סותר | 5 | תשמישי קרקע ופתחים | 1

בסוגיות הגמרא, ישנו עיסוק רחב בעניין כיסויי כלים וקרקעות, וכיסויי כלים המחוברים לקרקע, וכן בעניין שימוש במתקנים שונים המחוברים לקרקע (כדוגמת נגר הנגרר, קנה ופקק החלון המוזכרים בסוף פרק כל הכלים, ושריתא ואסיתא שהוזכרו בעירובין קב.).

דיונים אלה מתמקדים בשתי שאלות יסודיות:

1. באלו תנאים, יש בשימוש זה משום בונה או סותר בשבת? יש לבחון זאת לסיטואציות השונות שהוזכרו בסוגיות, ומכוחן, לבדוק השפעת עקרונות אלו לשימושים בני ימינו.
2. כיצד יש להתייחס לסוגיה זו מצד היתר טלטול והלכות מוקצה.

נשתדל בשיעור זה לבחון את העניין, תוך התייחסות לשאלות הנ"ל, ושימת דגש, על ענייני בניין וסתירה העולים מהם.

פקק החלון

שנינו בגמרא:  

"פקק החלון^[1] - רבי אליעזר אומר בזמן שהוא קשור ותלוי פוקקין בו ואם לאו אין פוקקין בו. וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין בו"                                                        (שבת קכה:).

מבואר בגמ' שלדעת רבי אליעזר אם אינו קשור ותלוי אין פוקקים בו לפי שאסור להוסיף על הבניין בשבת ואפילו תוספת עראי, וחכמים מתירים תוספת עראי. ואם הפקק קשור ותלוי^[2] לחלון, הרי הוא נחשב חלק ממנו ומותר לפקוק בו גם לר' אליעזר, וחכמים מתירים גם בלאו הכי^[3].

אלא, שנחלקו בסוגיה, אם סגי לחכמים בכך שהפקק מתוקן  מערב שבת לפקוק בו, או שהם דורשים גם שיהיה קשור. בדעת הדורשים שיהיה קשור נחלקו הראשונים בטעם הדבר. רש"י פירש שהדבר נחוץ כדי להתגבר על בעיית בונה, וז"ל:

"לימא מר דלא פליגי רבנן אלא אתלויה דר' אליעזר בעי קשור ותלוי ואפילו קשור אם ראשו נגרר לארץ חשיב ליה ר' אליעזר כשומטו מן הקרקע ובונה בו לכתחלה, ורבנן אמרי ליה בין תלוי בין נגרר פוקקין בו ובלבד שיהא קשור".

אבל בעלי התוס' שם חלקו על רש"י, וסברו שהדרישה לקשור אליבא דרבנן היא מצד מוקצה ולא מצד בונה כלל (עי' תוס' קכו. ד"ה בין).

ולכאורה דברי בעלי התוספות מוכרחים, שהרי מבואר בסוגיה שחכמים סוברים שמצד בניין, תוספת עראי מותרת, וממילא כל דרישה צריכה לבוא מצד טלטול מוקצה ולא מצד בניין.

וביתר ביאור כתב כן בתוס' הרא"ש:

"וטעמיה משום טלטול ולא משום בנין. דאי משום בנין מה ראיה מנגר להצריך קשירה בפקק הא בפקק לא שייך בנין אלא תוספת אהל עראי, ובלא שום קשירה שרו רבנן תוספת אהל עראי כדמוכח בפרק מי שהוציאוהו" (שם).

בדעת רש"י שסובר, שאם אינו קשור ומתוקן לכך, נראה כמוסיף על הבניין, ואע"פ שהוא תוספת עראי, שחכמים התירוהו, אפשר שיש לחלק לדעתו, בין תוספת אוהל עראי שהותרה לגמרי לתוספת עראי לבניין קבוע, כפקק החלון, שלא הותרה אלא בקשור ומתוקן לכך מבעוד יום.

אמנם, לדעה שאין צריך לקשור וסגי במתוקן אפשר שמודים חכמים שאין בעיית בונה כלל, מפני שהוא תוספת אוהל עראי שמותרת, ולא הצריכו מתוקן אלא לפתור בעיית מוקצה.  אך, יעויין ביאור הגר"א (סי' שיג, ד"ה ולא אמרי') שכתב שהש"ע הכריע כשיטת רש"י, שהיסוד משום תוספת בניין, והיינו אפילו לשיטה שלא מצריכה קשור.

