שבת | דף קנז | סיום למסכת שבת
דברי המשנה (כד, ה), 'מדבריהן למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת', המובאים בסוף המסכת הם אותם הדברים שנאמרו לעיל במשנה[1] (יז, ז) 'פקק החלון רבי אליעזר אומר בזמן שהוא קשור ותלוי פוקקין בו ואם לאו אין פוקקין בו וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין בו'.
יתכן לומר שמשום שלעיל מובאים הדברים כמחלוקת, נאמרו כאן הדברים כסתם (שהלכה כסתם) ועוד הביאו 'מעשה רב' ללמדנו שזו הלכה למעשה:
"עולא איקלע לבי ריש גלותא. חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא דמיא, וקא משח ליה. אמר ליה: אימר דאמרי רבנן מדידה דמצוה, דלאו מצוה מי אמור? - אמר ליה: מתעסק בעלמא אנא".
ברם, יכלו חכמים לכתוב דברים אלו כבר לעיל, ומדוע בחרו לסיים המסכת בכך?
אם נתבונן בדברי הגמרא נמצא שמוזכרות שלש הלכות: א. מחלוקת רבי אליעזר חכמים אודות פקיקת החלון בשבת - האם פעולה זו אסורה משום שדומה לתוספת בניין או מותרת. ב. מדידה היא מעשה של חול, 'עובדין דחול', והתירוהו בשבת רק לצורך מצווה. ג. 'מתעסק בעלמא', כשאין בו כל כוונה, מותר לשיטת כולם.
הראשונות הן הלכות שאפשר לתאר אותן כגבולות שהציבו חכמים בכדי לשמור על קדושת השבת – שלא תעשה בשבת כל מלאכה; בעוד מתעסק בעלמא גם הוא אחד הקצוות של דין מתעסק. על פניו אין קשר ברור בין הראשונות לאחרונה, אולם יתכן לומר שבדיוק בזה בא לידי ביטוי השוני בין דין שוגג למתעסק (אנוס) – המושג 'שוגג', אין משמעותו שהאדם לא אשם לחלוטין, אלא שהוא אשם בצורה חלקית כיוון שלא נזהר או בשל כל סיבה אחרת. בשונה מאנוס שפטור לגמרי ואינו צריך להביא קרבן כלל. וכן כתב הרמב"ם (הלכות שגגות ה, ו):
"הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת התשמיש, הרי אלו פטורין מקרבן חטאת מפני שזה כאנוס הוא ולא שוגג, שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה צריך כפרה, אבל זה מה לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל אין זה אלא אונס".
בדרך כלל, שוגג חייב בקרבן בעוד האנוס פטור מקרבן. בשבת הדין הוא שאנוס פטור לחלוטין ואף מותר משום שרק מלאכת מחשבת אסרה תורה בשבת.[2] ההימנעות ממלאכה בשבת היא לשם רוממות הרוח והתקרבות לקב"ה; התורה אסרה לבצע כל פעולת יצירה חדשה, מכיוון שיצירת העולם הפסיקה במעבר מיום שישי ליום השבת. ציווי זה, בדומה לטעם השמיטה לשיטת בעל ספר החינוך,[3] ניתן כדי להזכיר לנו מיהו הבורא ומיהו הנברא, וכדי להזכיר שכשם שהבורא עצר ממלאכתו ביום השביעי, כך גם אנחנו מפסיקים ליצור ביום השביעי וזוכרים את המעמד של האדם ביקום. אדם שאינו טרוד במלאכות פנוי להתבוננות זו ובכך יכול לקיים את מצוות השבת. לכן מובן מדוע אדם 'מתעסק' דומה למי ששובת, שכן אין הוא עסוק במלאכת מחשבת ואינו טרוד בשל מעשהו וממילא מקיים את מצוות השבת.
[1] בגמרא דף קכו עמוד ב.
[2] רש"י מסכת חגיגה (דף י עמוד ב) ד"ה מלאכת מחשבת - שהמחשבה חשבה בדעתו ונתכוון לה, וזה לא נתכוון לה לבנין זה - לפיכך פטור, וזהו רמז מועט, דאילו מלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא, אלא במשכן הוא דכתיב, ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן - אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת.
[3] לשיטתו, המטרה היא להזכיר לאדם של מי כל אלה, וכותב ששנת השמיטה באה "כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו פירות בכל שנה ושנה לא בכוחה ובסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה" (מצווה פד). דהיינו, הארץ שייכת לה', ושנת השמיטה באה להזכיר לאדם את מקומו ומטרתו בעולם.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)