סנהדרין דף פ – מיתה קלה ומיתה חמורה

  • הרב אביהוד שורץ
המשנה דף עט ע"ב עוסקת במקרה מוזר: חייבי מיתות שונות נתערבו זה בזה. דין המשנה הוא שהתערובת כולה, כלומר כל חייבי המיתה, יומתו במיתה הקלה יותר. נמצא שחייבי המיתה הקלה באים על העונש הקבוע להם, ואילו האחרים מומתים במיתה קלה יותר. הגמרא דף פ ע"ב מעירה:
"שמע מינה: מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל".
כלומר כשהתרו באדם על המיתה החמורה המגיעה לו, הרי הוא מותרה גם למיתה קלה יותר. רש"י מסביר שאלמלא הנחה זו, לא היה אפשר לדון אדם במיתה קלה יותר, שהרי אין זה העונש המגיעו, והיה עלינו לפטרו לחלוטין. וביארו התוספות בכתובות (לג ע"א, ד"ה ממאי) "דגזירת הכתוב הוא, דבעינן שיתיר עצמו לאותה מיתה": בשעת ההתראה העבריין מתיר עצמו למיתה, והתורה קבעה שניתן להמיתו רק במיתה שלה התיר עצמו.
אלא שכאמור, מאחר ש"מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל", אפשר לדונו גם במיתה קלה יותר. מה סברת הדבר? הר"ן בחידושיו לסוגייתנו כותב:
"דכי נתמעטו שאר חייבי מיתות שלא להמיתן אלא במיתה הכתובה בהן, היינו דוקא שלא לשנות מקלה לחמורה... אבל מחמורה לקלה פשיטא דנוכל לשנותה".
דומה שהר"ן מבקש לצמצם את היקפה של גזרת הכתוב הנזכרת לעיל, רוצה לומר: התורה אכן קבעה שאין להמית אדם אלא במיתה שהתיר עצמו לה, אבל כלל זה נאמר רק על שינוי העונש למיתה חמורה יותר, ולא על שינויו למיתה קלה יותר.
ניסוח אחר, מחודש הרבה יותר, הביא הר"ן בתחילת דבריו בשמו של רבנו דוד:
"שהקלה בכלל החמורה, ולפיכך ידונו בקלה, דלאו בדין אחר דיינינן ליה, אלא בחלק מן הדין שלו... ויש בכלל מאתיים מנה".
לדעת רבנו דוד, מיתה קלה היא חלק מהותי מעונשו של מי שעבר עברה חמורה (וכן משמע מלשון רש"י "דקלה בכלל חמורה"; ועיין לעיל עא ע"ב "אלא קלה בחמורה מישך שייכא"). לכן אם משום מה לא ניתן לקיים בו את העונש המגיע לו, החמור יותר, פונים לסעיף אחר בעונשו, דהיינו לעונש הקל יותר.
לסיכום: לפי הר"ן, מיתה קלה אכן איננה העונש המתאים לעבֵרה חמורה, אלא שניתן לשנות מעונש חמור לעונש קל; רבנו דוד, לעומת זאת, סבור שענישה במיתה קלה יותר איננה שינוי, שכן המיתה הקלה היא חלק מהעונש על עברה חמורה. דבריו של רבנו דוד הם יסוד חשוב לסוגיות רבות במסכת העוסקות ביחס בין מיתות בית דין ובהגדרת עונשן של עברות שונות (וראה הדף היומיומי לדף נג).