ולהלכה, קיימא לן (סי' שי"ג, סעיף א) שמותר לפקוק בו אע"פ שאינו קשור, ובלבד שהתקין  אותו לכך מערב שבת. ויעויין בדברי הר"ן שפירש באופן שונה דין זה:

"והוא שמתוקן - שיהא עליו תורת כלי או שכבר נשתמש בו מבעוד יום כמו שאפרש בסמוך [עיי"ש בהמשך ד"ה ומסתברא]" (מט: באילפס ד"ה והוא שמתוקן).

לדבריו, יש לומר שאם כבר פקק בו פעם אחת החלון מבעוד יום אינו צריך לייעדו, וכדאיתא בגמ' לעיל נ. בשיטת רב אסי, עיי"ש. ונראה שדברי הר"ן אמורים על פי שיטת התוס' שכל הדרישה היא מצד מוקצה, אבל לרש"י שהדרישה היא גם מצד תוספת בניין אפשר שלא סגי בהשתמש מבעוד יום ובעינן גם שיהיה מתוקן לפקוק בו מבעוד יום.

ונראה לי עוד שיש נ"מ נוספת בין פירוש רש"י לתוס' על פי מה שכתב בביאור הלכה:

"היינו דכיון דהכינו לכך לית ביה איסור טלטול ובלא"ה אסור משום טלטול אבל משום בנין לא שייך בפקק החלון כלל. כ"כ הב"ח וכן הפמ"ג. ולפי זה מה שכתב השו"ע לסתמו בו הוא לאו דוקא דהוא הדין אם הכין במחשבה לאיזה דבר שיהיה סגי וכן ביאר הפמ"ג [וכתב עוד דאם הוא כלי אף אם הוא כלי שמלאכתו לאיסור כגון דף שעורכין עליו דהוא מותר לצורך גופו תו א"צ אפילו מחשבה] וכן משמע בהרא"ש דהטעם הוא משום איסור טלטול ובביאור הגר"א כתב דטעם השו"ע הוא כרש"י דאי לאו הכי נראה כמוסיף על הבנין"  (שם ד"ה מע"ש לסתמו בו).

ולפי זה לש"ע ע"פ הגר"א, בעינן שייעד אותו לכך מע"ש אף אם הוא כלי, מצד שנראה כמוסיף על הבניין.

כתב הרא"ש עירובין:

"והלא תוספת אהל עראי הוא שהרי הדלת עשוי הוא לפתוח ולסגור. התם כיון שדלת של מוקצה הוא ושל פרצה לאו תוספת אהל עראי הוא אלא קבע שאין עשוי לפתוח אלא לזמנים רחוקים לפי שאין דרך כניסתו ויציאתו עליהם"       (י', טו).

מבואר מדבריו שלא נחשב תוספת עראי אלא אם דרך לפתוח ולסגור תדיר, ולפיכך בפקק החלון אין להתיר לפקוק בו אלא אם עשוי להכי, ואם אינו מתכוון לפתחו תדיר הוי מוסיף על הבניין ואסור לכ"ע, אלא אם היה הפקק קשור ותלוי, שנחשב כמחובר לבניין.

ויש לנו לעמוד על פסק זה של פקק החלון שלא הצריכו בו למעשה קשירה, ממה שפסקו גבי נגר הנגרר, וכפי שנבאר.

נגר^[4] הנגרר

שנינו במשנה:

"נגר הנגרר נועלין בו במקדש אבל לא במדינה והמונח כאן וכאן אסור. רבי יהודה אומר המונח מותר במקדש והנגרר במדינה"   (עירובין קב.).

ובברייתא שהובאה בגמרא שם אמרו:

"תנו רבנן איזהו נגר הנגרר שנועלין במקדש אבל לא במדינה? כל שקשור ותלוי וראשו אחד מגיע לארץ. רבי יהודה אומר: זה אף במדינה מותר. אלא איזהו נגר שנועלין במקדש אבל לא במדינה? כל שאינו לא קשור ולא תלוי ושומטו ומניחו בקרן זוית. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בנגרר. אמר רבא והוא שקשור בדלת".

לדעת רבי יהודה, שהלכה כמותו, מותר לנעול במדינה בנגר הקשור לדלת, אע"פ שראשו מגיע לארץ. ומה שהצריכו קשירה בנגר ולא בפקק החלון, לפי מה שקיי"ל להלכה, שפקק החלון מותר לפקוק בו אע"פ שאינו קשור, נחלקו הראשונים בפירושו.

