק בהכרעתו.

למרבה הפלא, שניים מגדולי הפוסקים בדור האחרון לא קיבלו קביעה פשוטה זו. הגרש"ז אויערבך (הובאו דבריו ב"נשמת אברהם", יורה דעה קפד, א) והגר"ש ואזנר (שו"ת שבט הלוי ח, קצט) קבעו כי על האישה לטבול לאחר הניתוח להוצאת הרחם, ורק לאחר מכן היא טהורה. הרב ואזנר החמיר אף יותר, והורה להמתין שבעה ימים בין הניתוח ובין הטבילה. דא עקא, שניהם סתמו ולא פירשו מדוע הוצאת הרחם מצד עצמה מטמאת, וכיצד מתיישב הדבר עם סוגייתנו. אפשר שמדובר על חשש מציאותי, שמא במהלך הניתוח תיגרם גם זיבת דם מן הרחם, ועל כן הורו פוסקים אלה לטבול כדי לצאת מן הספק.

כאמור, הרב ואזנר החמיר על האישה להמתין שבעה ימים לפני שתטבול. כידוע, תפקידם של שבעת הנקיים הוא לבדוק ולוודא שלא זב דם מגופה של האישה. אולם אם אין לאישה רחם – ברור שלא זב ממנה דם, ואף אם זב דם, הרי הוא דם מכה, ולא דם נידה שאוסר אותה! הרב ואזנר נותן דעתו על כך, ומסביר:

"שאף על פי שהיא צריכה ז' נקיים, מכל מקום בדיקה לא שייך אצלה כיון שכבר אין לה רחם, אם כן אין כאן דם נדה ולא דם זיבה, ומה בצע בבדיקתה?! ומכל מקום בעינן ז' נקיים ספורים לפנינו".

לדעת הרב ואזנר יש צורך בטהרה מעצם הוצאת הרחם, וטהרה זו היא בשבעה ימים "ספורים". ימים אלה אינם חייבים להיות נקיים מדם, שכן אף אם תראה דם – ברור שאיננו דם נידה.

מדברים אלה השבנו תשובה אף על השאלה השנייה דלעיל: אישה שרחמה הוצא לא תוכל עוד להיטמא בטומאת נידה, והיא רשאית להניח שכל דם שזב מגופה הוא דם מכה. הלכה זו היא אכן מוסכמת, והובאה בפירוש גם בדבריהם של פוסקים נוספים (ראה, למשל, בהמשך תשובת הרב פרנק הנ"ל).

לסיום נעיר כי דברינו כאן מתייחסים לכריתה מושלמת של הרחם וצוואר הרחם. ישנם מצבים שבהם הכריתה היא חלקית, ואז יש להחמיר ולקבוע שדם שזב מגופה של האישה אכן מטמא אותה, כדין כל אישה אחרת. עוד על ההבדלים שבין שני ההליכים הרפואיים ניתן למצוא בספר "נשמת אברהם" שם, וכן באנציקלופדיה ההלכתית-רפואית, ערך "נדה וזבה".