ספירת העומר

  • הרב נחמיה רענן
בעלי המוסר על הפרשה
פרשת אמור
ספירת העומר
א. הקדמה
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.
עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.
 (ויקרא, כ"ג, טו - טז).
על פי פשט הפסוקים, ספירת העומר מקשרת בין קרבן העומר שקרב ממחרת הפסח, לבין קרבן שתי הלחם שקרב בשבועות. בזוהר ובספרי המקובלים מובא שספירת העומר נועדה לקשר גם בין חג הפסח לבין מתן תורה שחל בשבועות.
ב. ספירת העומר וספירת זבה
הזיקה שבין ספירת העומר לבין מתן תורה מוסברת על ידי הרב אליהו דסלר, בהקשר להקבלה שעורך הזוהר בין ספירת העומר לבין ספירת זבה:
בספרים הקדושים רמזו על הקשר שבין ספירת ז' שבועות של העומר ובין ספירת ז' נקיים של הזבה (עי'[1] בזהר אמור דף צ"ח וברעיא מהימנא שם). ענין 'שבעה' הוא בנין הרוחניות שלמטה, כמו שביאר המהר"ל ז"ל; והוא גדר שבע הספירות התחתונות.
וביאור הענין הוא שטומאת הזבה ענינה חטא בדקות, והיא סרה ע"י[2] תשובה, וע"כ[3] צריכה שבעה נקיים, כי דרך החיזוק שמתרפה במשך הזמן על כן מי שמבקש לצאת מטומאה לקדושה צריך לביקורת ממושכת ומוכפלת שבעתיים. וזהו גדר ספירת שבעת הנקיים, פי'[4] ימים שיהיו נקיים לגמרי מכל סיג טומאה, ושיהיו רצופים בזה אחר זה באופן שאם תתגנב לביניהם טומאה כל-שהיא צריך להתחיל הכל מחדש. רק כך אפשר לצפות לבנין חזק ושלם של רוחניות מוצקת.
(מכתב מאליהו, חלק ב', עמוד 24).
הרב דסלר מסביר את הרעיון שעומד מאחורי השוואת הזוהר את שבעת השבועות של ימי ספירת העומר לספירת שבעה נקיים של זבה. הזבה יכולה להתחיל לספור את הימים הנקיים רק אחרי שהיא פסקה מלראות דם. מטרת ספירת שבעה נקיים היא לבסס את מצבה ולהוכיח שהאישה אינה רואה יותר דם. הקבלת ימי ספירת העומר לספירת זבה מלמדת שגם בעולם עבודת השם קיים הרעיון של ספירת שבעה נקיים: לאחר שאדם משנה דרכו ויוצא מרשות הטומאה, עדיין אין לו ביטחון שהוא יתמיד בדרכו החדשה; וכדי לייצב עצמו על דרך התשובה, הוא צריך לשום אורחותיו בדקדוק בתקופה הראשונה שלאחר השינוי, בדומה לספירת הנקיים של זבה.
ג. הספירה כהכנה רוחנית בכל שנה ושנה
תלמידו של הרב דסלר, ר' חיים פרידלנדר מרחיב ומעמיק בנושא זה. כהקדמה לדברים, ר' חיים מציין שניתן לחלק את תהליך התהוות עם ישראל לשלושה חלקים: גלות מצרים (בחינת עיבור), יציאת מצרים (בחינת לידה) והתקופה שבין יצאת מצרים לקבלת התורה (בחינת גידול). וכך מסביר ר' חיים את משמעותה של כל אחת מהתקופות:
הראשון - גלות מצרים. נמשלה היא לימי העיבור. כמו העובר המתרקם ומתפתח מבפנים ולא נראה מבחוץ, כך הכין הקב"ה בגלות מצרים את יצירת ישראל וגאולתו מתוך הנהגת הסתר פנים...כך נתפתחו לעם - "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, יב), תוך כדי עינוי גדלו ונהיו לעם רב. אולם הנהגתו יתברך עם עמו היתה בהסתר פנים ולא ראו כלל כי עם ה' המה...
