"סיפורי סיבוך וקונפליקט": המבנה הכולל של הסדרה ומשמעותו (א)

  • הרב ד"ר יהושע רייס

א.    מבוא: אנלוגיה בתוך "סיפורי סיבוך וקונפליקט"

בשיעור הקודם עסקנו בסדרת "סיפורי סיבוך וקונפליקט" (סיפור המרגלים [ב'], חטא עכן ומלחמת העי הראשונה [ז'] וסיפור הגבעונים [ט']), ועמדנו על המאפיינים העלילתיים המשותפים לסיפורי הסדרה. בשיעורים הקרובים נעמיק בבחינת הזיקה בתוך הסיפורים בסדרה, ונבקש לעמוד על המבנה הכולל שלה ועל מגמתו.

בין הסיפורים שבסדרה ישנן אנלוגיות מובהקות, בייחוד בין סיפור רחב לבין סיפור עכן וסיפור הגבעונים. הקשרים בין סיפור עכן לבין סיפור הגבעונים רופפים יותר.[1]

ב.     אנלוגיה בין סיפור רחב ובין חטא עכן והתבוסה בעי

הקשר בין סיפור המלחמה ביריחו (ו'), שסיפור רחב (ב') צופה אליו, ובין סיפור המלחמה הראשונה בעי וחטא עכן (ז'), הוא בראש ובראשונה סיבתי: בגלל חטא עכן, שעבר על ציווי החרם ביריחו, עם ישראל הפסיד במלחמה מול העי.

הזיקה בין ההתייחסות לרחב ובין ההתייחסות לחטא עכן עולה גם מהסמיכות הטקסטואלית בין תיאור הצלת רחב (ו', כא - כה) ובין תיאור חטא עכן (ז' א), המעודדת את הדיון על המשותף והשונה בין הסיפורים. מלבד זאת, קיימת אנלוגיה בין שני הסיפורים, בתמה ובמרקם הלשון. ראשית, שני הסיפורים פותחים בשליחת מרגלים לראות את הארץ ובלשון דומה:

 

מרגלי יריחו (ב', א)         

מרגלי העי (ז', ב)

 

וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן

מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ

 

וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ

אֲנָשִׁים מִירִיחוֹ...

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר עֲלוּ וְרַגְּלוּ אֶת הָאָרֶץ וַיַּעֲלוּ הָאֲנָשִׁים וַיְרַגְּלוּ אֶת הָעָי

 

בשני הסיפורים (סיפור המרגלים וסיפור מלחמת העי) המרגלים חוזרים ובפיהם הערכה אופטימית ביחס למצבו של האויב, אולם בסיפור המלחמה בעי התברר שהערכה זו לא הייתה נכונה. בנוסף לכך, בשני הסיפורים דמותו של יהושע מוצגת כמנהיג פאסיבי מול שליחיו המרגלים, והם שמחוללים את מהלך הסיפור (עיינו בשיעורים 9 וְ-10) שיעורים הקודמים).[2] המרכיבים המשותפים של שני הסיפורים, דהיינו שליחת מרגלים והסתבכות שמתגלגלת מכך, מעוררים את זכר הקונפליקט הקשור לחטא המרגלים המתואר בתורה. על כך יש להוסיף, כמובן, את הזיקות הקיימות בין הסיפורים ברובד הגלוי וברובד הסמוי.

בהקשר זה מעניין לציין גם את ההקבלה המפתיעה בין דברי רחב ובין הדיווח על שהתרחש לאחר התבוסה במלחמת העי:

מרגלי יריחו (ב', א)         

מרגלי העי (ז', ב)

וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם(ב', יא)

וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם(ז', ה)

 

היפוך המגמה מן התיאור של רחב על ליבם הנמס של עמי כנען, לתיאור הכתוב על ליבם הנמס של ישראל מעלה את השבריריות המאפיינת את ההישגים והעליונות של ישראל על עמי כנען, התלויים באופן מוחלט בהתנהלותם ובמחוייבותם של בני ישראל לברית עם ה'. הפרת הברית, בדרך שנעשתה בחטאו של עכן, עשויה לשנות כאחת את תמונת המצב. המסת הלב של בני ישראל הינה ביטוי אופייני לסיפור המרגלים, בגלגוליו השונים הן בתורה - "אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ... " (דברים, א', כח), והן בדברי כלב בהמשך הספר - "וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי ה' אֱלֹקָי" (יהושע, י"ד, ח).[3]

י' יעקבס עמד גם כן על ההקבלה בין הסיפורים ועל הביטויים הדומים המופיעים בהם:[4]

