נידה דף מ – יוצא דופן בקדשים

המשנה מביאה מחלוקת תנאים בנוגע למעמדו של "יוצא דופן" – ולד שיצא דרך דופן הרחם. לדעת חכמים אי אפשר לומר שוולד זה "נולד", ולכן אמו אינה טמאה לידה ואינה צריכה להביא קרבן יולדת. לדעת רבי שמעון ולד זה נחשב כוולד רגיל, ואמו יושבת עליו ימי טומאה וטהרה ככל ולד אחר.

הגמרא מציינת שגם לדעת רבי שמעון, ישנם דינים שלגביהם יוצא דופן אינו כוולד רגיל:

"א"ר יוחנן: ומודה רבי שמעון בקדשים – שאינו קדוש.
מאי טעמא? גמר לידה לידה מבכור, מה התם פטר רחם – אף כאן פטר רחם".

הילפותא שאותה מביאה הגמרא מתבססת על גזירה שווה בין כלל הקדשים, שנאמר בהם "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד... וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'", ובין בכור – שנאמר בו "כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ". אמנם רבי שמעון אינו מקבל את הקביעה שיוצא דופן מתמעט ממשמעות המילה "יִוָּלֵד", אך הוא מקבל את הגזירה שווה מבכור, שבו התורה פטרה בפירוש ולד יוצא דופן.

בהמשך הסוגיא מובאת ילפותא אחרת, המבוססת על המיעוט "זאת תורת העולה", ומלמדת שיוצא דופן אינו כשר לקרבן. הגמרא (מא ע"א) מסבירה שיש צורך בשתי ילפותות – "חד לבהמת חולין דאוליד דרך דופן ואקדשה, וחד לבהמת קדשים דאוליד דרך דופן". מילפותא אחת אנו לומדים שלא ניתן להקדיש יוצא דופן, ומן הילפותא האחרת – שגם ולד יוצא דופן שנולד לבהמת קדשים אינו קדוש, בניגוד לוולדות קדשים אחרים.

נראה ששתי הילפותות מלמדות על שתי בעיות בהקרבת יוצא דופן:
א. אי אפשר להקדיש יוצא דופן. נראה שהילפותא המתבססת על הלימוד מבכור רומזת לכיוון זה, שהרי הבכור היה אמור להתקדש בלידתו, והעובדה שיצא דרך דופן מונעת את הקדשתו.
ב. אי אפשר להקריב יוצא דופן. יתכן שהילפותא השניה, הלומדת מ"זאת תורת העולה", מתאימה יותר לסברא זו, משום שהיא לקוחה מפסוק העוסק בהקרבת הקרבנות, ולא בהקדשתם.

נראה שכך הבינו רש"י ותוספות (להלן מא ע"א), שקבעו שיוצא דופן שנולד לבהמת קדשים אינו יכול להיקרב, אף למ"ד "ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים". כלומר, גם אם ולדות קדשים מתקדשים עוד לפני שיצאו לאויר העולם, ישנו איסור בהקרבת יוצא דופן, ואין זה משנה שהוא כבר הוקדש לפני שנולד.

לעומת זאת, מדברי הפירוש המיוחס לראב"ד על תורת כהנים (אחרי מות, פרשה ו פרק ח אות ז) נראה שהוא קיבל רק את הדין הראשון:

"וקסבר וולדות קדשים בהוויתן הן קדושים... אבל בוולדות קדשים שכבר קדשו במעי אמן שוין לכל קדושת אמן..."

לדעת הראב"ד אי אפשר להקדיש ולד יוצא דופן, אך ולד שכבר הוקדש – אפשר להקריבו גם אם יצא דרך דופן. נראה שלדעתו היחס בין שתי הילפותות לשני הדינים הנלמדים שונה מכפי שהבינו זאת רש"י ותוספות: בעוד שלדעת רש"י ותוספות הילפותא מבכור עוסקת בוולד בהמת חולין והילפותא מ"זאת תורת העולה" עוסקת בוולד בהמת קדשים, לדעת הראב"ד המצב הפוך. הילפותא מבכור מלמדת על בהמת קדשים, וקובעת שקדושה הנוצרת כתוצאה מן הלידה שייכת רק בוולד שנולד בדרך הרגילה, ואילו הילפותא מ"זאת" מלמדת שאי אפשר להקדיש יוצא דופן גם בקדושת פה, שאינה נובעת מן הלידה.

הנפקא מינה שהראב"ד מציין היא למ"ד "ולדות קדשים במעי אִמן הן קדושים", אך יתכן שלדבריו עשויה להיות השפעה גם במקרים אחרים, כגון תמורה: תמורה יכולה להקדיש גם בהמות בעלות מום, ולאור דברי הראב"ד – יתכן שתוכל להקדיש גם יוצא דופן, ואז ניתן יהיה להקריבו.