נתינה על ידי אחר בקידושין

  • הרב משה טרגין

קידושין מדין עבד כנעני - נתינה על ידי אחר בקידושין

הגמרא במסכת קידושין (ז'.) דנה בטיב המעשה הנדרש לביצוע קידושי כסף. מסברה ניתן היה לחשוב כי בקידושין כאלה צריך האיש לתת את הכסף ישירות לאישה,אולם הגמרא מרככת את הדרישות בנידון ומציעה דרכים חלופיות לביצועם. אחת האפשרויות המעניינות שהגמרא מעלה מציגה באור חדש את תפקיד האיש בנתינה. הגמרא אומרת כי אם ראובן נותן כסף לאישה על מנת שתתקדש לשמעון חל מעשה הקידושין והאישה מקודשת לשמעון. פסיקה זו של הגמרא משחררת את האיש מתפקיד נותן הכסף ומהצורך להיות מקור הכסף.

אך נראה שההסבר שנותנת הגמרא לדין מעניין אפילו יותר מהדין עצמו. הגמרא מסבירה את העובדה שנתינה כזו מועילה באמצעות דין "עבד כנעני" (עבד גוי, בניגוד לעבד עברי). עבד כזה ניצב בפני הבעיה הבאה: כדי לשחרר את עצמו הוא צריך לשלם את דמי ערכו לבעליו; אלא שמבחינה הלכתית אין הוא יכול להיות בעלים של כסף כלשהו - כל כסף שיגיע לבעלותו עובר מיד לבעלות אדונו. כיצד, אם כן, יכול עבד כזה להשתחרר? הגמרא במסכת קידושין (כ"ג.) לומדת מגזרת הכתוב (עיין קידושין ח'.) כי אדם אחר יכול לתת את הכסף לאדון תמורת שחרורו של העבד, ובכך ישוחרר העבד, על אף שלא נתן לאדון את הכסף בעצמו. הגמרא מאמצת דין זה כדגם לתקפותם של קידושין באמצעות אדם אחר: בשני המקרים הכסף לא נמסר על ידי הצד הקונה (העבד שקונה את עצמו או האיש הקונה את האישה) ולמרות זאת די בנתינה שכזו ליצירת החלות. בשיעור זה נעסוק בטיבה של נתינת כסף לא-ישירה ובמכלול המקרים שבהם היא פועלת.

דין עבד כנעני

מובן כי בחינה יסודית של הנושא חייבת להתחיל מן היסוד - שחרור עבד כנעני על ידי תשלומים של אדם אחר. על אף שהגמרא לומדת דין זה מגזרת הכתוב עדיין יש מקום לשאול מה הבסיס להלכה זו. הגמרא מזכירה נושא זה בהקשר של מחלוקת בין רבי מאיר וחכמים (שלמעשה כלל אינה נוגעת לצורת שחרור זו). לפי רבי מאיר ניתן להסביר את האפשרות לשחרר עבד בנתינה לא-ישירה (על ידי מישהו אחר) באופן פשוט למדיי. הגמרא מסבירה לגבי עבד כי "קבלת רבו קא גרמא ליה", כלומר: קבלת הכסף על ידי האדון היא שגורמת לשחרורו. כפי שמציין רש"י, לפי תפישה כזו אין זה משנה מי נתן את הכסף. שחרור עבד הוא פעולה חד-סטרית המתבצעת אך ורק על ידי אדונו. תפקיד הכסף בתהליך השחרור מתמצה בהיותו תמריץ לאדון לשחרר את עבדו, ומרגע שהאדון מקבל את הכסף על מנת לשחרר את העבד אין מקום לשאול מהיכן הגיע כסף זה; האדון קיבל "זריקת עידוד" לבצע את השחרור, ודי בכך. אם כך, לפי רבי מאיר דין עבד כנעני מבוסס על כך שאין שום צורך בנתינה של העבד: התנאי היחיד לשחרור הוא קבלת הדמים על ידי האדון, ואין הגבלה המטילה על העבד חיוב לשלם על שחרורו בעצמו.

