בשבתך בביתך קידושין -
שיעור 10
עבד עברי
קובץ טקסט
המשנה השנייה בפרק ראשון במסכת קידושין עוסקת בדיני עבד עברי:
עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף.
בשיעור זה נבחן את מעמדו של עבד עברי לאור סוגיית הגמרא ופרשיות התורה. לאחר מכן נדון במצוות הענקה ובקשר בינה לבין מעמד העבד.
א. שלוש פרשיות ושני סוגי עבדים
בתורה ישנן שלוש פרשיות שונות המתארות את דינו של עבד עברי: בפרשת משפטים (שמות כ"א, א - ו), בפרשת בהר (ויקרא, כ"ה, לט - מו) ובפרשת ראה (דברים, ט"ו, יב - יח), וישנם פערים בהלכות ובתיאור העבד בין הפרשיות השונות.[1]
הגמרא בדפים יד: - טז. מבחינה בין שני סוגי עבדים - מוכר עצמו ומכרוהו בית דין. ההבדלים בין שני סוגי העבדים מסוכמים בטבלה הבאה[2]:
|
|
מוכר עצמו
|
מכרוהו בית דין
|
|
מקור
|
ויקרא
|
דברים
|
|
זמן העבדות
|
נמכר לשש וליותר משש
|
נמכר לשש שנים בלבד
|
|
אפשרות הארכה
|
אינו נרצע
|
נרצע
|
|
חיתון עם שפחה כנענית
|
אינו מוסר לו
|
מוסר לו שפחה כנענית
|
|
הענקה
|
אינו מקבל
|
מקבל הענקה בשחרור
|
המילה "שכיר" מופיעה בפרשת עבד עברי בפרשת בהר ("כשכיר ותושב עמך" [מ]) ובפרשת ראה ("משנת שכר שכיר" [יח]), והגמרא עוסקת באריכות בשאלה מי הוא התנא הסובר שלא לומדים 'שכיר'. גישה אחת סוברת שיש להשוות בין שתי הפרשיות בהן מופיעה המילה וללמוד מאחת לשנייה, ואילו גישה אחרת סוברת שיש להבחין בין שתי הפרשיות - פרשת בהר עוסקת במוכר עצמו, ופרשת ראה עוסקת במכרוהו בית דין, ולפי גישה זו שתי הפרשיות נצרכות כיוון שהן עוסקות בשני סוגים שונים של עבדים. בגמרא עולה גם אפשרות שלישית, לפיה לומדים "שכיר" אך מסיבות פרטניות יש הבדלים בין סוגי העבדים.
קיים שוני גדול בין פרשת עבד עברי בספר שמות לבין הפרשה בספר ויקרא: בספר שמות מוזכר כי העבד נמכר לשש שנים והוא יכול להירצע ולעבוד עד היובל.[3] בנוסף לכך, האדון יכול לתת לו שפחה כנענית אשר ילדיה יישארו ברשות האדון. לעומת זאת, בפרשת בהר התורה לא משתמשת כלל בלשון עבד אלא בלשון שכיר. זמן העבודה הוא עד היובל[4] ולא מוזכר כלל שהוא יכול להתחתן במהלך תקופת השכירות. בנוסף לכך, התורה מדגישה שהנמכר הוא לא עבד שהרי אנו עבדים רק כלפי הקב"ה (פסוק מב). מהו היחס בין שתי הפרשיות? האם הן מתארות את אותו מקרה? נראה כי התשובה טמונה בפרשייה בספר דברים. פרשה זו דומה בסגנונה ובתוכנה לספר שמות. כך, לדוגמא, מופיע בה שהעבד נמכר לשש שנים (יב) ומופיעה האפשרות שאזנו תירצע והוא יעבוד עד היובל (טז - יז[5]). התורה אינה מתנסחת בלשון עבד, ורק לאחר שהוא נרצע התורה מזכירה כי הוא "עבד עולם" (יז). לעומת זאת, הפתיחה של הפרשה דומה לספר ויקרא כאשר הדגש הוא על "אחיך" והיחס כלפיו,[6] ובנוסף לכך בפרשייה זו אנו מוצאים הלכה נוספת, של חובת הענקה בזמן השחרור (יג - טו), אשר מוסברת כתשלום להיותו שכיר.