רחב

עכן

1. והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ (ב', ו)

2. כי החבאתה את המלאכים אשר שלחנו (ו', יז)

3. ויציאו את רחב... ואת כל אשר לה (ו', כג)

4. ותשב בקרב ישראל (ו, כה)

5. עד היום הזה (ו', כה)

1. והנם טמונים בארץ בתוך האהלי... (ז', כא)

2. וישלח יהושע מלאכים וירצו האהלה (ז', כב)

3. ויקח יהושע את עכן... ואת כל אשר לו (ז', כד)

4. חרם בקרבך ישראל (ז', יג)

5. ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה (ז', כו)

 

לדעתו, ההקבלה נועדה להדגיש את ההבדל בין הדמויות, דהיינו בין דמותה החיובית של רחב, שזכתה לשבת "בקרב" עם ישראל, לבין דמותו של עכן, שנפלטה ממנו. גרסיאל עמד על הניגוד הסמוי בין מעשה רחב למעשה עכן על סמך הושע ב', טז - יז: "לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ: וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה...". התקווה רומזת לתקוות חוט השני שתלתה רחב בחלונה; עמק עכור רומז למקום בו נרגם עכן; 'כרמיה' רומז לכרמי אבי עכן המועל בחרם.[5] ניתן להצביע על קשר נוסף העולה מסמיכות הפרשיות: אלו הם שני החריגים היחידים מהחרם הטוטאלי של יריחו, אלא שאצל רחב הייתה זו חריגה מוסרית, ולכן היא זכתה לחיות "בקרב ישראל" בזכות מעשיה; ואילו אצל עכן מדובר בחריגה שנבעה מחמדנות אסורה, ולכן הביאה להמתתו ולפליטתו מישראל. זיקה זו בולטת גם בדברי יהושע לעם בו', יז - יח: "והיתה העיר חרם... רק רחב הזונה תחיה... ורק אתם שמרו מן החרם פן תחרימו ולקחתם מן החרם ושמתם את מחנה ישראל לחרם ועכרתם אותו".

ג.      אנלוגיה בין סיפור רחב (ב') לבין סיפור הגבעונים (ט')

האנלוגיה בין סיפור רחב לבין סיפור הגבעונים ניכרת באמצעים רבים. בשני הסיפורים מתואר גורם נוכרי מקומי, שכרת ברית עם יהושע מתוך הערכה שאין דרך לנצח את ישראל. גם בסיפור רחב וגם בסיפור הגבעונים הדמויות מוצגות כדמויות אקטיביות שיוזמות את המהלך. רחב הערימה על מלך יריחו ועזרה לישראל, והגבעונים הערימו על ישראל על מנת לכרות איתם ברית. לפעילות של שניהם קדמה שמועה: רחב שמעה על מעשי ה' בזמן משה, וכתוצאה מכך התעוררה לפעול לסייע למרגלים, ואילו הגבעונים יזמו את פעילותם לאחר ששמעו על מעשי יהושע. בשני המקרים עם ישראל נשבע לנוכרים: בסיפור רחב - "וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּה' כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד" (ב' יב); ובסיפור הגבעונים - "וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה" (ט', טו). בשני המקרים המעשה נקרא הצלה ממוות: "וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת" (ב', יד) בסיפור רחב; "וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן וַיַּצֵּל אוֹתָם מִיַּד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא הֲרָגוּם" (ט', כו) בסיפור הגבעונים. שני סיפורי ההצלה מסתיימים בסגנון דומה: בסיפור רחב - "וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (ו', כה), ובסיפור הגבעונים - "וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה' עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (ט' כז).[6]בשני הסיפורים נזכרים "שלושת ימים": המרגלים מתחבאים מפני מלך יריחו על פי המלצת רחב במשך שלושה ימים (ב', טז), ואילו עורמת הגבעונים מתגלה לישראל לאחר שלושה ימים.(ט', טז) מלבד זאת, יש לשים לב לזיקה הלשונית אודות הופעת שלושת הימים בכתוב: וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ הָהָרָה וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים (ב' כב) בסיפור רחב וְ"וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל עָרֵיהֶם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" (ט', יז) בסיפור הגבעונים. בשיעורים הקודמים (שיעור מספר 4) עמדנו על מערך ההשוואה בין מעשי יהושע למעשי משה וכן על הדמיון הרב בין דברי הגבעונים לדברי רחב לגבי מעשי משה. הזיקות בנושא זה קיימות גם בתמה וגם במרקם המילים. הגבעונים, כרחב, משקיפים אל עבר המעשים שעשה משה במצרים ובעבר הירדן המזרחי, ואילו ספר יהושע מדגיש דווקא את המעשים שעשה יהושע כמעשים המכוננים את ההתפתחויות המרכזיות של הספר. הישגי יהושע הם אלה שנשמעו באזני עמי כנען, והביאו אותם להתארגנות התקפתית או מדינית (כסיפור הגבעונים), ולא ההישגים של משה.

