סוכה דף יט-כ | סוכה העשויה כעין צירוף

דף מספר 26

א. שאלה לעיון - סוכה כעין צריף

בשבוע שעבר למדנו סוגיה קצרה על סוכה העשויה כצריף, כלומר סוכה העשויה כולה מדפנות משופעות באלכסון המסתיימות בחוד, ללא דופן זקופה. מן הגמרא עולה שסוכה כזאת פסולה, וכדי להכשירה יש למלא אחד משני תנאים - דפנות זקופות בגובה טפח, או גג מאוזן ברוחב טפח. לא ברור כיצד תיקונים אלו מכשירים את הסוכה, שכן על פי הידוע לנו דופן סוכה חייבת להיות גבוהה עשרה טפחים, ושטח הסכך חייב להיות שבעה על שבעה.

לכך מתייחסים התוספות בדף יט: ד"ה העושה. לפי דבריהם, העניין פשוט, ובאמת גם בסוכה זו צריך דופן עשרה וסכך - בנפרד מן הדפנות - שבעה על שבעה. הדופן האלכסונית מתחלקת בתפקידה - חלקה לדופן וחלקה לסכך. הטפח הלא-משופע הוא בבחינת "התחלה" (כמו פי תקרה או גוד אסיק), המאפשר לנו להצמיד את השיפוע הצמוד לו בתור המשכו. אם יש לנו דופן זקופה טפח, מצמידים לה את החלק המשופע בתור המשך לדופן עד לגובה עשרה טפחים, ומה שנשאר מגדירים כסכך. כאשר הגג הוא ברוחב טפח, אפשר לראות אותו כנמשך גם בחלק המשופע עד שמגיעים לרוחב הדרוש - שבעה טפחים, ומשם ואילך נדון את השיפוע כדופן. השטח המינימלי של שבעה על שבעה בין הדפנות נמדד מן הנקודה בה מגיעות הדפנות המשופעות לגובה עשרה טפחים, כך שבכל השטח האמור, גובה הסוכה הוא עשרה טפחים.

קצת שונה היא שיטת הר"ן (ט: בדפי הרי"ף, לפני המשנה "ומהו דוקא וכו'"). שימו לב לחידושים בדבריו: ראשית, הוא אומר שאין צורך בשטח פנימי של הסוכה ברוחב שבעה ובגובה עשרה. כנראה שדי שיהיה שטח כזה בסכך, אבל סכך זה הוא בשיפוע, ולכן ברור שהוא אינו מכסה רצפה של הסוכה שהוא בגודל שבעה. אולי יש צורך לדעתו שגם ברצפה יהיה רוחב שבעה, אבל זו יכולה לכלול גם חלק שאינו תחת הסכך. האם על פי שיטת הר"ן השיעור עשרה טפחים הוא בגובה הדופן, או בגובה חלל הסוכה?  

שיטת הרמב"ם שונה הן מן התוס' והן מן הר"ן:

סוכה שאין לה גג פסולה. כיצד, כגון שהיו ראשי דפנות דבוקות זו בזו כמין צריף או שסמך ראש דופן הסוכה לכותל. ואם היה לה גג אפילו טפח או שהגביה הדופן הסמוך לכותל מן הקרקע טפח, הרי זו כשרה.

(הלכות סוכה, פרק ד', הלכה ז').

בדברי הרמב"ם אין זכר לדרישות הנוספות - וההגיוניות - של התוספות או של הר"ן, ולכך מתייחס המגיד משנה במקום:

וראיתי מן האחרונים מי שפירש ואמר דדוקא בשעשה הדפנות בדבר שמסככין בו ויש בדפנות אלו כדי ט"ז טפחים, עשרה לדפנות וששה לסכך, חוץ מטפח זה שעומד לגג, פחות מכן פסולה, ע"כ דבריהם. ויש לחוש להם, אע"פ שאינן נראין מחוורין.

ככל הנראה, הרב המגיד הבין שאין צורך ביותר מעשרה טפחים בדפנות המשופעות. אבל אם כך, מה נשאר לסכך?