נראה כי התנאים נחלקו בפרשנות היחס בין הפרשיות השונות. גישה אחת רואה את הפרשייה בספר דברים כהרחבה של פרשיית שמות וכשונה מהותית מפרשיית ויקרא: הפרשיות בשמות ובדברים עוסקות במכרוהו בית דין, דהיינו עבד שנמכר בעל כורחו. פרשת בהר, לעומת זאת, עוסקת במקרה אחר, בו אדם בעל קשיים כלכליים משכיר את עצמו לעבודה לזמן ממושך. הגישה השנייה לומדת 'שכיר' ויוצרת הרמוניה בין הפרשיות השונות. התורה מציגה בספר שמות ובספר ויקרא שני מודלים שונים לתפיסת העבדות, הבאים לידי איחוד בספר דברים הקושר בין השכירות לבין העבדות. לפי גישה זו אין שני סוגי עבדים אלא יש לקרוא שלושת הפרשיות בהשלמה ביניהן.
ב. מעמד עבד עברי
ניתן להעלות שלוש הבנות בנוגע למעמדו האישי של עבד עברי.[7] על פי הבנה אחת, העבד הוא שכיר - הוא עובד לזמן מוגדר בעבודות שונות עבור האדם ששכר אותו. על פי הבנה שנייה, ישנו שינוי ממשי במעמדו - הוא אינו נחשב עוד לבן חורין אלא לעבד, בדומה לעבד כנעני (אך לא זהה לו). הבנה שלישית היא כי לעבד עברי יש מעמד ביניים - אמנם הוא בן חורין ולא עבד, אך רמת המחויבות שלו כלפי האדון גבוהה מזו של שכיר רגיל, אשר יוצרת דינים ומעמד ייחודיים.
נראה כי גישות אלו נתונות במחלוקת ראשונים, במסגרת דיון הגמרא בדרך שחרור עבדי עברי ובצורך בשטר שחרור:
שטר למה לי? לימא ליה באפי תרי זיל, אי נמי באפי בי דינא זיל! אמר רבא, זאת אומרת: עבד עברי גופו קנוי...(טז.)
דהיינו, כיוון שיש קניין לאדון בעבד עברי, יש צורך בשטר על מנת לשחררו, ואין די באמירה בפני עדים או בית דין. מסוגיה זו עולה במפורש הוכחה נגד ההבנה שמעמד עברי זהה לזה של שכיר או פועל. אולם, עדיין לא ברור האם למסקנת הגמרא מתקבלת ההבנה לפיה מעמדו הוא כשל עבד ולא בן חורין, או שמא למסקנה מתקבלת הבנת הביניים. בשאלה זו נחלקו הראשונים. על פי תוספות (שם, ד"ה "אמר רבא"), הגמרא דחתה את ההבנה לפיה עבד עברי הוא סוג של פועל, וקבלה את הבנת הביניים, דהיינו יש לאדון רמה מסויימת של קניין הגוף בעבד, אך אין שינוי במעמדו האישי.[8] לעומת זאת, ברמב"ן[9] עולה שיש שינוי במעמדו האישי של העבד - בעבד עברי יש "קניין איסור" ושינוי במעמדו האישי המתירו בשפחה כנענית,[10] ולשם הפקעת קניין זה דרוש שטר שחרור.
ייתכן ויש לחלק בין שני סוגי העבדים, מוכר עצמו ומכרוהו בית דין: במכרוהו בית דין יש שינוי במעמדו האישי של העבד, אך במוכר עצמו יש קניין גוף (חלקי) ללא כל קניין איסור, ואין שינוי במעמדו האישי של העבד.[11] לאור הבנה זו ניתן להסביר את ההבדלים בין שני סוגי העבדים שתיארנו בטבלה לעיל. בעבד שמכרוהו בית דין יש קניין איסור לאדון וירידה במעמדו האישי, ולכן ניתן למסור לו שפחה כנענית ולרצוע אותו מחד, ומאידך התורה הגבילה את הזמן בו חלה פגיעה במעמדו האישי והוא לא יכול להמכר ליותר משש שנים. לעומת זאת, עבד שמכר את עצמו הוא סוג של שכיר, הרשאי לקבוע את משך שכירותו ולהמכר ליותר משש שנים, וכיוון שהוא בן חורין גמור רבו לא מוסר לו שפחה כנענית ולא ניתן לרצוע אותו. הבדל נוסף בין סוגי העבדים קיים במצוות הענקה (עליה נרחיב בסעיף הבא) - עבד שמכרוהו בית דין והיה שינוי במעמדו האישי, מקבל מענק בשביל להתחיל את חייו מחדש לאחר חזרה למעמד ישראל מן המניין. לעומת זאת, מוכר עצמו, נחשב כסוג של שכיר ולכן אין הבדל מהותי בינו לבין שאר השכירים.
