סוכה כה ע"א- כו ע"א

  • הרב אליקים קרומביין
לימוד מודרך למסכת סוכה
דפים כה. - כו.
 
דף מספר 33
א. הקדמה
החל מהמשנה שלפנינו, אנו עוברים לנושא חדש: קיום מצוות ישיבה בסוכה. המשנה מלמדת מתי אין חובה לשבת בסוכה. השיקולים הם משני סוגים - מצבים שיש בכוחם לפטור מכל מצווה שהיא, וסוכה בכלל זה, וגורמים אחרים הפוטרים ממצוות סוכה דווקא. השיקול הראשון המופיע במשנה הוא בעל אופי כללי: העוסק במצווה פטור מן המצווה.
ב. שאלות על פשט הגמרא - שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה (המשנה כה. וגמרא עד כו. "ת"ר הולכי דרכים")
1. המשנה בנויה על שיטת רבי ____ ה____[1] שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. המקור הוא "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", ומדייקים חז"ל שאתה חייב רק "בשבת ____" ו"בלכת ____".
2. שני המיעוטים האלה נצרכים, כי לפטור חתן דרוש מקור מיוחד, היות ש...(רש"י)
3. יש מקור אחר מ"לא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא", שמדבר באנשים שעסקו ב____ ____ ובשל כך נמנעו מעשיית הפסח. מה הצורך בשני הפסוקים?
4. אבל אינו נפטר ממצוות, למרות שהוא ____ בדומה לחתן, כי אצלו זה רק "____ ד____". ואפילו בסוכה חייב, ואין לו פטור של "מצטער", כי...
5. רב פוטר את החתן וכל השושבינים מן הסוכה. אין לחייבם לאכול בסוכה ולשמוח בבית, כי אין ____ אלא במקום ____. וכן אין לחייב לעשות החופה בסוכה, מחשש ____, או משום שלא נוח שם לחתן להיות עם הכלה.
6. עם זאת, ר' זירא העיד על עצמו שעשה את החופה בסוכה, וזה רק הגביר את שמחתו כי...
7. בברייתא נאמר שהחתן והשושבינים פטורים מתפילה ומתפילין, וזאת בגלל...(רש"י), אבל חייבים ב____ ____. ר' שילא פוטר את החתן עצמו גם מ____ ____. רש"י מסביר שרק במצוות הנ"ל פטורים, כי ברייתא זו חולקת על הדין של...
 
