סוכה | דף כג-כו | מחיצה מבעלי חיים וטומאה

דף מספר 31

א. שאלות על פשט הגמרא - מחיצה מבעל חיים (כג. "עשאה לבהמה דופן" עד המשנה כד:)

1. למדנו לעיל על מחלוקת התנאים בסוכה הבנויה על גבי בהמה או אילן. אם הבהמה משמשת כדופן לסוכה, שיטותיהם הפוכות - ר' מאיר פוסל ור' יהודה מכשיר. לכולי עלמא אמנם יש לחשוש שמא הבהמה ____, ולכן בכל מקרה חייבים לקשור אותה. כמו כן הבהמה עלולה ל____, ולכן צריכים לקשור אותה למעלה.

2. אך ר' מאיר חושש שמא הבהמה ____, ואז לא תועיל הקשירה מלמעלה, כי...; ור' יהודה מכשיר כי ____ לא ____.

3. ר' מאיר ור' יהודה נחלקו בלוקח יין מבין הכותים, אם מותר לקרוא שם בשעת השתייה על סמך הפרשה בפועל שתהיה לאחר מכן. אולם, שם ר' מאיר מתיר, ואינו חושש שמא ____ ____, ור' יהודה אוסר. וזה הפוך מדעותיהם בחשש מיתה.

4. יש ליישב, שר' מאיר מתיר בתרומה כי ____ ____ לא שכיחא, שכן אפשר למסור ל____ ; ומאידך, ר' יהודה אינו חושש ל____ ה____, וחומרתו היא מטעם אחר:...

5. כל הדיון הזה התנהל במישור של חששות, אבל הסוגיה מוכיחה שלדעת ר' מאיר בהמה אינה יכולה לשמש בתור מחיצה מדאורייתא, שכן לדעתו בהמה שעשאה ____ ל____ אינה מטמאה.

6. עמדה זו מוסברת ע"י שתי לשונות: א) אי אפשר לעשות מחיצה שעומדת ב____ ; ב) מחיצה חייבת להיעשות ____ ____.

7. הנפקא-מינה בין הלשונות היא אם עשה מחיצה מ____ ____ .

8. לדעת ר' יוסי הגלילי אין כותבים גיטין על דבר שיש בו ____ ____ או על ____. דברים אלה מתמעטים מ"ספר"; אבל חכמים סוברים שפירוש "ספר" הוא ...

ב. שאלות לעיון

טומאת גולל ודופק

אחת הדוגמאות ל"מחיצה" שבהן דנה הסוגיה היא "גולל לקבר". ננצל הזדמנות זו לעיין בדין זה מעולם הטהרה.

מקור הדין מובא בחולין עב.:

"וכל אשר יגע על פני השדה"[1] (במדבר, פרק י"ט, פסוק ט"ז) - להוציא עובר במעי אשה, דברי ר' ישמעאל; ר"ע אומר: לרבות גולל ודופק. ור' ישמעאל - גולל ודופק הלכתא גמירי לה.

רש"י שם מפרש שמדובר בחלקי ארון הקבורה:

גולל: כיסוי הארון של מת; דופק: דף שנותנין בצדו.

לרמב"ם פירוש קצת שונה (הלכות טומאת מת, פרק ב', הלכה ט"ו):

הקבר, כל זמן שהטומאה בתוכו מטמא במגע ובאהל כמת דין תורה, שנאמר "או במת או בעצם אדם או בקבר". ואחד הנוגע בגגו של קבר או הנוגע בכותליו, והוא שיהיה בנוי וסתום ואח"כ יהיה כולו מטמא במגע ובאהל. אבל המעמיד כלים או אבנים וכיוצא בהן בצדי המת, וכסה עליו מלמעלה בכלים או באבנים וכיוצא בהן, זה הכסוי המוטל מלמעלה נקרא גולל, ואלו הצדדין המעמידין את הגולל שהוא נשען עליהן נקראין דופק. ושניהם, הגולל או הדופק, מטמאין במגע ובאהל כקבר וטומאתן מדברי סופרים.

אגב כך גם למדנו שלרמב"ם הטומאה היא מדברי סופרים, שלא כפשט הגמרא הנ"ל; והראב"ד שם משיג על דבריו בעניין זה[2].

ברמה המהותית, יש לעיין באופי הטומאה. האם טומאת הגולל תלויה בנוכחותו של המת בתוך הקבר? עיינו בדף כג. בתוד"ה ולא, לקראת סוף הדיבור "וצריך לדקדק ...אם לא מטמא משום גולל".

שיטת התוספות מורחבת בתוספות רי"ד בעירובין. המשנה שם  טו. אומרת:

בכל עושין לחיין, אפילו בדבר שיש בו רוח חיים, ורבי מאיר אוסר. ומטמא משום גולל, ורבי מאיר מטהר.

ופירש רש"י שם:

ומטמא משום גולל - אם עשאו גולל לקבר מטמא לעולם באהל כמת עצמו, ואפילו ניטל משם, דתניא בפרק בהמה המקשה (חולין עב.) וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק.