ג. הענקה
אופי ההענקה
התורה מזכירה את מצוות הענקה רק בפרשייה בספר דברים, ומשמעות מצווה הענקה היא חובה לתת תוספת לעבד כאשר הוא משתחרר. רק עבד שנמכר על ידי בית בית זכאי להענקה, ויש לחובת ההענקה מגבלות נוספות:
גופא, אלו מעניקים להם: היוצא בשנים, וביובל, ובמיתת אדון, ואמה העבריה בסימנין, אבל בורח, ויוצא בגרעון כסף - אין מעניקים לו; ר"מ אומר: בורח אין מעניקין לו, ויוצא בגרעון כסף מעניקים לו... ת"ל: "וכי תשלחנו חפשי מעמך" (דברים, ט"ו, יג) מי ששילוחו מעמך, יצא בורח ויוצא בגרעון כסף, שאין שילוחו מעמך...(טז:).
עבד שמשתחרר בסיום תקופת העבודה זכאי לקבל הענקה, והוא הנקרא 'שילוחו מעמך'. אך עבד שמקבל "קיצור שירות" אינו זכאי להטבה זו.
בקרב האחרונים אנו מוצאים שתי גישות בהסבר מהות ההענקה. גישה אחת סוברת שההענקה היא חלק מהתשלום על עבודת העבד, ומדובר בעצם על החזרת חוב של האדון לעבד המשתחרר. כך משתמע מדברי הגמרא המסבירה את החיוב של היורשים בתשלום הענקה:
יורשיו אמאי לא? שכיר קרייה רחמנא, מה שכיר פעולתו ליורשיו, אף האי פעולתו ליורשיו!(טו.).
מדוע האדון חייב לעבד כסף, והרי הוא כבר שילם עליו בקנייה? רש"י בפירושו על התורה מסביר שהעבד עובד במשרה כפולה, כדברי התורה "משנה שכר שכיר עבדך" (דברים, ט"ו יח): המשרה הכפולה היא השפחה שרבו נותן לו על מנת להוליד ממנה עבדים, כך שהעבד עובד גם בלילה. המשנה למלך (הלכות עבדים, ג' ,יב) מסביר כי ניתן לומר שכסף ההענקה הוא החזר חוב על עבודה זו, ולכן רק מי שמכרוהו בית דין זכאי להענקה ולא מוכר עצמו.[12]
על פי גישה אחרת, דין הענקה הוא סוג של צדקה, ולא סוג של תשלום תמורת עבודה של העבד.[13] כך סוברים הש"ך (חושן משפט, פ"ו, ג) והסמ"ע (שם, ב),[14] וניתן להבין שכך סובר גם הרמב"ם: הרמב"ם ממקם את מצוות ההענקה בסמיכות למצוות צדקה, ולא בסמיכות למצוות עבדים.[15] נראה שלפי גישה מצוות ההענקה נותנת לעבד בסיס כלכלי על מנת להתחיל מחדש את חייו לאחר השחרור.[16]
סכום ההענקה
התנאים נחלקו מהו סכום ההענקה שהאדון נדרש לשלם לעבד המשוחרר:
תנו רבנן: כמה מעניקים לו? חמש סלעים מכל מין ומין, שהן חמש עשרה סלעים, דברי ר' מאיר; ר' יהודה אומר: שלשים, כשלשים של עבד; ר"ש אומר: חמשים, כחמשים שבערכין....מאי טעמא דרבי מאיר? יליף ריקם מבכור, מה להלן חמש סלעים, אף כאן חמש סלעים...(יז.).
