סדר במעשה יום הכיפורים

  • הרב יוסף מרקוס

היקף הדין ומקורו

המשנה בסוף פרק חמישי קובעת כלל באשר לסדר העבודה ביום הכיפורים:

כל מעשה יום הכיפורים האמור על הסדר - אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום. הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר

ניתן לשים שלמרות שהמשנה פותחת בכלל גורף היא אינה מסתפקת בכך אלא מביאה דוגמא נקודתית: הקדמת דם השעיר לדם הפר. הבעייה היא שהבאת הדוגמה מעלה את השאלה - האם הדוגמא באה למעט ולסייג את הכלל שהובא בתחילה. כלל זה מופיע אף בתוספתא (פרק ג הלכה ג),  אלא ששם מופיע במפורש סייג אחד:

כל מעשה יום הכיפורים האמורין על הסדר, הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום חוץ מן הוצאת כף ומחתה שאם הקדים מעשה לחברו מה שעשה עשוי.

העובדה שזמן הוצאת הכף והמחתה אינה מעכבת אינה מפתיעה לאור ההתייחסות הכוללת של חז"ל ל'משקלה' של עבודה זו (ועוד נדון בעניין בהרחבה בשיעור מיוחד בנושא.) 

בהמשך התוספתא מובאת דעתו של רבי יהודה, המסייג את הכלל באופן משמעותי:

אמר ר' יהודה: במי דברים אמורים? בדברים הנעשין בפנים בבגדי לבן, אבל בדברים הנעשין בחוץ בבגדי זהב אף על פי שהקדים מעשה לחבירו ששינה באחד מכל המעשים מה שעשה עשוי.

מפשט דבריו של רבי יהודה עולה כי לדעתו החלוקה היא בין כלל העבודות הנעשות בבגדי לבן לבין העבודות הנעשות בבגדי זהב, אולם בתלמוד הבבלי (ס ע"א) מובאת דעתו של רבי יהודה בצורה שונה, ואף מופיעה דעה נוספת של רבי נחמיה: 

תנו רבנן: כל מעשה יום הכפורים האמור - על הסדר. אם הקדים מעשה לחבירו - לא עשה כלום. אמר רבי יהודה: אימתי - בדברים הנעשין בבגדי לבן מבפנים, אבל דברים הנעשין בבגדי לבן מבחוץ, אם הקדים מעשה לחבירו - מה שעשה עשוי. רבי נחמיה אומר: במה דברים אמורים - בדברים הנעשים בבגדי לבן, בין מבפנים בין מבחוץ, אבל בדברים הנעשים בבגדי זהב מבחוץ - מה שעשה עשוי

 

 

מציטוט זה ניתן לראות שהנוסח של דברי ר' יהודה המופיע בבלי, קובע שרק סדר בעבודות הנעשות בבגדי לבן מבפנים מעכב, אך בשאר העבודות, אפילו אלו הנעשות בבגדי לבן בחוץ, הסדר אינו מעכב. לפי הברייתא המובאת בבבלי, דווקא רבי נחמיה הוא המרחיב  את חיוב סדר העבודה ואף כולל בו את כל העבודות הנעשות בבגדי לבן.

ת"ק, בניגוד לר' יהודה ולר' נחמיה, לא התייחס במפורש לדין הסדר, וסביר להניח כי מסתימת דבריו בעניין מוכח שאכן הוא חולק על רבי יהודה וסובר שדין העיכוב כולל את כל העבודות, כולל אלו הנעשות בבגדי זהב[1].

אמנם, יש לשים לב למיקומה של המשנה בסוף פרק חמישי, בסיום תיאור עבודות הדם, ואף לדוגמא שהביאה המשנה. ייתכן שעל פי המיקום של המשנה, ת"ק של המשנה סובר שכל הבעיה היא רק בעבודות הלבן, כרבי יהודה בתוספתא.

לסיכום: נראה שיש לנו שלוש שיטות אפשריות (שתיים מתוכם וודאיות) באשר לשאלה באיזה עבודות בדיוק הסדר מעכב:  ת"ק, הסובר שעקרונית דין העיכוב נאמר גם בעבודות חוץ. רבי נחמיה, הסובר שהוא נאמר בעבודות לבן בלבד, אך גם אלו הנעשות בחוץ. ורבי יהודה, הסובר שהוא נאמר בעבודות לבן הנעשות בפנים.

