סלט עם בצל חריף

כפי שראינו בשבוע שעבר, כבר הגמרא קובעת שדינו של מאכל חריף חמור יותר מדינו של מאכל רגיל. להלכה, נחלקו האחרונים עד כמה חמור דינם של מאכלים חריפים. הגמרא בע"ז סז ע"ב אוסרת להשתמש בסכין שחתך בה קורט של חלתית - מאכל חריף מאוד - של איסור, אפילו לאחר שכבר עברה יממה. בדרך כלל, לאחר שעברו 24 שעות מרגע שהשתמשו בכלי מסויים - הטעם הבלוע בו נפגם ואינו יכול לאסור. למרות זאת, כאמור, הגמרא קובעת שסכין שחתכו בה דבר חריף אוסרת גם אחרי 24 שעות.

בשולחן-ערוך קיימת לכאורה סתירה בעניין זה. בסימן צ"ו (סעיף א) נאמר שצנון שנחתך בסכין בשרית בת-יומה - אסור לאוכלו עם חלב, אך אם חתכו את הצנון בסכין בשרית שאינה בת-יומה (כלומר, לאחר שעברו 24 שעות מאז שהשתמשו בה לבשר) - מותר לאוכלו עם חלב. רק בשם "יש אומרים" מובאת דעה מחמירה (המתאימה יותר לגמרא בע"ז), לפיה גם סכין בשרית שאינה בת-יומה הופכת את הצנון לבשרי. לעומת זאת, בסימן ק"ג (סעיף ו) מביא השולחן-ערוך כי "אם שמו פלפלין בקדרה של איסור שאינה בת-יומה - הכל אסור", ומסביר: "דחורפיה משוויא ליה לשבח". כיצד אפשר ליישב סתירה זו? האם דבר חריף יכול לשבח טעם פגום, או לא?

מסתבר, שיש לחלק בין בשר בחלב לבין איסורים אחרים. ה"כפתור ופרח" מסביר שהשולחן-ערוך פוסק שדבר חריף משבח טעם פגום של איסור (בדיוק כמו הגמרא בע"ז), אך דבר חריף אינו יכול לשבח טעם פגום של בשר ולאסור על אכילתו עם חלב.

הרמ"א לא חילק בין כלי שאינו בן יומו לבין כלי בן יומו. הש"ך הבין שהוא פסק לחומרא, שדין חריף נוהג גם בסכין שאינה בת-יומה, ואילו ה"אפי רברבי" פסק שאין דין חריף בסכין שאינה בת-יומא. מחלוקת זו ממשיכה ונטושה גם בין אחרוני-האחרונים - מה דינו של דבר חריף שנחתך ע"י סכין בשרית שאינה בת-יומה. לכן, הלכה למעשה, עדיף שאשכנזים יחזיקו בביתם שלוש מערכות סכינים - פרווה, בשרי וחלבי, וכך יימנעו מספיקות מיותרים. באותה מידה, יש אחרונים שכתבו שיש לייחד גם שלושה קרשי חיתוך - לפרווה, לבשרי ולחלבי - בגלל דוחק הסכין על הקרש.