אין ברור בגמרא מהו ההסבר לדעת חכמים, החולקים על רבי מאיר, שעל פיהם אנו פוסקים. האם גם לפי חכמים דין עבד כנעני מבוסס על כך שאין צורך בשום נתינה וניתן להסתפק רק בקבלת דמים על ידי האדון? שאלה זו שנויה במחלוקת רש"י ורמב"ן. רמב"ן משווה בין רבי מאיר לחכמים, ולדעתו מסכימות כל השיטות כי ניתן לקנות ולמכור דבר מה ללא נתינת דמים בפועל על ידי הקונה; אם קיבל הצד שכנגד כסף, יכול הוא להעביר את החפץ הנקנה. רש"י חולק עליו, והוא סבור כי לחכמים נימוק אחר להלכה זו: אותו אדם המתנדב לתת דמים לאדון על מנת שישחרר את העבד משמש כשליח של העבד (אף על פי שהעבד לא מינה אותו) באמצעות דין "זכין" ("זכין לאדם שלא בפניו"), שלפיו יכול אדם לשמש שליח עבור אדם אחר גם ללא מינויו אם ברור לחלוטין שהדבר שאותו הוא מבצע בשליחותו (כביכול) של המשלח (כביכול) הוא לטובתו של זה האחרון. דין זה מאפשר לנו לומר כיעל אף שאין מינוי מפורש יש מינוי והסמכה מצדו של המשלח. ומכיוון שהמשלם נחשב כשליח של העבד נחשבת הנתינה מבחינה הלכתית כאילו התבצעה על ידי העבד עצמו.לדעת רש"י דין עבד כנעני אינו מחדש חידוש משמעותי ואינו מבטל את הצורך בנתינה בפועל; דין זה רק מלמדנו כי הנתינה יכולה להיעשות גם על ידי שליחים של העבד אם הוא איננו מסוגל לתת את הכסף בעצמו.

סיכום:

הגמרא מציגה את דין עבד כנעני כמקור לכך שנתינה לא-ישירה יכולה להועיל. ניתן להסביר דין זה בשתי דרכים: ייתכן שדין זה מושתת על דיני שליחות רגילים, שלפיהם יכול מעשה של אדם להיחשב כמעשה של אדם אחר; אולם אפשר גם שהוא מלמדנו עיקרון חדש - שבמקרים מסוימים אין צורך בנתינה ודי בכך שהמוכר יקבל דמים.

דין עבד כנעני הנו, למעשה, דגם לחלות קניינים והוא מיושם בהקשרים נרחבים יותר. וגם כאן יש המבינים אותו כחידוש - שלעתים אין צורך בנתינה - ויש המבינים אותו כסניף של דין שליחות, המאפשר לייחס למשלח מעשה של אדם אחר. המחנה אפרים (הלכות שלוחין ושותפין סימן ט"ו) דן במקרה שבו גוי שולח יהודי לשכור עבורו בית והיהודי משלם עבורו לבעל הבית. במקרה כזה אין הדינים הרגילים של שליחות חלים (שכן דיני שליחות אינם חלים על גויים), אולם עדיין ייתכן שהשכירות חלה: בעל הבית קיבל כסף ועל כן הוא מאפשר לשוכר להיכנס לבית. השכירות חלה על אף שבעל הבית לא קיבל מהשוכר כסף באופן ישיר - ואף לא באופן בלתי-ישיר, שהרי היהודי אינו נחשב שליחו של השוכר הגוי - וזאת מפני שאנו לומדים מעבד כנעני שבכל הנוגע לכסף אין צורך בנתינה ודי בקבלה בלבד.

קצות החושן (סימן קצ"ה סעיף ט) מאמץ כיוון דומה על מנת להסביר את המנהג שעדי הקניין הם המספקים את המטפחת שבה משתמשים בקניין חליפין. העברת המטפחת, המסמלת את הקניין, אמורה עקרונית להיעשות בין המוכר לקונה, אולם המנהג הוא שהעדים מעבירים את המטפחת למוכר. לדעת הקצות מקרה זה מוסבר באמצעות דין עבד כנעני ולא באמצעות דין שליחות: העובדה שנתינת המטפחת לא נעשתה על ידי הקונה אינה מעכבת את הקניין - הקניין חל כל עוד המוכר קיבל את המטפחת.

הקצות והמחנה אפרים הביאו מקרים נוספים שבהם ניתן ליישם את דין עבד כנעני. אך נראה שעקרונית ניתן לחלק בין המקרים. בכל הנוגע לכסף מסתבר שהנתינה אינה משמעותית ושהחלק החשוב של הקניין הוא הקבלה: תפקידו של התשלום הוא לגרום להסכמת המוכר לקניין על מנת שהעברת הבעלות תתבצע, וככזה אין זה משנה מי הנותן כל עוד המוכר מקבל את הכסף. אולם ניתן לחלוק על הרחבת דין עבד כנעני לקניין חליפין. כפי שכבר הסברנו בשיעורים קודמים, קניין חליפין מסמל הסכמה בין גורמים שונים באמצעות מעשה סמלי המערב את שני הצדדים הנוגעים בדבר. למעשה עצמו אין חשיבות אובייקטיבית - תפקידו מסתכם בהוראה על הסכם שנעשה בין הצדדים. וייתכן שליצירת הסכם כזה דרושה מעורבותם הישירה של שני הצדדים, דהיינו המוכר והקונה, שכן במקרה זה קשה להתעלם מתפקידו של הקונה ביצירת הקניין. למעשה, הגרי"ז סולובייצ'יק (חידושים על הש"ס, עמ' רלא) מתייחס אף הוא להבחנה זו.