באשר למקור דין העיכוב, רבי יוחנן בבבלי מביא שהן רבי יהודה והן רבי נחמיה למדו את הדין מן הפסוק "והיתה זאת לכם לחקת עולם אחת בשנה" (ויקרא טז, לד). ההבדל ביניהם הוא בכך שרבי יהודה מתייחס למקום ורבי נחמיה מתייחס לבגדים[2] .

"רבי יהודה סבר  מקום שמתכפרין בו פעם אחת בשנה. ורבי נחמיה סבר: דברים המתכפרין בהן פעם אחת בשנה".

 

 

 

ב. הגדרת פנים

כזכור לעיל, ר' יהודה חילק בין עבודות 'פנים' לעבודות 'חוץ'. חלוקה זו זוקקת בירור - מה מוגדר 'פנים' לפי רבי יהודה? רש"י בדף ס ע"א מסביר שהכוונה היא לעבודות הנעשות בקודש הקודשים בלבד ולא לאלו הנעשות בהיכל המוגדרות בעניין זה כעבודות חוץ:

מבפנים - לפני ולפנים. בבגדי לבן מבחוץ - כגון הגרלה וידוי ושפיכת שירים, וכל מתנות הפרוכת ומזבח הזהב, אם הקדים להן דבר מאוחר - אין אלו מעכבין עליו לפוסלו...

פירוש זה מופיע גם בדברי הר"ח ואף עולה מפשטות הסוגיא בדף מ ע"א. הגמרא שם עוסקת בשאלה האם הגרלה מעכבת ומצטטת, בין השאר, ברייתא הקובעת ש"פר מעכב את השעיר, ושעיר אין מעכב את הפר במתנות שבפנים". הגמרא מתלבטת בהסבר הברייתא ובאחד מהשלבים מציעה שהחלק השני של הברייתא מתייחס למקרה  בו הכהן הקדים "מתנות דפר במזבח מקמי מתנות דשעיר בהיכל. ורבי יהודה היא, דאמר: דברים הנעשין בבגדי לבן בחוץ, לא מעכבי". על פניו, התשתית של העמדה זו מבוססת על ההנחה שהגדרת 'פנים' לפי רבי יהודה היא דווקא קודש הקודשים. להלן נראה שיתכן והרמב"ם חלק על כך וכלל בהגדרת 'פנים' גם את עבודות ההיכל.

ג. הגדרת 'הקדים מעשה לחברו' ואופי הדין

הביטוי המופיע במקורות הנ"ל לתיאור סטייה מהסדר הנכון הוא 'אם הקדים מעשה לחברו'.  הראשונים נחלקו בפירושו של ביטוי זה סביב השאלה מה מוגדר 'הקדמה לחברו'.

בהסבר שיטתו של רבי יהודה הסבור שבבגדי לבן בחוץ אין הסדר מעכב, כותב רש"י (ס ע"א): 

בבגדי לבן מבחוץ - כגון הגרלה וידוי ושפיכת שירים, וכל מתנות הפרוכת ומזבח הזהב, אם הקדים להן דבר מאוחר - אין אלו מעכבין עליו לפוסלו.

רש"י מסביר את הביטוי 'הקדים להן דבר מאוחר' כך שישנן עבודות (לפי רבי יהודה – לבן בפנים) שמעכבות עבודות אחרות אם לא עשאן לפי הסדר. חשוב לשים לב לכך שעל פי הסבר זה, הפסול איננו בעבודות שדילגו עליהן אלא בעבודות שהקדימו אותם. לדוגמא - כאשר באים לבדוק, האם היה שינוי סדר שמעכב, יש לבדוק האם הקדימו לעבודה פנימית עבודה אחרת שהייתה אמורה לבוא לפניה. אחת המשמעויות המעשיות של דברי רש"י (המופיע בדבריו במפורש בד"ה 'בגדי זהב') היא שדין עיכוב לא יוצר בעיה במידה והקדימו את הוצאת הכף ומחתה (עבודת פנים) לעבודת האילים (איל הכהן ואיל העם),  משום שבמקרה זה אין עבודה פנימית שאיחרו אותה, אלא רק כזו שהקדימו אותה.