השלב השני - יציאת מצרים. הנמשלת ללידה. על תקופה זו נאמר: "או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" (דברים ד, לד). ואמרו חז"ל (ילקו"ש[5] אות תתכח): "כאדם שהוא שומט את העובר ממעי הבהמה, כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים כענין שנאמר והקרב והכרעיים" (זהו לשון מ"קרב" גוי). מצב בני ישראל בגלות מצרים היה דומה למצב העובר במעי הבהמה; "הוא סגור בבטן אמו כל ירחי העיבור" ("דעת תבונות" סי' קמה). אין לו זהות עצמית והוא חלק בלתי נפרד מהאם - "עומר ירך אמו".
בני ישראל היו במצב קשה: שקועים לגמרי בתוך טומאת מצרים, לא רק עבדות גופנית של חומר ולבנים כי אם שעבוד רוחני גמור בתוך טומאת מצרים, ללא שייכות משם "אומה"...
היציאה ממצרים - היתה פתאומית ובזמן קצר ביותר. כעזיבת העובר את רחם האם (כשמשתהית הלידה יש בכך סכנה לולד). ממצב של הסתר פנים עברו ברגע אהד לגילוי של נסים גלויים, ומיד התעלו כלל ישראל משפל המדרגה של טומאת מצרים עמוקה לשיא הגדלות. היתה זאת בזכות ה"סיעתא דשמיא" העצומה אותה העניק להם הקב"ה באותו ליל יציאת מצרים.
מה טיבה של יציאה זו? - "ויוצא את עצמו ישראל מתוכם לחרות עולם"![6] באותה שעה נהיו עם ישראל גאולים "בעצם", ונטבעה החירות בעצמם...ואין הכוונה לחירות הגופנית לבד כי אם לחירות האמיתית של קבלת התורה ועול מלכות שמים. כי אכן זו היתה כל מטרת הלידה (יצי"מ[7]): קבלת התורה.
אמנם, כל העליה הזו ניתנה לנו ע"י "אתערותא דלעילא"[8] ולא מתוך קנין עצמי שלנו... ה"אתערותא דלעילא" היתה מוכרחת - כדי להעלות את כלל ישראל משפל המדרגה בו היו, וכדי להתחיל לבנות את עם ישראל.
השלב השלישי - הימים שבין יציאת מצרים לקבלת התורה - "וספרתם לכם ממחרת השבת". לאחר הלידה באים ימי הגדילה. כל המדרגות שקיבלנו ב"מתנה" בעת יציאת מצרים - עלינו לעשותן יסוד וקנין בנפשנו, ע"י עבודה עצמית. העליה הפתאומית שהיתה ביצי"מ אין בכוחה לעמוד לאורך זמן, כי מטבע הדברים ההתרגשות הראשונית מתקררת כעבור זמן. ההכרה שהגיעו לה ע"י ראיית הנסים אינה נעשית קנין עצמי של הנהגה גם בחיי היום יום. עתה הגיע העת לבסס ולקבוע את הגדלות באופן קבוע, לצמיתות. לאחר העליה הפתאומית של "מי יעלה בהר ה"[9] שזכו לה במתנת שמים, חייבים בני ישראל לעסוק בכוחות עצמם כדי להגיע ל"מי יקום במקום קדשו"[10] דהיינו לקבוע ולייצב בדרך התפתחות והתבססות איטית את הגדלות שזכו לה באלו מ"ט ימי הספירה, שלפני מתן תורה, שבהם היה על בני ישראל לעמול כדי שהמתנה שקבלו תהיה קנינם בדין - שכר עמלם ויגיעם, (ולכן ימים אלו ימי דין הם). נמצא שמ"ט הימים ימי הכנה להתבססות הקנינים הרוחניים שזכו להם, כדי שיהיו ראויים לקבלת התורה ולמעמד הר סיני.
(שפתי חיים, מועדים חלק ג', עמודים ל"ז - ל"ט).
ר' חיים מתאר את תהליך התהוות עם ישראל מתקופת הגלות במצרים עד למתן תורה. מתוך נקודת מבט זו, ימי הספירה מקבלים את משמעותם כימי ביסוס והכנה לקראת מתן תורה.