מסתבר שהרמב"ם, על פי הבנת המגיד משנה, חולק על הנחת היסוד של הראשונים האחרים. מי אמר שדופן אלכסונית אינה יכולה לשמש גם כדופן, וגם כסכך? אם נאמר שכן, יש כמובן לשאול האם הדרישה בדופן זקופה או גג מאוזן בגודל טפח אינה מוכיחה שיש צורך להפריד בין המרכיבים. ובכן, לא בהכרח. ניתן לפרש את הסיבה לפסול "שיפועי אהלים לאו כאהלים" בכך שיש דרישה בפני עצמה שהסוכה תבנה בצורה של אהל (בעבר הבאנו מחלוקת בין האחרונים בנקודה זו[1]). כלומר, די בטפח זקוף בדופן או בגג מאוזן בגודל טפח כדי לשוות למבנה צורה מקובלת של אהל, עם דפנות וגג, למרות שמן ההיבט ההלכתי הדפנות המשופעות משלימות הן את שיעור הדפנות והן את הסכך. נראה שלדעתו מספיק שהסוכה תגיע לעשרה טפחים בנקודה כלשהי כדי לספק את דרישת הגובה[2].

נעבור ונלמד את הסוגיה האחרונה של הפרק, העוסקת בנושא מאוד מעשי.

ב. מחצלת לעניין סיכוך וטומאה (יט: המשנה "מחצלת קנים" וגמרא עליה עד סוף הפרק)

1. המשנה תולה את טומאת המחצלת (הפסולה לסכך) בייעודה: אם עשאה ל____ או ל____. לדעת ת"ק, כך הדין במחצלת ____, ור' אליעזר אומר אף ב____. כך נראה מפשטות המשנה.

2. אך הגמרא מפרשת את המחלוקת באופן אחר, מתוך השאלה מה דינה של מחצלת שלא התכוונו בה ליעוד מסוים. הגמרא מפרשת שעניין זה הוא הנפקא-מינה בין גדולה לקטנה, לפי תנא קמא. מחצלת גדולה, סתמה ל____, וקטנה סתמה ל____. אבל אם התכוון במפורש, אין הבדל ביניהן.

3. על פי פירוש זה, שיטת ר"א היא שאין הבדל כלל בין גדולה לקטנה. לאיזה כיוון משווה אותן ר' אליעזר - לקולא (מן הסתם שתיהן לסיכוך) או לחומרא (שתיהן לשכיבה)?

4. הברייתא סותמת שבמחצלת של שיפה או גמי, שהם חומרים רכים, בוודאי אין מסככים אם המחצלת היא ____, העומדת בוודאי ל____. אם היא עשויה חילת או קנים, שהם קשים, דעת ר' ישמעאל ב"ר יוסי, וכן ר' דוסא, שכשרה לסכך. אבל תנא קמא מצריך שתהיה "גדולה" (ד' שרוקה), דהיינו..., ואז אינה ראויה ל____.

5. היות ור' דוסא הכשיר מחצלת קנים לסכך, צריך לברר דעתו ש"חוצלות" מקבלות טומאת מת. יש מפרשים שכוונתו ל"מזבלי" שהם... (עיינו ברש"י וב"מתרגם" [המודפס לפני הרי"ף]); ויש מפרשים שהכוונה למחצלת, אלא שכאן מקבלת טומאה כי יש לה... .

8. חכמים מחמירים יותר לעניין "חוצלות", ומטמאים אותן גם טומאת ____. לדעה הראשונה (לעיל שאלה 5) הטעם הוא שה____ שוכב עליהן.

9. על פי הפירוש השני, ר' חייא ובניו הסבירו שיש שאלה כללית בכל המחצלות. מחצלות אושא בוודא טמאות כנ"ל כי...., בניגוד למחצלות של טבריה ש...; והמחלוקת היא במחצלות שבשאר מקומות, שלפעמים... (דייקו ברש"י ד"ה דמקרי ויתיב. )

ג. שאלה לעיון - חכמי בבל ששמרו על התורה

עזרא, הלל ור' חייא

בסיום פרקנו נעמוד על התבטאותו של ריש לקיש, שכאשר התורה הייתה עלולה להשתכח, עלו חכמים מבבל ויסדוה מחדש. הוא מונה שלושה אישי-מפתח בבליים: עזרא הסופר, הלל, ור' חייא. פעלו של עזרא ידוע ומפורסם. הלל, לפי רש"י כאן, ידוע כמי שהציל את התורה בזכות הכרעתו בשאלת קרבן פסח בשבת (פסחים סו.):

תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת. אמרו לו: מנין לך? אמר להם: נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד. מה מועדו האמור בתמיד - דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח - דוחה את השבת. ועוד, קל וחומר הוא: ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת - אינו דין שדוחה את השבת?! מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח.