התוס' רא"ש שם (ד"ה 'בגדי זהב') והתוס' ישנים[3] חולקים על רש"י וסבורים שעיקר הבעיה איננה בהקדמת דבר לעבודת הפנים אלא בעצם העובדה שהעבודה הפנימית אינה במקומה. אי לכך הם מתקשים בדבריו כאשר טען שהקדמת הוצאת הכף והמחתה לעבודת האילים אינה פוסלת. התוס' רא"ש כותב: 

מיהו קשה כיון שעשה עבודות בגדי לבן מבפנים הוצאת כף ומחתה שלא כסדר, קודם אילו ואיל העם, ליעכב...

הוכחה לשיטת רש"י עולה, לכאורה, מהסוגיא בדף מ ע"א. הגמרא שם עוסקת בהרחבה במחלוקת האמוראים האם הגרלת השעירים מעכבת או לא. הגמרא מניחה, לפחות בראשית הסוגיא, שלפי רבי יהודה אם הסדר לא מעכב אז גם העבודה עצמה לא מעכבת, אף אם כלל לא נעשית. בשלב מסוים בדיון, מובאת הוכחה מברייתא הקובעת:

תא שמע: פר מעכב את השעיר, ושעיר אין מעכב את הפר במתנות שבפנים.

הגמרא מתקשה בעיקר בחלק השני של הברייתא – ובוחנת על איזו מציאות מדוברת:

 בשלמא פר מעכב את השעיר - דאי אקדמיה לשעיר מקמי פר לא עבד ולא כלום, אלא שעיר אין מעכב את הפר מאי ניהו? אילימא דאי אקדים מתנות דפר בהיכל מקמי מתנות דשעיר בפנים - חוקה כתיב בהו.

הגמרא דוחה את האפשרות להסביר שהכוונה היא למצב בו הקדים את מתנות הפר בהיכל למתנות השעיר בקודש הקודשים, משום שכתוב בנושא זה 'חוקה'. על פניו, כוונת הגמרא היא שכיוון שכתוב 'חוקה', הסדר מעכב וכפי שסובר רבי יהודה ביחס לעבודות הפנים. הנחה זו של הגמרא משתלבת  עם שיטת רש"י יותר מאשר עם שיטת התוס' - לפי רש"י ניתן לראות בטיעון המוצג בסוגיה דוגמא מצוינת לכך שבמקום שהייתה אמורה לבוא עבודת פנים (דם השעיר בק"ק), הקדימו לה עבודת חוץ (פר בהיכל). אך לפי תוס' אין כאן פגיעה בסדר של עבודות הפנים שהרי עבודת הפנים, השעיר, לא הוקדמה ולשיטת רבי יהודה, הסדר מעכב רק בעבודות הפנים!

התוס' ישנים (ד"ה 'מקמי') ערים לבעיה זו ומסבירים:

דאף על גב דחוקה לא כתיבא אלא בבגדי לבן הנעשים בפנים לר' יהודה, מכל מקום בסדר עבודות של פנים כתיב חוקה ואין להפסיקן בעבודת חוץ.

על פי דברים אלה, התוס' ישנים מניחים לפחות בשלב זה כי הגמרא מניחה שהביטוי 'חוקה' מלמד דבר נוסף - שלפי רבי יהודה, לא רק שאין לעשות עבודת פנים שלא בזמנה, אלא שגם אין 'לחתוך' את עבודת הפנים ולהפריע לרצף שלה. ובלשונם (בד"ה נהי):

"כיוון שמאחר סדר פנים ומפסיק בו מעכב".

יש לציין שהתוס' ישנים בהמשך הסוגיא (ד"ה 'נהי') מתלבטים האם הגמרא ממשיכה לדבוק בהנחה שאכן 'חוקה' מלמד על דין נוסף.

כאמור, ישנה מחלוקת בין רש"י לתוס' באשר לשאלה מהו החיוב לביצוע העבודות כסדר. ניתן לומר בסברא כי לפי רש"י דין הסדר הוא יותר דין 'בעבודות' עצמם (שישנם כאילו שמכשירות ומאפשרות את העבודות הבאות ואם הקדימו ועשו אחרות, לא עשו כלום), ועל כן לפי שיטתו מחלוקת רבי יהודה ורבי נחמיה היא רק בשאלת ההיקף (האם רק לגבי הגרעין הפנימי של עבודות הלבן הוצרך חיוב הסדר או שמא לכל עבודות הלבן המיוחדות ליוה"כ). לפי תוס', לעומת זאת, חיוב הסדר הנו דין בסדר הכללי, אשר מצריך עבודה 'לפי הספר' ולפי לוח זמנים, שלב אחר שלב. על כן, מחלוקתם של רבי יהודה ורבי נחמיה היא סביב השאלה מהו הגרעין היסודי בו נאמר דין זה. נראה שכך גם מובנת טענת התוס', לפחות בראשית הסוגיא בדף מ ע"א, שישנו דין נוסף המלמד על האיסור לפגוע ברצף של עבודות הפנים.