8. ר' חנניא בן עקביא הרחיב את הפטור של "העוסק במצוה", ופטר מכל המצוות לא רק כותבי סת"ם, אלא גם...
ב. שאלות לעיון
עוסק במצווה
האם מדובר בפטור גמור, או מעין "אנוס" עקב הקושי שבדבר? שאלה יסודית זו מבדילה בין התוס' (כה. ד"ה שלוחי) והר"ן (יא. בדפי הרי"ף ד"ה איכא, בעיקר בסוף "לפיכך נ"ל"). להבנת הדיון, נעיר שהתוספות מסתמכים על הגמרא בנדרים לג:, המביאה מחלוקת בעניין המודר הנאה מחברו, האם מותר לו למודר (זה שאסור לו להנות מהשני) להחזיר אבדה למדיר. יש מקום לאסור כי המודר מקבל "פרוטה דרב יוסף", היינו שהוא פטור מלתת צדקה בזמן קיום מצוות ההשבה, מדין "עוסק במצווה". הגמרא מביאה סיבה להקל בעניין זה, משום ש"פרוטה דרב יוסף לא שכיח".
האם רשאי אדם להתעלם מן הפטור הזה? עיינו בריטב"א כה.:
מתניתין שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה. פי' משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ומייתי לה בגמרא מקרא, ותימה דהא ודאי לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשאי אפשר לקיים שתיהן, כי בעודו בסוכה או שמניח תפילין או שמתעטף בציצית או שיש מזוזה בפתחו אין לפטרו מכל המצות... וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצוה זו למה לי קרא פשיטא למה יניח מצוה זו מפני מצוה אחרת, וי"ל דהא קמ"ל דאפילו בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשות בידו, סד"א איפטורי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו, קמ"ל דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות, ועוד למדנו הכתוב דאע"ג דאיכא עליה מצוה קבועה לזמן ודאי כגון קריאת שמע ושחיטת הפסח וקודם לכן באת לו מצוה אחרת שתבטלנו מן האחרת אם יתחיל בה, רשאי הוא להתחיל בזו שבאה לידו עכשיו ואם יבטל מן האחרת יבטל, ואינו חשוב פורק עצמו ממנה כשפורקה מעליו מחמת דבר מצוה, שאין חיוב המצוה עליו עד שיגיע זמנה וראשונה קודמת, כנ"ל.
לעניין זה נוגעים דברי התוספות בברכות יז:. המשנה שם מביאה שמי שמתו מוטל לפניו פטור ממצוות, ופירש רש"י "דומיא דחתן דפטור משום טירדא דמצוה". בין השאר מצויין שם ש"אינו מברך" ברכת המוציא, וכתבו שם התוספות (ד"ה ואינו מברך):
ואינו מברך - פרש"י ואין זקוק לברך. ומשמע מתוך פירושו שאם רצה לברך רשאי מיהו בירושלמי קאמר אם רצה להחמיר אין שומעין לו.
יש מקום לחלק כמובן בין מקרים שונים - האם ניתן לקיים את שתיהן בקלות, האם קיום שתיהן פוגעת בקיום לפחות ברמה איכותית, והאם צריך להניח אחת לקיים השניה (שעל זה דיבר הריטב"א).
בהנחה שאפשר להחמיר ולקיים שתיהן, עדיין יש להסתפק כיצד להעריך את המעשה. המשנה ברורה התייחס לכך. השו"ע פסק כי
אכל כזית מצה והוא נכפה, בעת שטותו, ואח"כ נתרפא חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצות.
(שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תע"ה סעיף ה').
והמשנה ברורה העיר ש
בשעה שהיה פטור וכו' - ר"ל שהיה [לט] אז בכלל שוטה ואינו איש.
בשער הציון שם הוא הרחיב בעניין:
לאפוקי שומר אבדה [או משמר המת] אף דהוא גם כן פטור אז מכל המצות [ואפילו יכול לקיים שניהם, אם צריך לטרוח אחר זה, לדעת כמה פוסקים, וכדלעיל בסימן ל"ח עיין שם], אם אכל מצה אזי יצא ידי חובתו, דהוא איש, אלא שאז לא חייבתו התורה מפני שהוא עוסק במצוה אחרת. ומכל מקום מסתפקנא אם יוכל אז לברך ברכת אכילת מצה אקב"ו וכו' כיון שהוא אז אינו מצוה על זה.
(סעיף קטן ל"ט).
טרדא דרשות באבל
מתוך הסוגיה עולה ספק לגבי הבנתנו את מצוות האבלות. האם ההלכה דורשת רק ביטויי-אבלות חיצוניים, או שמא היא מקפידה על כך שהאבל יצטער בלבו?
