סוכה דף טו | גזרת תקרה

דף מספר 19 

בשיעור שעבר עסקנו במי שמסכך בנסרים - ייתכן שנפסול את הסוכה מחמת הדמיון לתקרה. המשנה הבאה מדברת על הרוצה להכשיר תקרה ממש, ולהפוך אותה לסכך. הסוגיה תדון בשאלות כיצד עושים זאת, והאם ישאר בעינו החשש מדרבנן של היושב תחת נסרים הדומים לתקרה.

א. הכשרת תקרה בתור סכך (המשנה הראשונה טו. והגמרא עליה)

1. ר' יהודה מצטט את בית  הלל, שהבעיה היחידה כאן היא ..., שהרי אין מדובר בפסול בחפצא, אלא שצריך שלא לשבת בבית הקבע שלו; ועל כן, די ב... . אולם, לבית  שמאי הנסרים עצמם פסולים משום גזרת ____ (כשיטת ____ ____ הנ"ל) ובעיה זו נפתרת רק בתיקון יותר משמעותי, דהיינו...; תקנה זו מועילה, כמובן, גם לבית הלל.

2. ר' מאיר סובר שלדעת כולם הנסרים פסולים מגזרת ____, ולכן הפתרון הבלעדי הוא...

3. אולם, לדעת שמואל גם ר' יהודה פוסל נסרים שהם ברוחב..., מגזרת ___, ומן הסתם מדובר בנסרים רחבים כפי שרגילים לעשות בתקרה. לכן, צריכים להסביר שבאופן פרדוקסאלי, לשיטת ר' יהודה יש להקל דווקא כאשר רוצים להכשיר תקרה ממש. הסברה היא שלא גזרו גזרת ____ במקרה שהאדם מוכיח במעשיו שהוא יודע ש... , ולכן די בתקנה הקלה יותר.

ב. הפיכת "בית" ל"סוכה"

הרי"ף פוסק בסוגייתנו כך:

...וטעמייהו דבית הלל משום תעשה ולא מן העשוי. הלכך, אי מפקפק עביד ליה מעשה, ואי נוטל אחת מבינתיים עביד ליה מעשה. וכן הלכתא.

מקור הסברת בית הלל על פי "תעשה ולא מן העשוי" הוא בתחילת הסוגיה. לעצם הרעיון הזה יש לשים לב, שהלא הפסול הוא "בית". ככל הנראה, אלמלא הצורך ב"עשייה" חיובית, היה אפשר לסלק את הפסול של בית על ידי מחשבה בעלמא שמעתה לא ישמשו הנסרים כתקרה של קבע.

בעל המאור הקשה על הדברים האלה של הרי"ף, ונביא את תורף דבריו בלשונו הקצרה של הרא"ש:

והקשה הר"ז הלוי ז"ל על הרב אלפסי על שכתב טעמייהו דב"ה משום תעשה ולא מן העשוי, דהאי טעם הוי אליבא דרב, ואנן קי"ל כשמואל, ולשמואל פליגי בביטול תקרה משום דסתם תקרה מקורה בנסרים שיש בהן ארבעה.

בעל המאור דורש מהרי"ף להיצמד ללשון הסוגיה. להבנת דבריו, שימו לב באיזה שלב קובעת הגמרא את "תעשה ולא מן העשוי" כטעמם של בית הלל; האמירה הזאת באה גם כדי לשלול לגמרי את "גזרת תקרה" מבחינתם של בית הלל. מכיוון שלהלכה גזרה זו קיימת, לכאורה צריך לומר שההסבר "תעשה לא מן העשוי" דחוי, וקשה על הרי"ף -  איך ייתכן להביא את ההסבר הזה להלכה? מאידך, בהסבר המשנה אליבא דשמואל, הגורס "גזרת תקרה" לבית הלל, אומרת הגמרא דבר אחר. ייתכן גם לומר שכדי לפתור את הפסול דאורייתא של "בית", היה אפשר להסתפק במעשה קטן כלשהו ("פקפוק"), ובזה אין שום מחלוקת. אבל כדי להוכיח שהאדם לא עלול לטעות ולשבת בבית, אנו דורשים היכר רציני יותר, ודווקא בכך חולקים בית שמאי ובית הלל. התוכלו להוכיח נקודה זו מרש"י (טו. ד"ה בביטולי תקרה)?

בכל אופן, הרמב"ן מצדיק את הרי"ף (ושוב נצטט את הרא"ש):

והרמב"ן ז"ל תירץ דהרב אלפסי כתב כשמואל דטעמא דביטול תקרה היינו משום תעשה ולא מן העשוי, דכל זמן שלא ביטל התקרה הרי הוא כאילו דר בבית, ויש כאן משום תעשה ולא מן העשוי. אלא דבגזירת תקרה ליכא לאוקמי פלוגתייהו, דכיון דמהדר לבטלה הרי הוא בקי בתעשה ולא מן העשוי, וליכא למיגזר שמא יאכל תחת תקרת הבית. אלא פליגי מה יש לו לעשות ותתבטל התקרה ואין בה משום תעשה ולא מן העשוי.