ביטוי לשיטת התוס' מופיע בגמרא בסנהדין (מט ע"ב). הגמרא שם מביאה את דברי רבא הקובעים כלל עקרוני:  בכל מקום ששנו חכמים במשנה מניין - אין בו סדר של מוקדם ומאוחר. הגמרא מקשה עליו ממספר מקרים, בין השאר מקשים עליו ממשנתנו. על קושיא זו עונה הגמרא שאכן ביום הכיפורים מדובר ב'חומרא בעלמא' וכפי שמסביר רש"י:

מיהו חומרא בעלמא הוא שהחמיר הכתוב בעבודת אותו היום, שאם שינה בסידרו - פסול, ולא משום חשיבות דעבודות הוא שתהא זאת חמורה וחשובה מחבירתה, אלא חומר היום שנכתבה חוקה בסידורה לעכב...אבל יום הכפורים - חומר היום בעלמא הוא שלא לשנות בו ולא כח עבודות

נראה שלשון הגמרא והפירוש של רש"י שם, מתאימים דווקא לשיטת התוס' אשר באמת נראה מדבריהם שלא 'כח העבודות' הוא הגורם לעיכוב כאשר ישנו אי סדר אלא דווקא דין כללי יותר של סדר בעבודות היום.

ד. שיטת הרמב"ם

הרמב"ם פוסק את דין הסדר בפרק ה מהלכות עבודות יום הכיפורים: 

(א) כל עבודות שעובד בבגדי לבן בפנים בהיכל צריך לעשותן על הסדר שביארנו, ואם הקדים בהן מעשה לחבירו לא עשה כלום.

(ב) קטרת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה כלום, אע"פ שהחפינה בעזרה צורך פנים בעבודת פנים היא, וכן שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום, אע"פ שהשחיטה בעזרה הרי דמו נכנס לפנים.

(ג) איל ושעיר המוספין שעשה אותן קודם עבודת היום אינן כלום.

(ד) הקדים דם השעיר לדם הפר בקדש הקדשים קודם שיגמור עבודתו, יזה מדם הפר כמצותו ואחר כך יביא שעיר אחר וישחוט אותו ויזה מדמו בקדש הקדשים כמצותו ויפסל הראשון, הקדים דם השעיר לדם הפר במתנות שבהיכל על הפרוכת יחזור ויזה מדם השעיר פעם שנייה לאחר דם הפר.

דברי הרמב"ם עוררו מספר דיונים. ראשית, בתחילת דבריו הוא כותב 'כל עבודות שעובד בבגדי לבן בפנים בהיכל'. על פניו השימוש שלו במושג 'בפנים' מכוון לשיטת רבי יהודה אלא שאם כך הדברים, נראה שלדעתו הגדרת 'פנים' לפי רבי יהודה כוללת גם את ההיכל! ואכן, כך אכן הבינו את דבריו אחרונים רבים (עיינו בספר המפתח במהדורת פרנקל), אלא שהם נתקשו בדבריו לאור מספר סוגיות מהם משמע בפשטות כשיטת רש"י ש'פנים' לפי רבי יהודה מתייחס לקודש הקודשים בלבד. אכן יש שהציעו שהוא פסק כרבי נחמיה וכוונת הרמב"ם היא לפרש את דבריו שכוונתו ללבן בהיכל בפנים ולא לכל עבודת הלבן כולה.

ר' חיים (על הרמב"ם) דן בנושא זה ומפרש שהרמב"ם אכן פסק כרבי יהודה, ולדעתו לא כל ההיכל נחשב פנים אלא דווקא העבודות הנעשות על הפרוכת, בהם יש זיקה לארון ולקודש הקודשים (וכפי שמבואר במשנה בדף נג ע"ב שהכהן מזה על הפרוכת כנגד הארון). הזאות הנעשות על המזבח הפנימי, לעומת זאת, דינם כחוץ[4].