גם ר' חיים סולובייצ'יק בחידושיו על הרמב"ם (הלכות מלווה ולווה פ"ה ה"ג) מרחיב את דין עבד כנעני ומשתמש בו בהקשר אחר. על בסיס הגמרא במסכת בבא מציעא (דף עא) הוא קובע כי אם אדם משלם סכום כסף לטובת אדם אחר נחשב אותו אדם כמי ששילם את הכסף בעצמו. דין עבד כנעני מלמדנו כי ניתן להחשיב נתינה של אדם אחר כנתינה שלי. לפי הבנה זו דין עבד כנעני אינו מפחית מחשיבות הנתינה במצביםמסוימים אלא מחדש שהנתינה יכולה להתבצע על ידי אדם אחר לטובתי. מה שר' חיים אינו מסביר הוא מהו המנגנון שבאמצעותו פועלת נתינה זו: האם היא פועלת מדין שליחות (או מדין זכין, הבנוי אף הוא על שליחות), או שמא אנו עדים כאן למודל חדש שלפיו הנתינה נעשית על ידי אדם אחד ומשויכת לאדם אחר שלא מדין שליחות? מצד אחד, ר' חיים משתמש בגזרת הכתוב על מנת להסביר דין זה, מה שמוביל אותנו לחשוב כי מדובר בדין חדש; מצד שני, הוא טוען כי לא ניתן לבצע חלות כזאת על ידי גוי, כשם שאי אפשר למנות גוי לשליח, טענה המלמדת שדין עבד כנעני דומה במהותו לדין שליחות. כך או כך, ברור שלדעת ר' חיים דין עבד כנעני אינו מפחית מחשיבות הנתינה (כשם שלמדו אותו הקצות והמחנה אפרים) אלא מחדש שאפשר לתת גם על ידי אדם אחר.

ניתן לתלות שתי הבנות אלו במחלוקת במשנה במסכת תמורה (דף כט). התורה קובעת כי אתנן זונה - תשלום שניתן בעבור מעשה זנות - אסור בהקרבה על גבי המזבח. מה הדין אם אדם אחר שילם לזונה? האם התשלום נחשב כתשלום על שירותי זנות? המשנה בתמורה מביאה מחלוקת בדבר: לדעת רבי מאיר תשלום כזה אינו בכלל אתנן שאסרה תורה, ואילו חכמים סבורים כי לתשלום יש דין אתנן והוא פסול להקרבה. אפשר להסביר את דעת חכמים באמצעות סברתו של ר' חיים: נתינה של אדם אחר לטובת מישהו נחשבת כנתינתו הוא, ולכן יש לחפץ דין אתנן; לו לא החשבנו נתינת אדם אחר כנתינת האדם המשתתף בזנות, ייתכן שלא היינו מגדירים תשלום זה כאתנן.

קידושין מדין עבד כנעני

קודם שנחל ביישום דין עבד כנעני בקידושין נסקור בקצרה את מקור הדין. העלינו שתי הבנות בדעת חכמים: 1. זכין - יכולתו של אדם לפעול למען חברו כשברור שהדבר לטובתו (רש"י). 2. קבלת רבו גרמה לו - אין צורך בפעולת נתינה פורמלית מצד הקונה (רמב"ן).

יישום דין זכין ביחס לקידושין בעייתי במקצת, שכן בניגוד לפעולת שחרור העבד, שלגביה ברור כי היא לטובת העבד, פעולת הקידושין אינה נחשבת לטובת המקדש באופן כה חד-משמעי - ייתכן שהאיש אינו מעוניין לקדש דווקא אישה זו. נראה שמסיבה זו הוכרח רש"י להעמיד את המקרה המתואר בגמרא במצב שהמקדש מינה שליח. אולם העמדה זו מעוררת שאלה:אם המקדש מינה שליח - מדוע יש ללמוד דין זה מדין עבד כנעני? במה שונה מקרה זה ממקרה רגיל של קידושין על ידי שליח? מקריאה מדוקדקת יותר ברש"י ניתן להסיק כי דין עבד כנעני מלמד אותנו דבר נוסף, והפעם על הכסף, ולא על מעשה הקניין: אין צורך שהכסף יהיה שייך למשלח, ובמקרה שלנו - למקדש; השליח יכול להשתמש בכספו הוא.

