סנהדרין דף קח – דור המדבר

  • הרב אביהוד שורץ
חז"ל והמפרשים עסקו בהרחבה בפשרהּ של פרשת "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" (במדבר י', לה) שבמרכז פרשת בהעלֹתך וב"סימניות" שעשתה לה התורה (ראה שבת קטו ע"ב). על פי פשוטם של דברים, פרשה זו באה להבדיל בין חלקו הראשון של ספר במדבר, המתאר בפירוט רב את התמונה המרוממת של ארגון מחנה ישראל סביב סביב למשכן ה' שבמרכזו, ובין חלקו הבא של הספר, המספר על חטאי דור המדבר, ששיאם בחטא המרגלים ובגזרת הכיליון במדבר שנגזרה בעקבותיו.
סדרת התלונות והחטאים של בני דור המדבר הביאה את רבי עקיבא להסיק:
"דור המדבר, אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין, שנאמר 'בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ' (במדבר י"ד, לה) – דברי רבי עקיבא" (משנה קח ע"א).
אולם רבו של רבי עקיבא, רבי אליעזר, רואה את בני דור המדבר באור שונה לחלוטין:
"רבי אליעזר אומר: עליהם הוא אומר 'אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח' (תהילים נ', ה).
רבי אליעזר רואה את בני דור המדבר כחסידיו של הקב"ה, וכפי שעולה גם מנבואתו המפורסמת של ירמיהו (ב', ב) המובאת להלן קי ע"ב:
"הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה!"
דומה שהמחלוקת בין רבי עקיבא ורבי אליעזר נוגעת לשאלה מהותית בהבנת ספר במדבר. איתא בבראשית רבה (פרשה ג אות ה):
"'ויבדל א-להים בין האור ובין החֹשך' – כנגד ספר במדבר, שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ".
בביאור דרשה זו כתב הנצי"ב בהקדמת פירושו לספר במדבר:
"דבהליכות יוצאי מצרים היה אור השגחת ה' מופיע לעין כל, שהוא כבוד ה' ותכלית הבריאה. מה שאין כן בהליכות באי הארץ, היתה ההשגחה מכוסה".
לדעת הנצי"ב, השגחת ה' המתמדת בנסים גלויים היא 'אור', ואילו השגחה נסתרת אינה אלא 'חושך'.
על פי דברי המדרש וביאורו של הנצי"ב, קל להבין את עמדתו של רבי אליעזר: בני דור המדבר, שזכו לאותו אור גדול של השגחה גלויה, ראויים להיקרא חסידיו של הקב"ה, ואינם ראויים לאותו עונש חמור שייחס להם רבי עקיבא.
אם כן, מה סבר רבי עקיבא? לעניות דעתי, עמדתו מיוסדת על דבר זה עצמו. רבי אליעזר התמקד ביחסו של הקב"ה לאדם – בשפע האורה שהשפיע לבני דור המדבר. רבי עקיבא, לעומתו, מתמקד ביחסו של האדם אל הקב"ה. לדעתו, אפילו השפיע הקב"ה אור עצום, עיקר העניין הוא בשאלה מהותית הרבה יותר: האם הכין האדם את עצמו לקלוט את האור הזה, וכיצד היכן את עצמו? לשיטתו, חסידי ה' מתגלים דווקא כאשר החושך מוחלט והשגחת ה' נסתרת שבנסתרת; אבל מי שחשוף להשגחה ישירה ואור גדול ומחמיץ את ההזדמנות ואינו קולט אותם, אינו סופג אותם ואינו מתרומם מהם – איננו זכאי לחיי העולם הבא.
כללו של דבר, רבי עקיבא גורס שבבואנו לקבוע אם פלוני או אלמוני מזומן לחיי העולם הבא, יש לבחון שאלה אחת ויחידה: מעשיו מהם? תנאי 'הסביבה' – אם אור ואם חושך – עשויים לסייע לו או להפריע לו, אך לאמתו של דבר, אין הם אלא גורמים חיצוניים. דבקות של אמת בקב"ה והשתוקקות לקדושה – הם ורק הם יביאו את האדם לחיי העולם הבא. מי יתן ונזכה לכך.