עיינו ברש"י כה. ד"ה טרדא דרשות. קשה לקבל את הדברים האלה, ונגדם יש להעמיד את הרמב"ן בתורת האדם (מוסד הרב קוק עמוד ריב):
שעיקר אבלות מן התורה אינו אלא בעידונין כגון רחיצה וסיכה ותשמיש המיטה...וזה אנינות שבלב שממנו למדו שלא יתעסק בדברים של שמחה.
אך לפי זה יש צורך ליישב את הסוגיה. בשיעורי הגרי"ד סולובייצ'יק (עמודים צז-צח) מובאת בשמו הטענה, שלפי הגדרת הרמב"ם בעניין "טרדא דמצווה" (הלכות קריאת שמע פרק ד, הלכה א'), אין לפטור את האבל למרות שמצווה עליו להצטער באבלותו:
מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצוות ומקריאת שמע.
יש להבין שמדובר באדם המתכונן לקיים מצווה בעתיד, ושרוי בלחץ הציפייה והדריכות; אך אין מדובר במי שמקיים כעת מצווה הכרוכה בטרדה.
פטור חתן ושושבינים
מה היחס בין הפטור של החתן ורעיו בימי המשתה, לבין הדין הכללי של "העוסק במצווה"? מדברי כמה ראשונים עולה שבעצם יש שני סוגים של פטור מחמת קיום מצווה. רש"י (כו. למעלה), לדוגמה, מפרש שגם אם נחלוק על "העוסק במצווה", עדיין יש לפטור חתן מק"ש. ומדבריו שלפנינו משמע שגם השושבינים פטורים מתפילה גם בלי דין "העוסק במצווה". תוס' (ד"ה חתן) הבינו אחרת ברש"י, ולפיהם ללא פטור "העוסק במצווה", השושבינים חייבים בכל. לדעתם, "הני תנאי" ברש"י מתייחס רק ל"משום ר' שילא אמרו". שים לב שכל ההבדל הוא האם גורסים ברש"י "ולית להו" או "לית להו". לפי תוס' היה צריך להדפיס את רש"י כך
מקריאת שמע דטריד: ושאר בני חופה חייבין. לית להו..[2].
על כל פנים, תוס' חולק על רש"י, ולדבריו אין פטור אחר בסוגיה חוץ מ"עוסק במצווה" רגיל.
עיינו במאור הקטן (יא: בדפי הרי"ף, עד "כעין תדורו"). הוא מביא את רש"י, אבל כנראה גרס בו "ולית להו", ולכן מפרש אותו שלא כתוס'. לפי זה, הנחת היסוד של הברייתא היא שאין פטור "העוסק במצווה", ומדובר כאן בפטור מסוג אחר, ומחלוקת התנאים היא האם פטור זה נוהג גם בק"ש[3].  במידה ויש שני סוגי פטור בסוגיה, צריך להגדירם. יתכן שמדובר ב"טריד" לעומת "עוסק" - עיינו כה. רש"י ד"ה ובלכתך בדרך, אלא שנצטרך לומר (שלא כמשמעות רש"י) שפטור "טריד" בחתן אינו הרחבת "עוסק", אלא פטור אחר. עיינו, למשל, בדברי רבינו תם בספר הישר (חלק התשובות צט), ושימו לב לגרסתו בברייתא "פרט לחתן וכו':
ובלכתך בדרך פרט לחתן דאינו קורא ק"ש, ומשום דלא דמי חתן לעוסק בשאר מצוות איצטריך קרא לחתן משום דטרוד הוא, וטירדא לק"ש מבטלה ליה. ואהכי קתני מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור, דמרישא דקרא נפקא העוסק במצוות לכל המצוות, ומסיפיה נפקא (לבד) מכוונה לבד מק"ש. הילכך לא אמרו מכאן אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה. וא"ת משום חיוב אלמנה נקט האי לישנא, הא ליתא דחיוב אלמנה לאו מדרשא אלא מסיים מילתא מסברא דנפשיה, והיינו דקא משני גבי בתולה התם טריד בטירדא דמצוה[4], אבל עסיקת מצוה ליכא דלא מיפטר אלא מק"ש. [ופריך והעוסק במצוה פטור מן המצוה] מהכא נפקא מהתם נפקא וכו' ומשני צריכא אבל הכא דמטא זמן ק"ש כשבא עסק מצוה לידו, ולא אכונס את הבתולה קאי אלא על העוסק במצוה, דהכונס לא מיפטר אלא משום טירדא ובקרבן פסח לא שייך טעמא דטירדא .
 
 
 
 
 

[1]   כמובא בסוף הסוגיה - כו. למעלה "שהיה וכו'".
[2]   על עניין זה עמד המהרש"א שעמד כאן.
[3]    בעל המאור (יא:-יב.) חולק על תוס' גם בנקודה אחרת: לדידן, שהעוסק במצוה פטור מהמצוות, האם טעם זה מספיק לפטור מתפילה במשך ימי המשתה? עיינו בהקשר זה גם בדברי הראב"ד שם ד"ה דהני.
[4]   הערת המהדיר: כונתו דגם משם מוכח דכונס את הבתולה לאו משום עוסק במצוה פטור אלא משום דטרוד ולא כרש"י שם ד"ה אבל.