דיון נוסף על דברי הרמב"ם, קיים סביב דבריו בהלכה ג. ה"כסף משנה" כתב שמקורו של הרמב"ם בהלכה זו הוא בדין הכללי של 'סדר' בעבודות יום הכיפורים. הבעיה היא , כפי שהעירו מספר אחרונים, שבהלכה זו מדובר על עבודות חוץ ואם כן מדוע הקדמתם פוסלת? לפי שיטת רש"י העקרונית לפיה אין להקדים לעבודת פנים עבודות אחרות, אין בכך קושי, אלא שר' חיים (שם) הוכיח מהרמב"ם בהלכה ב' שהוא חולק על הגדרתו של רש"י לדין 'הקדים מעשה לחברו'. עיין שם.

אחרים העירו (שפת אמת דף סב ע"ב ואחרים) שישנו מקור מפורש יותר לשיטת הרמב"ם בגמרא דף סב ע"ב

תנו רבנן: שני שעירי יום הכיפורים ששחטן בחוץ עד שלא הגריל עליהן - חייב על שניהם, משהגריל עליהן - חייב על של שם, ופטור על של עזאזל.

עד שלא הגריל עליהם חייב על שניהם למאי חזו - אמר רב חסדא: הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ. ומאי שנא לשעיר הנעשה בפנים דלא - דמחוסר הגרלה, לשעיר הנעשה בחוץ נמי לא חזי - דמחסרי עבודת היום! - קסבר רב חסדא: אין מחוסר זמן לבו ביום.

הברייתא עוסקת כאן בדין שחיטת חוץ וקובעת שלפני ההגרלה קיים חיוב על שניהם, ורק לאחר ההגרלה החיוב חל רק על שעיר פנימי. רב חסדא מסביר שלפני הגרלה שני השעירים ראויים לשעיר הנעשה בחוץ וכפי שמסביר רש"י, לשעיר המוסף המוזכר בפרשת פנחס. אך על כך מקשים שיש כאן בעיה של מחוסר זמן ועונים שלפי רב חסדא אין דין כזה של 'מחוסר זמן לבו ביום'.

מתוך הנחה שהרמב"ם אכן פוסק את דין 'מחוסר זמן לבו ביום' הרי שמובן מדוע אם הקדים ועשה את איל העם ושעיר המוספין, לא עשה ולא כלום. כך אכן מסביר הגרי"ז (על הרמב"ם כאן) בשם ר' חיים את שיטת הרמב"ם כאן שהפסול של איל העם ושעיר המוספים הוא מצד 'מחוסר זמן'. אלאשדין זה של מחוסר זמן לבו ביום מעורר שאלה עקרונית הרבה יותר: מדוע אם כן יש דין מיוחד של 'חוקה' המלמד על סדר ביום הכיפורים והרי כל עבודה שלא הגיע זמנה נחשבת 'מחוסר זמן'?! כך אכן שואל הגרי"ד (קונטרס על דף מ ע"א) ונשאר בצ"ע. אפשר אולי להציע שדין מחוסר זמן שייך רק כאשר מדברים על קפיצה בין השלבים השונים, לבן בפנים, לבן בחוץ, וזהב. אולם בתוך כל שלב ושלב יש צורך ללמוד דווקא מחוקה שללא זה היינו אומרים שאין חשיבות כל כך לסדר המדויק.



[1] הגבורות ארי טוען בתוקף שת"ק לא חולק על ר' יהודה, ואף מביא ראיה מכך שהגמרא לא הביאה מקור לדעה זו. אולם עיין בתוספתא כפשוטה (עמ' 782) שהביא את דברי הרמב"ן שבמפורש הניח שת"ק הוא דעה שלישית וכן פשטות הדברים על פי הלשון ועל פי המקורות המקבילים.

[2] מקור נוסף יש לנו, אולי, בספרא בסוף הפרשה., בו למדים ממה שנאמר 'ויעשה משה כאשר ציווה ה' שיש סדר לפרשה. אמנם יש לציין שלא נאמר שם במפורש שסדר הפרשה מקביל לשאלת העיכוב ואפשר שכל מה שנלמד מפסוק זה הוא עיקרון הקובע שהסדר המופיע בפרק איננו סתמי.

[3] מודפס בדף סא ע"א. כך עולה גם מהתוס' במנחות ה ע"א ד"ה 'ואי'. עיין שם גם בשטמ"ק המרחיב ומבאר את דברי התוס'.

[4]ר' חיים מסיר מסביר על ידי אבחנה זו את הסוגיא בדף מ ע"א עיינו שם. בהסבר שיטתו עיין עוד בדברי הגרי"ד בקונטרס עמ' מ'.