גזרת תקרה אכן קיימת טוען רמב"ן; אלא שבפועל היא לא תהווה בעיה אם נפתור את הפסול שמדאורייתא מדין "בית". לכן, נכון לומר שהמחלוקת היא איך מתגברים על "תעשה ולא מן העשוי". וממשיך הרמב"ן (במלחמת ה' כאן):

אלא בתעשה ולא מן העשוי פליגי, וזהו הטעם שכתב רבנו הגדול ז"ל[1], ולא לומר שאם לא משום תעשה ולא מן העשוי, יהיה מותר לסכך בהן...

בקיצור, לדעת הרמב"ן הרי"ף משתמש במילים של הסוגיה, אך משנה קצת את כוונתם והקשרם המקוריים.

ג. האם ניתן להכשיר נסרים ברוחב ארבעה?

עד כאן בעניין הגדרת מחלוקת בית שמאי ובית הלל מן ההיבט הפרשני - האם היא מתייחסת לתיקון הבעיה מדאורייתא, או לסילוק הגזרה מדרבנן. כעת נתמקד בשאלה האם התקנות המוזכרות במשנה מועילות לסלק את גזרת תקרה.

 

אנו יודעים כבר מדף יד שנסרים רחבים ארבעה טפחים פסולים מדרבנן. האם הפתרונות המנויות במשנתנו - פקפוק ונטילת אחד בינתיים - מועילות להכשיר אותם? לכאורה התשובה היא חיובית, שכן הסוגיה אומרת ש"בטולי תקרה" מבטל את הפסול דרבנן. ואכן, רש"י (תחילת טו.) מעמיד את המשנה בנסרים רחבים כאלה, שמהם עשויות תקרות מן הסתם, ועל כורחנו מועילות כל ההנחיות של המשנה גם לנסרים כאלה. אלא שהבנה זו גרמה לרש"י לבעיה ואילצה אותו להדחק לאוקימתא - ראו דבריו ד"ה רבי מאיר אומר נוטל אחת מבינתים. אוקימתא זו נחוצה מכיוון שכל נסר בפני עצמו הוא סכך פסול, ומאחר שלא נעשה בו כל תיקון (שהרי סילקנו רק את הנסר "השכן"), איך אפשר להכשיר אותו?

לראשונים רבים לא היה נוח לקבל אוקימתא דחוקה זו. המאירי מביא מהלך אחר בסוגיה לפי הרמב"ם ("גדולי המחברים" בלשון המאירי):

ומ"מ גדולי המחברים פירשו שכל שהנסרים ארבעה ודאי פסולה, שמ"מ גזרת הרואים לא הופקעה, ולא יהא סופו קל מתחלתו. אלא אע"פ שסתם תקרה ביש בהם ארבעה, משנה זו בשאין בהם ארבעה היא...ותקרה האמורה כאן בפחות מארבעה, וסיכוך מתחלה מותר בה, ונמצא שאין כאן אלא תעשה ולא מן העשוי לבד, ומותר בפקפוק או בנטילת אחת; והדברים נראין. אלא שקשה מעט לפרש מה שהקשו ממנה לשמואל ופירשה בבטולי תקרה, ולא משום תעשה. ואפשר שהם מפרשים...שאף זו כשאין בהם ארבעה, ואין שם אלא תעשה ולא מן העשוי לבד, ונחלקו בביטולה היאך הוא. וכן אפשר לפרש סוגיית השמועה לדעת גדולי המחברים בדרך זה: לשמואל דאמר ביש בהם ארבעה דברי הכל פסולה ובאין בהם ארבעה מחלוקת, הא דתקרה שאין עליה מעזיבה במאי איתמרא, אי ביש בהן ארבעה בכלהו פסולה, אי באין בהם ארבעה  - הא אפליגו בה בקמייתא. ותירץ דבבטולי תקרה פליגי, שאע"פ שאין בהם ארבעה או אפי' קנים בעלמא כל שנקבעו על הקורות נפסלו מן התורה מדין תעשה ולא מן העשוי. ומ"מ, כיון דלית בהו ארבעה, בטול התקרה מוציאתם מדין תעשה וכו', ונחלקו בביטול זה ולבית הלל מיהא דיו בפקפוק.