אפשרות נוספת להבין את החידוש בסוגייתנו היא שדין זכין אינו מבוסס על דין שליחות (מתוך אומדנא שה"משלח" יהיה מעוניין בשליחות שהיא לטובתו, אשר אינה קיימת, כאמור, במקרה של קידושין) אלא מחדש שיש ליהודי יכולת לפעול למען חברו כשהדבר לטובתו בלי להשתמש במנגנון השליחות, ובאופן דומה אנו לומדים מדין עבד כנעני כי אדם יכול לפעול למען חברו. הבנה זו עולה בקנה אחד עם הבנת ר' חיים.

שתי הגישות הללו רואות את מעשה הקידושין באופן דומה: בין אם המעשה מועיל מדין שליחות ובין אם הוא מועיל מכוח דין אחר המאפשר לאדם לפעול לטובת חברו (כפי שהציע ר' חיים), מוסכם על שתיהן כי דין עבד כנעני מלמדנו דבר מרכזי אחד - היכולת של שמעון לפעול למען ראובן. סוגיה זו אינה משנה את היסודות שעליהם מושתתת מסכת קידושין - יש צורך במעשה נתינה של האיש.

לכאורה ניתן להעלות ספק משמעותי באשר לאפשרות קיומו של הסבר חלופי בקידושין: האם אפשר להעלות על הדעת כי אין צורך במעשה נתינה של האיש בקידושין? האם קיימת אפשרות לומר בקידושין את הסברה "קבלת רבו גרמה לו"? דברים מפורשים בכיוון זה ניתן למצוא בדברי המשנה למלך בהלכות אישות (פ"ה ה"א). הוא מביא את הרדב"ז, המעלה שתי שאלות הקשורות זו בזו. מה הדין אם האיש נותן לאישה חפץ האסור עליו באכילה אך מותר לאישה? מבחינת האיש - הוא לא נתן חפץ בעל שווי (משום שחפץ האסור עליו בשימוש מאבד את ערכו הממוני לגביו); אך מבחינת האישה היא קיבלה חפץ בעל ערך. שאלה נוספת הקשורה לשאלה הקודמת היא מה הדין אם האיש נתן חפץ שאינו שווה פרוטה ובשעה שהאישה קיבלה את החפץ ערכו כבר עלה (בגלל תנודות במחירי השוק) והוא שווה פרוטה; גם במקרה זה ישנה קבלה של האישה ללא נתינה של האיש. אם הקידושין יחולו במקרים אלו נוכל לומר כי גם בקידושין אין הכרח במעשה נתינה של האיש ודי בקבלה של האישה. כמובן, ניתן לחלק ולומר כי המקרים הללו שונים מהמקרה של נתינה לטובת מישהו אחר: במקרים אלו האיש אכן ביצע נתינה; אמנם החפץ שמסר לאישה לא היה בעל ערך (אם מסיבות הלכתיות ואם מסיבות פיננסיות) עד לשעת הקבלה, אך סוף סוף הייתה פה נתינה שניתן להחשיב אותה ככשרה מבחינה הלכתית, בניגוד למקרה שבו כלל לא הייתה נתינה מצד הקונה.

אם נסכים לעיקרון זה נגיע להבנה מחודשת של מושג הקידושין: האיש אינו צריך לתת כסף כל עוד האישה מקבלת דבר מה שניתן עבורו בצורה כלשהי. הבנה כזו תביא אותנו לניסוח חדש של תפקיד הכסף בקידושין: הכסף איננו יוצר את הקניין אלא מעודד את האישה ומהווה עבורה תמריץ להסכים להינשא לאיש.

סיכום:

ראינו כי ניתן להבין את החידוש שנלמד מדין עבד כנעני בשתי דרכים: 1. מעשים של אדם יכולים להיחשב כאילו נעשו על ידי חברו. 2. אין צורך במעשה נתינה. רוב הראשונים סבורים כי ניתן להסביר את ההלכה בקידושין על פי ההבנה הראשונה. הרדב"ז שהובא במשנה למלך מעלה את האפשרות שדין עבד כנעני מלמדנו כי גם בקידושין אין צורך במעשה נתינה.