ואילו הרי"ד חולק על רש"י:

ומטמא משום גולל, פירש המורה[3] אם עשאו גולל לקבר מטמא לעולם באוהל המת במת עצמו ואפילו ניטל משם. ואינו נראה לי, אלא כל זמן שעומד על המת מטמא באוהל, אבל אם נסתלק משם טהור. דתניא בספרי כל הבא אל האהל, מה האהל בזמן שהמת בתוכו טמא לא בזמן שנתפנה, אף הקבר בזמן שהמת בתוכו טמא לא בזמן שנתפנה, וה"ק[4] נמי הגולל והדופק אינן טמאין אלא כל זמן שהמת שם, אבל אם נתפנו מעל המת הרי הן כשאר אבנים בעלמא והן טהורים.

לכאורה, הראשונים חולקים כאן בהבנת הטומאה של גולל ודופק. קבר שפינו ממנו את המת אינו קבר יותר, ואם הגולל נטהר בכך, משמעות הדבר שטומאתו נבעה מהיותו חלק מן הקבר. לעומת זאת, לדעת רש"י עולה כי הנחת הגולל היא מעשה המטמא את הגולל, והוא נשאר בטומאתו, כמו משכב ומושב הנטמאים כאשר הזב נשען עליהם גם בלי מגע ישיר, ונשארים בטומאתם לאחר שהזב הולך.

בעלי חיים בתור מחיצה

על סוגייתנו יש לתמוה שהדיון בבעלי חיים נפרד מהשאלה הכללית של סוכה שאינה ראויה לשבעה, וכן מסוכה רעועה שאינה עמידה בפני רוח מצויה. לכאורה, קשה להעלות על הדעת בעל חיים העומד בתור דופן לסוכה בלי לזוז משם לאורך זמן, גם אם יהיה קשור, והיה עלינו לפסול אותה כדופן מטעם זה. אבל הגמרא מוכנה לדון במקרה הזה רק מצד חשש דרבנן, או מצד פסול עקרוני חדש, כגון "מחיצה העומדת ברוח" (כומר על ידי רוח). אם יש למי מהלומדים תשובה לשאלה הזאת, אני "יותר מאשמח" לשמוע. על כל פנים, בניגוד למה שאומרת הגמרא שלנו, בירושלמי (עירובין, פרק א', הלכה ז') מצאנו כדלהלן:

רבי שמעון בר כרסנא בשם רבי אחא: רבי מאיר ורבי יוסה ורבי אלעזר בן עזריה שלשתן אמרו דבר אחד. רבי מאיר דלחיים - מטמא משום גולל רבי מאיר מטהר. רבי יוסה דאהילות  - רבי יוסה אומר הבית שבספינה אינו מביא את הטומאה. רבי אלעזר בן עזריה - דתני מעשה בי רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה שהיו באין בספינה ועשה רבי עקיבה סוכה בראש הספינה ובאת הרוח והפריחתה; אמר לו רבי אלעזר בן עזריה עקיבה היכן סוכתך.

דרך אגב, שימו לב לגישת הירושלמי להבנת המחלוקת בסוכה בראש הספינה. האם זו שאלה בהלכות סוכה, או עניין כללי יותר? השווה את הירושלמי לבבלי לעיל דף ז: .

לאחר כל זה, נביא את דבריו המפתיעים של ערוך השולחן (סימן תר"ל, סעיף ל"ג):

אם חסר לו מחיצה אחת להכשר סוכה יכול לעשותה מבעלי חיים להעמיד הבהמה לדופן. ואפילו בהמה טמאה כשירה לדופן סוכה, ואפילו מאן דאסר שופר של בהמה טמאה כמ"ש בסי' תקפ"ו, מ"מ בדופן סוכה לא איכפת לן, כיון שגם דומם וצומח כשר לא גריעא הטמאה מהם... וצריך שתהא גבוה כל כך שאף אם תמות תהא גבוה י' טפחים או שימתחנה באופן שלא תפול כשתמות... ודווקא כשקשרה לבהמה שלא תוכל לילך ממקום זה אבל בלא קשרה אינה נחשבת לדופן כיון שיכולה לברוח והוי כמחיצה שאינו יכול לעמוד ברוח מצויה, ואע"ג דגם בקשורה יש לחוש שמא תנתק הקשר מ"מ כמה דלא נתקה הוי מחיצה ולא חיישינן שמא תנתק ולאו אדעתיה...

ככל הנראה, לא נמצא דברים כאלה אצל פוסקים אחרים. השולחן ערוך שם (סעיף יא) פוסק:

עושים מחיצה מבעלי חיים, שיקשור שם בהמה לדופן.

את הצורך בקשירת הבהמה מנמק בעל המשנה ברורה "כדי שלא תוכל לברוח". ועל זה הוא מוסיף ב"שער הציון":

מסתפקנא אם הוא בתורת עצה בעלמא, ובדיעבד כל זמן שלא ברחה קיים מצות סוכה, או דהוא תקנת חכמים כדי שלא יבא לידי בטול מצות סוכה...

בקיצור, דברי ערוך השולחן כאן מתקבלים על הדעת, אלא שלכאורה הם בניגוד לסוגייתנו ולדברי שאר הפוסקים.