הרא"ש  עמד על שאלה זו דרך סתירת פסקי הרי"ף, ויישב:

"ונראה לי דלית ליה הא דרבי יוחנן דאמר כמחלוקת כאן כך מחלוקת בנגר הנגרר, אלא סבר דבנגר שתוחבו בקרקע דמי קצת לבנין הלכך בעינן קשירה לאפוקי מאיסור בנין. אבל פקק החלון לא שייך ביה בנין כלל וסגי במחשבה לאפוקי מאיסור טלטול. ומסתייען מילתיה מדשמואל דפסק בנגר הנגרר כר' יהודה ולעיל בפרק במה טומנין (נ.) סבר שמואל כרשב"ג גבי חריות של דקל שגדרן לעצים דסגי במחשבה אלא ודאי צריך לחלק כדפרישית"       (סי' ח').

ביאור הדברים: בפקק החלון שהוא תוספת עראי אין בעיית בניין כלל, וסגי במתוקן לכך מבעוד יום להתיר טלטולו, אבל בנגר הנגרר יש בעיית בניין, ורק אם קשרו בדלת מבעוד יום הוי כבנוי ושרי^[5].

אולם הרמב"ן קבע כלל ברור בסוגייתנו הנוגד את הסבר הרא"ש:

"הא דאמרינן בכולהו שמעתא בתלייה וקשירה בין בפקק בין בנגר בין בקנה, בכולן תלייה משום גזירת בנין נגעו בה כר' אליעזר דכל דתלוי מטלטל הוא ולא מבטל ליה, וקשירה דכולהו משום היתר טלטול, ותו לא מידי"           (קכה:).

לדבריו שהקשירה היא מצד הלכות מוקצה ולא מצד בניין אינו מובן החילוק בין פקק לנגר^[6]. וראיתי שהריטב"א כתב בשם הראב"ד:

"ואי קשיא לך הלכתא אהלכתא דהכא אמרינן הלכה כרבי יהודה ובעינן שיהא קשור בדלת, ואילו בפרק כל הכלים (שבת קכו.) אמרינן הלכה כרשב"ג דאמר מותקן אף על פי שאינו קשור ואינו תלוי. לא קשיא מידי. דר' יוחנן הוא דאמר הלכה כרשב"ג ואיהו גופיה הוא דאמר דבעינן תורת כלי עליו, וסבר לה כרשב"ג בחדא ופליג עליה בחדא. דאילו רשב"ג לא בעי תורת כלי ואילו ר' יוחנן בעי תורת כלי כדאיתא התם. והיכא דאיכא תורת כלי עליו אפילו ר' יהודה מודה דלא בעינן קשור"

                                                                         (עירובין קב.).

העולה מדבריו הוא שבכל מקום שיש תורת כלי, אין צורך בקשירה, שהרי כלי הוא, ובמקום שאין תורת כלי בעינן קשירה. ובפקק החלון, יש תורת כלי, ולפיכך אינו צריך קשירה^[7], אבל נגר בעי קשירה כי אין תורת כלי עליו.

והדברים תואמים את דרכו של הר"ן ביישוב שיטת הרי"ף, אלא שהר"ן הרחיב שתורת כלי יכולה לנבוע משני כיוונים- הכיוון האובייקטיבי, והכיוון הסובייקטיבי. הכיוון האובייקטיבי הוא שצריך לתקן את הדבר באופן שיהיה נראה שעומד לכך, אבל הכיוון הסובייקטיבי נובע מעצם השימוש בו מבעוד יום, ובלשון הר"ן:

"ומסתברא לי דכי בעינן בכסוי כלים אף על גב דלא חברינהו בארעא שיהא תורת כלי עליהן הני מילי היכא שלא נשתמש בהם מבעוד יום אבל כל שכבר נשתמש בהם היינו תורת כלי [עליהן] דאי לא תימא הכי קשיא הלכתא אהלכתא. דהכא מסקינן דבעינן תורת כלי ולעיל בפרק במה טומנין (נ.) גבי חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהם לישיבה נקטינן כדרב אסי דאמר ישב אף על פי שלא קשר ולא חשב אלא ודאי כדאמרן. דכי בעינן תורת כלי הני מילי בשלא נשתמש בו מבעוד יום אבל בשכבר נשתמש בו זהו תורת כלי שלו ולפיכך לא הזכיר הרב אלפסי ז"ל בפקק החלון תורת כלי דמסתמא נשתמש מבעוד יום שהרי צריך הוא להיות מכוון למדתו של חלון ולכוונו בשבת אי אפשר".

 

נמשיך סוגיה זו בעז"ה בשיעור הבא.

 

 

.