סוטה דף לב – בכל לשון

  • הרב ירון בן צבי

המשנה בסוגייתנו עוסקת בשאלה האם אמרות מסויימות בהלכה צריכות להיות בשפת הקודש דווקא או שניתן לומר אותן אף בשאר לשונות:

"אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, וידוי מעשר, קריאת שמע, ותפילה, וברכת המזון, ושבועת העדות ושבועת הפיקדון. ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא ביכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכת כוהנים, וברכת כהן גדול, ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה, ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם."

בעלי התוספות, (ד"ה אלו נאמרין כלשונם) הסבירו את דברי המשנה על פי גרסה שככול הנראה הייתה לפניהם: "אלו נאמרים בלשונם", כלומר - בלשון המתפללים. בהתאם לכך כתבו שמותר לאדם להתפלל רק בשפה שהוא מבין. בעלי התוספות מעירים שאם הגרסה תהיה 'בכל לשון' - המשמעות היא שניתן להתפלל בכל לשון, אפילו בלשון שאינה מובנת למתפלל עצמו וציינו כי "בגמרא לא משמע הכי."

מסתבר לומר כי ההבדל בין האפשרויות אינו נובע רק מדרך הניסוח, אלא מדובר בתפיסה עקרונית של השפה בה ניתן להתפלל; כלומר, אפשרות אחת בה ניתן להבין את המשנה היא בכך שהיא באה לשלול את הצורך והחובה להתפלל דווקא בעברית. אפשרות נוספת בה ניתן להבין את המשנה היא בכך שהמשנה מלמדת אותנו שמצוות מסויימות מחייבות אמירה כלשהי ואילו מצוות אחרות מחייבות תוכן מוגדר מאידך – לדוגמה, הדברים הנאמרים רק בלשון הקודש נכנסים תחת הסיווג של הדברים שצריכים או לא צריכים להיאמר דווקא בלשון הקודש, ואילו הדברים הנאמרים בכל לשון נכנסים לקטגוריה של אמירה מסוימת או תוכן. את הקטגוריה הראשונה ניתן להבין על ידי דוגמא של קריאת שמע – לא מסתבר לומר שאדם יצא ידי חובת קריאת שמא אם הוא לא יבין מה אמר שכן עליו לקבל על עצמו עול מלכות שמים וזאת ניתן לעשות רק באמצעות הבנת התוכן.

חלוקה זו ניתן לראות בדברי בעלי התוספות; לפי הקטגוריה הראשונה מדובר בחלוקה טכנית בין מה שניתן לומר בכל לשון לבין מה שצריך להאמר דווקא בלשון הקודש. לפי הקטגוריה השניה מדובר בהבחנה בין מצוות הדורשות אמירה לבין מצוות הדורשות - הבנה מה שמצריך את האדם לומר את הדברים בשפה שהוא מבין.