סנהדרין | דף מג | סוס וסודר, יין ולבונה

הגמרא בדף מג ע"א דנה מי מממן את האמצעים השונים המשמשים בהוצאה להורג, והיא נשארת בספק לגבי הדברים שנועדו להציל את היוצא ליהרג – הסודר והסוס. ולכאורה ההתלבטות תמוהה: בית הדין צריך לעשות משפט צדק, ואם הנידון חף מפשע, לא הוא שצריך לממן את מה שנועד לגלות את האמת ולזכותו!

בהמשך הסוגיה הגמרא מדייקת שקורט הלבונה וכוס היין הניתנים ליוצא ליהרג באים משל ציבור, שנאמר "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש" (משלי ל"א, ו). היד רמ"ה על אתר מביא מחלוקת ראשונים אם ניתן להשוות בין הסוס והסודר לבין הלבונה והיין, רוצה לומר: האם מסקנת הגמרא, שהלבונה והיין באים משל ציבור, מכריעה גם את שאלת הסוס והסודר. היו שסברו "דכולהו חד טעמא נינהו" (כגון הרמב"ם הלכות סנהדרין פי"ג ה"ג), ואילו אחרים טענו שאין הדברים דומים. הדעה המשווה בין הדברים נראית תמוהה: מה עניין הלבונה והיין, שנועדו להקהות מעט את העונש, אצל האמצעים הננקטים על מנת להוציא דין אמת?

ייתכן שנוכל לתרץ את השאלה הראשונה בתשובת השאלה השנייה. יש מקום להבין, כי האמצעים שנוקט בית הדין להצלת הנידון לאחר גמר הדין, אין עניינם להוציא את האמת לאור. מאחר שניתן הדין, שוב אין לנו עוד ספק באשמת המורשע – שאם לא כן, אי אפשר לבצע את גזר הדין. אם כן, למה נועדו הסוס והסודר? ניתן לומר כי אף שהנידון הורשע, אנו מצֻווים לנסות לחפש צדדים לזכותו, אף שאיננו מאמינים בקיומם. אפשרות אחרת היא שעיקר עניינם של הסוס והסודר לתת ליוצא להיהרג תקווה, שמא יימצא פגם כלשהו בעדות או בהליך הדיון ויצילנו ממוות; אמנם לנו אין שום ספק שאין פגם כזה, אך חשוב לתת לנידון פתח תקווה, על מנת שלא יישבר נפשית. על פי הכיוון השני, אכן יש דמיון בין הסודר והסוס לבין הלבונה והיין: כולם נועדו להמתיק את העונש, לפיכך היה מקום לחשוב שכולם משל הנידון, ומסקנת הגמרא שהם משל ציבור תקפה אף היא לכל ארבעת הדברים.

לסיום נעיר, כי מסקנה זו מלמדת אותנו דבר חשוב על מהותו של עונש המיתה. קורט הלבונה וכוס היין ניתנים לנידון על מנת שתיטרף דעתו, ואימת המוות וסבלו יקהו. אם כנים דברינו, גם מאמצי ההצלה נועדו לעזור לו להשלות את עצמו שמא לא ימות. כללו של דבר: הנהרג אינו צריך למות מתוך ידיעה והכרה מלאה. שמא ניתן ללמוד מכאן כי עיקרו של העונש אינו הנקמה באדם הפרטי, כי אם "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ... וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ" (דברים י"ג, ו, יב). (ועיין ספר עמק הלכה, חלק א סימן ל"ב, שדן אם ניתן ללמוד מכאן שממיתים גם רוצח שנשתטה.)