את תרומתו של ר' חייא, תלמידו הגדול של ר' יהודה, מזהה הריטב"א:

והא דאמרינן חזרה ונשתכחה ועלו רבי חייא ובניו ויסדוה. לא מצינו שנשתכחה תורה בדורו של רבי חייא, שהרי בדורו היו רבינו הקדוש וחבריו שהיו גדולי ישראל. אלא אמר כך: בשביל מה שחדשו בהלכה זו שכל המקיים הלכה אחת שלא תשתכח הוי כאלו מייסד כל התורה כולה. ובכלל דבריו שראויים ליסדה כולה בכח זכרונות שבהם, כדקאמר בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פ"ה:) אנא עבידנא שלא תשתכח תורה מישראל.

מקור דברי הריטב"א הוא בבא מציעא (פה:):

אמר ליה רבי חייא לרבי חנינא: בהדי דידי קא מינצית, דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל? מאי עבידנא, אזלינא ושדינא כיתנא (על פי רש"י: אני זורע פשתן), וגדילנא נישבי (וקולע רשתות), וציידנא טבי (צד צבאים) ומאכילנא בשרייהו ליתמי, ואריכנא מגילתא וכתבנא חמשה חומשי, וסליקנא למתא ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי, ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי (משנן לכל אחד סדר מתוך ששה סדרי משנה). ואמרנא להו: עד דהדרנא ואתינא - אקרו אהדדי ואתנו אהדדי (למדו זה את זה), ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל. היינו דאמר רבי: כמה גדולים מעשי חייא!

אך מכאן נראה שמעבר לדברי הריטב"א, שר' חייא הצטיין בזכרונו, גם מסירותו ותושייתו מילאו תפקיד חיוני בשמירת מסורת התורה שבעל פה.

בבל כמרכז תורני לאורך הדורות

בכל אופן, שבחיו המופלגים של ריש לקיש היו עלולים להישמע מוגזמים, אלא שיש לראותם על רקע המסורת הכללית של חז"ל, הרואה בבבל מעוז תורני עליו נאלצו להישען גם בני ארץ ישראל. עיקרי דברים מופיעים במדרש תנחומא (פרשת נח סימן ג):

ואף הקב"ה כרת ברית עם ישראל שלא תשכח תורה שבע"פ מפיהם ומפי זרעם עד סוף כל הדורות שנא' (ישעיה נט) ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו וגו'. ולא כתיב ממך, אלא מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך. ולפיכך קבע הקב"ה שתי ישיבות לישראל, שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה ומתקבצין שתי פעמים בשנה, באדר ובאלול, מכל המקומות, ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה, עד שמעמידין דבר על בוריו והלכה לאמתה. ומביאין ראיה ומן המקרא ומן המשנה ומן התלמיד כדי שלא יכשלו ישראל בד"ת, שנא' (תהלים קיט) שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול, (שם כ"ט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. ואותן ב' ישיבות לא ראו שבי ולא שמד ולא שלל, ולא שלט בהן לא יון ולא אדום, והוציאן הקב"ה י"ב שנה קודם חרבן ירושלים בתורתן ובתלמודן. שכך כתיב והגלה את כל ירושלים ואת כל השרים ואת כל גבורי החיל עשרת אלפים גולה וכל החרש והמסגר ולא נשאר זולת דלת עם הארץ (מלכים ב כד). וכי מה גבורה יש בבני אדם ההולכים בגולה? אלא אלו גבורי תורה, שכך נאמר בה על כן יאמר בספר מלחמות ה' (במדבר כ"א) ומתוכן החרש והמסגר. חרש - שבשעה שאחד מהן מדבר נעשו הכל כחרשין. מסגר - כיון שאחד מהן סוגר דברי טומאה וטהרה או איסור והתר אין בעולם שיכול לפתוח לטהר ולהתיר. לקיים מה שנאמר (ישעיה כב) ונתתי מפתח בית דוד על שכמו ופתח ואין סוגר וסגר ואין פותח, ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז). אלו חורי יהודה ובנימן, שעליהן נאמר (ירמיה כד) כה אמר ה' וגו' כתאנים הטובות האלה כן אכיר את גלות יהודה אשר שלחתי מן המקום הזה ארץ כשדים לטובה. וכתיב (דניאל ט) וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלוקינו. וכי משום דצדיק וישקד ה' על הרעה ויבא את הרעה? אלא צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים והגלה את גלות יכניה לגלות צדקיה כדי שלא תשתכח מהן תורה שבע"פ, וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום, ולא שלט בהן לא אדום ולא יון ולא גזרו עליהם שמד. ואף לימות המשיח אין חבלי של משיח רואין, שנא' (זכריה ב) הוי ציון המלטי, מאדום ומיון מגזרותיהן. וכתיב (מיכה ד) חולי וגחי בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה, ושכנתי כתיב בשדה, שאע"פ שאדם גולה בשדה שכינתי לא זזה ממך, ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף איביך (מיכה ד'). שם - ללמדך שמשם מתחלת הגאולה משם עולין לירושלים, שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו' (עובדיה א') אותה שעה והיתה לה' המלוכה, וכי"ר.