בהמשך השיחה, ר' חיים מלמד שמהותם של ימי הספירה כימי ביסוס והכנה רוחנית נמשכת לדורות בכל שנה ושנה, והוא ממחיש את הדברים במובאה מדברי תיקוני זוהר:
כתוב בתיקוני זוהר (תיקון כא עמ' נו) על מ"ט ימי העומר כי הם כנגד מ"ט תיבות שבפרשת "שמע ישראל". ביציאת מצרים קיבלנו את האמונה וההכרה ביחידו של עולם - ד' אחד, ובימי ספירת העומר עבודתנו היא לחזק ולבסס זאת. על כל אחד להוסיף "חיזוק" של קבלה ברצון לעבודת השי"ת, בימים אלו שמפסח עד עצרת, שבו ניתנה תורה, אשר באמת הוא זמן מתן תורה של כל אחד ואחר ("זמן מתן תורתנו"[11]).
(שם, עמוד מ"ב).
ד. שבועות כ"יום טוב אחרון" של פסח
בהמשך השיחה מבסס ר' חיים את הדברים על פירושו של הרמב"ן:
...וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן.
(רמב"ן, ויקרא כ"ג, לו).
כהסבר לפירוש רמב"ן כותב ר' חיים את הדברים הבאים:
למדנו מדבריו כי הימים שמפסח עד שבועות מהוים חטיבה אחת, כאשר היום הראשון והאחרון הוא "יום טוב", וכל שבוע שבינתיים הוא כנגד יום אחד של חול המועד. הקשר שלהם עם פסח הוא בכך שהם צריכים להחדיר ולבסס את ההכרה שקיבלו ביצי"מ, ובד בבד עם כך להתכונן לקראת יום קבלת התורה, הכל ענין אחד. שהרי חג שבועות היה לו לחול מיד לאחר פסח, כיון שזו היתה תכלית יצי"מ: "תעבדון את האלוקים על ההר הזה",[12] אלא אמרו חז"ל: "תני רשב"י בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומין? לבן מלך שעמד מחוליו אמר לו פדגוגו[13] ילך בנך לאסכולי (לבית הספר) אמר לו המלך עדיין לא בא בני בזיוו שנשתנה מחליו אלא יתעדן ויתענג בני כשלשה חדשים במאכל ובמשתה ואח"כ[14] ילך לאסכולי, כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים ..." (שהש"ר[15] פ"ב סו).
ביציאת מצרים זכינו לגילויים גבוהים משמים. כאמור לעיל - יצי"מ משולה ללידה, וימי הספירה - לימי החיזוק שלאחריהם. בהם עלינו לבסס בלבנו גילויים אלה ולהגיע לקבלת התורה בכוחות עצמנו. במתן תורה הראה ה' את אישו הגדולה וניתנה התורה מפי הגבורה. שוב לא היה זה בגדר מתנה אלא נתינה בדין כפי עבודת ההכנה, כמאז כן עתה - ימים אלו שקודם קבלת התורה קדושים הם להתבוננות ביסודות התורה, ע"כ עליהם להיות תמימים. יש לנצלם במלואם ולהקפיד על כל רגע, ובפרט שהיצר הרע מתגבר דוקא בזמנים אלו.
(שם, עמוד מ"ג).
ר' חיים חותם את השיחה בציטוט מהספר "חמדת ימים":
...ואמרו הקדמונים כי הימים האלה המה לאות ולמופת לכל השנה כולה, כי אם ירבה בהם בתורה ובמצוות כן יהיה מראשית השנה ועד אחרית השנה, וכן בהפכו ח"ו,[16] כי על כל אלה כל אחד מאנשי ישראל בקרב אלה הימים ראוי לפנות מעט מעסקיו יום יום לקבוע עתים בחכמה ומוסר ויראת ה'.
(שם, עמוד מ"ד).
יהי רצון שנזכה לנצל את תקופת הספירה ולהכין עצמנו כראוי לקראת חג מתן תורתנו.
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולנחמיה רענן, תשע"ג
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:         http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:           http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   עיין.
[2]   על ידי.
[3]   ועל כן.
[4]   פירוש.
[5]   ילקוט שמעוני.
[6]   מתוך ברכת "אמת ואמונה".
[7]   יציאת מצרים.
[8]   התעוררות מלמעלה.
[9]   תהילים, כ"ד, ג.     
[10]            שם.
[11]            מתוך תפילת לחש של שבועות.
[12]            שמות, ג', יב.
[13]            מורו.
[14]            ואחר כך.
[15]            שיר השירים רבה.
[16]            חס וחלילה.