על פי דברים אלו מבחינה פרשנית אין הבדל בין רב לבין שמואל, ושניהם מבינים שגזרת תקרה אינה קיימת במשנה. פירוש זה מתמודד עם טענתו של בעל המאור נגד הרי"ף, כי אכן גם למסקנת הסוגיה שמואל מודה שכל הבעיה היא אך ורק "תעשה ולא מן העשוי", ואין כאן טיפול בבעיה של גזרת תקרה. 

עד כאן ראינו שתי שיטות בשאלה האם התיקונים של המשנה מבטלות גזרת תקרה. חכמי ספרד נקטו עמדת ביניים, ונביא את הדברים על פי הריטב"א. מצד אחד, שום תיקון לא יועיל לפתור את בעיית תקרה בנסר ברוחב ארבעה:

דאם נסרים של תקרה זו יש בהן ד' טפחים ואסור לסכך בהם לרבי מאיר אליבא דרב ולרבי מאיר ורבי יהודה אליבא דשמואל, היכי מתכשרא כלל במפקפק או בנוטל אחת מבנתיים או בשניהם. וכי מפני שמפקפק או נוטל אחת מבנתיים הוכשרו הנסרים האלו הפסולים, והלא נסר שיש בו ד' טפחים פוסל באמצע אפילו בסוכה גדולה...

מאידך, יש מציאות אחרת של "גזרת תקרה", שלגביה התקנות של בית שמאי ובית הלל מועילות:

דמתניתין בתקרה שהיא כשרה לסכך בה לכתחילה, כדקתני שאין עליה מעזיבה. והוא הדין שאין פסול בגופה שאין לה שיעור, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ואלו לא היתה נתונה בתקרה הא ודאי מסככין בה. אבל גריעותה מפני שהיא תקרה לבית, דכמו שהיא עכשיו פסולה מן התורה משום תעשה ולא מן העשוי, ואפילו כי עביד בהו מעשה לשם צל כיון שנתונה לתקרה יש בה משום גזירת תקרה, שהרואה כן יבא לעשות סוכה בתקרה כמות שהיא בבית שהיא פסולה מן התורה. ומשום הכי פסולה למאן דאית ליה גזירת תקרה גבי נסרים, אבל למאן דלית ליה בנסרים דעלמא גזירת תקרה כלל, בהא נמי לא גזרו כל היכא דעביד בה מעשה להכשירה, [ד]לא תהוי פסולה משום תעשה ולא מן העשוי, ותו לא גזר בה מידי.

ועל כן, כאשר הגמרא מדברת על "בטולי תקרה", היא אכן מתכוונת לביטול גזרת תקרה - "היכי עבדינן בה דלא תהוי בה משום גזירת תקרה" (לשון הריטב"א בהמשך דבריו). למרות זאת, אין התקנה מועילה לנסרים שיש בהם "פסול בגופם".

הריטב"א סובר שיש שני  סניפים לגזרת "תקרה":

א. נסרים רחבים ארבעה, הפסולים בגופם, או בשפה הלמדנית - פסולים "בחפצא". לנסרים כאלו אין תקנה.

ב. נסרים דקים יותר ששימשו בפועל כתקרה, האסורים מדרבנן לשמש כסכך. בנסרים כאלו ניתן  - על ידי פקפוק וכדומה - לפתור את בעיית תקרה ולסכך בהם. 

כיצד מסברה יתמודד רש"י עם טענת הריטב"א, דהיינו הקושי להכשיר נסרים הפסולים בגופם? ייתכן שלדעתו באמת אין כאן פסול הגוף. אפשר להבין את האיסור לסכך בהם בדרך אחרת, כפי שראינו בשבוע שעבר (שאלה לעיון מס' 1).

לבסוף, נשאר לנו להתייחס לבעיה שהכניסה את רש"י לפינה דחוקה. נניח שהסוגיה עוסקת גם בנסרים רחבים; ניחא שפקפוק יכשיר אותם, אבל איך מועיל "נטילת אחת מבינתיים" להכשיר את אותם נסרים שלא נגעו בהם? רש"י אכן סבור שאין זה מועיל, אבל הטור סותם בעניין זה:

בית המקורה בנסרים שאין עליהן מעזיבה ובא להכשירו לשם סוכה די בזה שיפקפק פי' שיסיר כל המסמרים לשם עשיית סוכה או שיטול מבין כל ב' נסרים אחד ויתן סכך כשר במקומן וכולה כשירה אפי' הנסרים רחבים ד'.

(סימן תרכ"ה).

הטור הולך בכך בעקבות אביו, הרא"ש:

אבל בית שהוא מקורה ואין בה מעזיבה מפקפק את כולו שמסיר את המסמרים שהיו קבועים בהן ואפילו הן רחבים ארבע או נוטל אחת מבינתיים בין כל אחת נוטל אחת ומניח פסל במקומו.

האם תוכלו להסביר את דעתם? אני מציע בינתיים שנחשוב על זה, עד לשבוע הבא.