בקטע הנ"ל ראוי לשים לב לכמה עניינים. המדרש המתאר את "שתי הישיבות"[3] ואת כינוסי התורה שהתקיימו בהן פעמיים בשנה, מתייחס, ככל הנראה, למציאות הבבלית בימי האמוראים ובמיוחד בימי הגאונים. ב"ירחי כלה" היו מתאספים גדולי הרבנים מרחבי החליפות המוסלמית כדי לברר את תלמודם. את המציאות הזאת מתאר המדרש כהמשך למרכזי התורה שהוקמו עם צאת ישראל לגלות אחרי חורבן הבית הראשון.

נקודה שנייה חשובה מאוד: גלות בבל מצוינת במדרש כגלות שקטה ושלווה - "לא שלט בהם לא אדום ולא יון ולא גזרו עליהם שמד". ההקשר מלמד ללא ספק על אחד ההסברים לעליונותה של תורת בבל: השקט היחסי מגזרות דת, בניגוד למציאות הרדיפות בארץ ישראל. יש המסבירים בכך את שלמות העריכה שבתלמוד הבבלי לעומת העריכה המקוטעת של התלמוד הירושלמי, שנעשתה בתנאים קשים יותר. מבחינה היסטורית רבים טענו שאין לראות בדברים אלו תיאור מדויק, כיוון שגם ישיבות בבל סבלו מגזרות. בכל אופן, טיעון זה הושמע רבות במסגרת פולמוסים וחילוקי דעות בהלכה ובמנהג שהתקיימו בימי הגאונים בין בבל לבין ארץ ישראל. נזכיר אחד המקורות החשובים - אגרתו המפורסמת של פרקוי בן באבוי, תלמידו של רב יהודאי גאון, שהתגלתה בגניזה הקהירית. פרקוי התפלמס ארוכות נגד מנהגי ארץ ישראל. הוא כינה אותם "מנהגי שמד", כלומר שנוצרו במציאות של גזרות, ומכאן נחיתותם בהשוואה למסורת הבבלית, שצמחה לדבריו בתנאים פוליטיים נוחים ושלווים יותר.

ביקורת על חכמי בבל

כעת נחזור לדברי ריש לקיש עצמו, ונשווה אותם לסיפור הבא (יומא יט:):

ריש לקיש הוי סחי בירדנא, אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא. אמר ליה: אלהא סנינא לכו, דכתיב אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז. אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא - נמשלתם ככסף, שאין רקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו.

ופירש רש"י שם:

סנינא לכו - לכל בני בבל שלא עלו בימי עזרא, ומנעו שכינה מלבוא מלשוב לשרות בבית שני.

נמשלתם ככסף - שאינו נרקב, כך לא הייתם חסרים שכינה.

כדלתות - שער שיש בו שני דלתות, פותח אחד וחבירו סוגר, כך עליתם לחצאין.

שהרקב שולט בו - מקצתו תולעת אוכלתו מתוכו ומקצתו קיים, כך קצת חזון שכינה היה שם, וכלו לא היה.

בהתחשב בסוגייתנו ובגמרא ביומא, כיצד הייתם מגדירים את יחסו המורכב של ריש לקיש לחכמי בבל?