ד.     מערך השוואה התפתחותי

הזיקה הקיימת בין סיפור רחב ובין סיפור הגבעונים שהוצגה לעיל היא התפתחותית, וניתן להצביע בה על תהליך של התעצמות. במעשה רחב הייתה זאת אישה אחת ומשפחתה שהשתלבו בעם לישראל, ובסיפור הגבעונים מתוארת השתלבותו של גורם אתני רחב יותר. במעשה רחב המחויבות של יהושע וישראל לקיום השבועה נראית פשוטה - היא מקוימת בצו יהושע ואינה נתקלת בנימות של התנגדות. לעומת זאת, בסיפור הגבעונים ההכרעה לכריתת הברית נתקלת בגורמים שונים שמתנגדים לעניין ומקשים על השתלבותם (כמתואר לכל אורך פרק ט'). הקורא את סיפור הגבעונים מתקשה לקבל את הברית עם הגבעונים שתחילתה בעורמה ובהונאת ישראל, בשונה מן ההערכה החיובית לה זוכה רחב בשל מסירותה למען הצלת המרגלים. בסיפור רחב, היא שמשביעה את המרגלים ומשתמשת בלשון הצלה (ב', יב - יג), ולפיכך היעתרות המרגלים מתבקשת יותר; ואילו בסיפור הגבעונים יהושע והנשיאים נשבעים להם (ט', טו), והם שמצילים אותם בלא שהגבעונים דוחפים אותם לעשות זאת. עובדה זו מגבירה את מידת האחריות שיש ליהושע ולנשיאים סביב הברית.

הביקורת בסיפור רחב על רחב ועל התנהלות המרגלים איננה גלויה וספק אם היא כלל קיימת, כפי שהסברנו בשיעור 9. לעומת זאת, בסיפור הגבעונים הביקורת גלויה ונתמכת בדברי הדמויות בסיפור ובדברי הכתוב עצמו, כפי שהראנו בשיעור 10 מכל מקום, הזיקה בין הסיפורים, ובייחוד כשיש בה התפתחות, תומכת בתפיסת המגמה המשותפת לסיפור רחב ולסיפור הגבעונים.

 



[1]   על ההקבלה בין סיפור עכן לבין סיפור הגבעונים עיינו עסיס א', ממשה ליהושע ומנס לטבע, ירושלים, תשס"ה, עמודים 80 – 79. לדעתי, שלא כמו ההקבלות שבין סיפור רחב לבין סיפור עכן ובין סיפור רחב לבין סיפור הגבעונים, הנתמכות גם במרקם הלשון וגם בתמה, ההקבלות בין סיפור עכן לבין סיפור הגבעונים רופפות למדי, כמעט שאין להן ביטוי לשוני, ואף הניגוד התמטי בין הסיפורים אינו בולט די הצורך. לפיכך, נמנעתי מלהסתמך על הקבלה זו.

[2]   ידיעת הקורא על הקשר שבין חטא עכן ובין התבוסה בעי, בניגוד ליהושע, שאינו יודע על כך ולכן נופל על אפיו, תורמת אף היא לתחושת ההפחתה במעמדו של כמנהיג בסיפור זה.

[3]   על תפקידו הייחודי של נאום כלב במבנה תיאורי ההתנחלות ובזיקה לסיפור חטא המרגלים נעמוד בהרחבה באחד השיעורים הבאים.

[4]   יעקבס י', מידה כנגד מידה כאמצעי ספרותי ואידיאולוגי בסיפורי המקרא, (דיסרטציה), אוניברסיטת בר אילן, רמת- גן, תשס"ג, עמוד 252.

[5]   גרסיאל מ', מדרשי שמות במקרא, רמת גן 1987, עמוד 94.

[6]   יש לציין שגם אם כל אחת מההקבלות בפני עצמה אינה בולטת ומובהקת דיה, ההצטברות של הקבלות רבות מחזקת את האנלוגיה ומאשרת שאין מדובר בזיקות אקראיות בלבד.