סוטה דף לז – דין ערבות

  • הרב אברהם סתיו

בסוגייתנו (ל ע"ב) מופיע המקור המרכזי לדין 'ערבות':

ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו אמר משום רבי שמעון: אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה, שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים.

אמר רבי: לדברי רבי שמעון..., נמצא לכל אחד ואחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. מאי בינייהו? אמר רב משרשיא: ערבא וערבא דערבא איכא בינייהו.

קודם לכן כבר הראתה הגמרא שעל כל מצווה ומצווה נכרתו עם ישראל 48 בריתות. כעת מוסיף רבי שמעון שיש להכפיל מספר זה במספר בני ישראל. ורבי מוסיף ש"לכל אחד ואחד מישראל 603550".

מה פשר ההבדל בין הגרסה הראשונה של דברי רבי שמעון לתוספת של רבי? בפשט הדברים אפשר היה להבין שרבי שמעון כלל לא התייחס לדין ערבות, וציין רק ש-48 הבריתות נכרתו עם כל אחד מישראל, וממילא היו בסך הכל 48*613*603550 בריתות (לכל תרי"ג המצוות). ואילו רבי מוסיף מכלה נוספת וקובע שעם כל אחד מישראל נכרתו גם בריתות כנגד חבריו.

אך הגמרא מבינה שכבר בגרסה הראשונה התייחס לרבי שמעון לדין ערבות, והמחלוקת בין גרסה זו לדברי רבי היא סביב שאלת "ערבא דערבא". וביאר רש"י:

רבי שמעון בן יהודה סבר לא נעשה כל אחד ערב על חבירו אלא שישמרו את המצות, אבל לא נעשה כל אחד ואחד ערב על ערבות של חבירו.

ואתא רבי למימר לדברי ר' שמעון שבא למנות את בריתות הערבות יש לו למנות ארבעים ושמנה בריתות של ששים ריבוא לכל אחד ובכל אחד האלה יש ששים ריבוא, שכולם נתערבו זה בזה על חובותם ועל ערבותם. נמצא כל אחד מקבל עליו ערבות של ששים ריבוא בשביל חובות של חבירו וכל אחד מששים ריבוא הללו קבל עליו בריתות ששים ריבוא בשביל ערבות שנתערבו אחיו על חביריהם וזה קבל עליו אף ערבות של ערבים.

כלומר, לפי הדעה הראשונה יש לכל אדם ערבות על תרי"ג מצוות של חברו, ובסך הכל 48*613*603550 בריתות. אך לדעת רבי כל אדם ערב לערבויות שקיבל חברו על חבריו, והוא חתום בסך הכל על 48*613*603550*603550 בריתות.

הראשונים והאחרונים השתעשעו סביב מחלוקת זו בחישובים מתמטיים שונים. אנו ננסה למצוא ביאור לשאלתו של הרא"ש בתוספותיו (ד"ה ערבא):

תמיה לי: מאי נפקא מינה בערבות של ערבות ממה נפשך כולם ערבים זה לזה וכל ישראל נענשין בעון של אחד מהם?

כלומר, אם בסופו של דבר ישראל ערבים זה לזה, ונושאים באחריות משותפת על כל חטא של אדם מישראל, מה זה משנה אם יש גם "ערבות לערבות"?

הרא"ש ענה באופן הבא:

וי"ל דנפקא מינה בחלק אותם שמתו אחר שחטא היחיד ונחלק העונש לכל ישראל, דחלק העונש שהוטל על המתים קודם פירעון העונש אינו מתחלק לכל ישראל למאן דלית ליה ערבא דערבא ולמאן דאית ליה מתחלק הוא לכל ישראל הנותרים.

הרא"ש מסביר שכאשר אדם חוטא מתחלק חיוב העונש בין כל ישראל החיים באותה שעה. אם חלק מהם ימותו לפני מועד הפירעון, אזי לפי הגרסה הראשונה חלקם ימות אתם ושאר ישראל לא אחראים לו. אך אם יש "ערבות דערבות" הרי שחלקם מתחלק בין ישראל הנותרים.

בניגוד לרא"ש, שמתמקד באופן חלוקת החוב, בשו"ת בנימין זאב (סי' רפב) הבין שהדיון הוא סביב מחויבות המחאה באדם החוטא:

והכי פירושו ללישנא קמא דרבי שמעון בן יהודה נכרתו על כל א' וא' מישראל י"ח בריתות לתרי"ג מצות שאם יעבור על א' מהן ילקה בעונו וגם עירב כל ישראל זה בזה שאם יעבור א' מהן ויראה אותו חבירו ולא יקח הדין ממנו או לא יוכיחנו עד שיקללנו או עד שיכהו, ילקה הוא בעון חבירו שעבר, נמצא שכל ישראל ערבים זה בזה והיינו ערבא.

וללישנא דתני ר' אדברי רבי שמעון בן יהודה מוסיף וערבא דערבא כלומר אם תראה אחד מישראל שעבר עבירה ולא מיחה בידו, תהיה אתה מחוייב כדרך ערב ליקח הדין גם מזה הישראל הערב שראה חבירו שעבר עבירה ולא מיחה בו ואם לא תעשה כך תהיה נתפש בעונם.

כלומר, ללישנא קמא, הערבות היא רק על עצם קיום המצוות. משום כך אדם חייב למחות בחבירו העובר על המצוות. אך לדעת רבי, יש ערבות גם על קיום הערבות, היינו שכל אדם חייב למחות בחבירו אם חבירו אינו מוחה באדם שעובר על המצוות.

בנוסף על פירושים אלו, נראה כי מחלוקת זו משקפת מחלוקת מהותית בהבנת דין הערבות. ללישנא קמא, הערבות היא דין בקיום המצווה. כלומר, לכל אדם יש אחריות על כך שהמצווה תקוים לא רק על ידו אלא גם על ידי כל עם ישראל. אך לדעת רבי הערבות היא שיקוף של יחס מהותי של שיתוף בין בני ישראל. הערבות על הערבות משקפת את העובדה שהנטל כולו מתחלק בין הפרטים של עם ישראל משום עצם היותם עם אחד, ולא רק כחלק מן האחריות של כל פרט לדאוג לכך שהמצוות יקוימו.