הברייתא מביאה שלוש דעות מהו הסכום שיש להעניק לעבד בזמן השחרור (הרמב"ם פוסק להלכה כשיטת רבי יהודה [הלכות עבדים, ג', יד]). כל אחד מהתנאים לומד את הסכום מתוך דמיון לתחום הלכתי אחר שבו נאמר גובה תשלום שונה. נראה כי מחלוקת התנאים לא מבטאת מחלוקת בנוגע לסכום התשלום וללימוד טכני בין תחומים שונים בהלכה בלבד, אלא היא נובעת מהבנה שונה בנוגע למעמד העבד ולתפקיד ההענקה.[17]
רבי מאיר סובר שסכום ההענקה הוא חמישה סלעים מתוך דמיון לסכום הניתן בפדיון הבן. ההסבר לשיטת רבי מאיר אינו מופיע בברייתא (בניגוד לשאר התנאים) והוא מוסבר בסוגיית הגמרא. ר' יהודה מדמה את סכום ההענקה לתשלום שלושים של עבד, אולם מקרה זה נראה שונה מאוד מההענקה - שלושים של עבד הוא קנס המוטל על בעליו של שור מועד שנגח והרג עבד כנעני (שמות, כ"א, לב). נראה שר' יהודה מבין ששלושים שקלים מהווים את השווי של העבד, וסכום ההענקה קשור לשווי של העבד. הרמב"ם במורה הנבוכים מסביר שסכום שלושים שקלים קשור לשווי של העבד שהוא חצי מבן חורין:
ושם דמי העבד בכלל חצי נזק, בן חורין בכלל, שאתה תמצא ערכי אדם שמרובה בהן ששים שקלים[18] ודמי העבד כסף שלשים שקלים.(ג', מ).
נראה ששיטת רבי שמעון דומה עקרונית לגישה זו. הוא סובר שיש לשלם חמישים שקלים, כסכום גבר בגלאי עשרים עד שישים בדיני ערכין (ויקרא, כ"ז, ג). גם לשיטתו סכום ההענקה משמעותו תשלום שווי, אך השווי אינו של חצי אדם אלא שווי מלא של אדם בן חורין.
לגישת רבי שמעון ורבי יהודה, הענקה נובעת משווי של האדם שיוצא מעבדות לחירות. לדעת רבי יהודה בזמן העבדות האדם איבד חצי משוויו, והוא מקבלו בחזרה בשחרור. לדעת רבי שמעון האדם מקבל את חייו מחדש ולכן הסכום הוא כשווי אדם. בניגוד לשיטתם, רבי מאיר נוקט בגישה שונה, אשר רואה בכסף ההענקה כשינוי מעמד אישי ופדיון נפש.
לכאורה, מתבקש לקשר בין מחלוקת זו לבין החקירה הבסיסית שהבאנו לעיל לגבי משמעות הענקה - האם היא נובעת מהחזר חוב או מדיני צדקה. נראה כי דבר זה אפשרי אך אינו הכרחי. קשה לראות לפי גישות אלו לגבי סכום ההענקה את האדון כבעל חוב כלפי העבד. נראה שהתפיסה הרואה בהענקה כמענק שחרור נראית כמסתברת, והמחלוקת נוגעת לסכום לאור שינוי המעמד שנוצר.
לעומת זאת, נראה שניתן לקשר בין המחלוקת לגבי סכום ההענקה לבין שאלת מעמדו האישי של העבד, בה דנו לעיל. ייתכן והתנאים נחלקו בהבנת שינוי המעמד הנגזר על אדם שמכרוהו בית דין: על פי רבי שמעון, העבד איבד לגמרי את זהותו כבן חורין בזמן העבדות, וההענקה מפצה על כך. על פי יהודה בזמן העבדות הייתה פגיעה חלקית במעמדו, וההענקה היא פיצוי חלקי בהתאם לכך. לעומת זאת, על פי מאיר לא היה כלל שינוי במעמדו האישי של העבד, אלא רק במעמדו המשפטי, ולכן הוא לא משווה את דיני ההענקה לדיני ערכין או דיני עבדים. משיטת רבי יהודה ורבי שמעון עולה, אפוא, הבנה נוספת לגבי אופי ההענקה - לא החזר חוב או צדקה, אלא פיצוי על הפגיעה במעמדו האישי של העבד בזמן העבדות.
|
|
**********************************************************
|
|
|
|
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ח
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
דוא"ל: [email protected]
|
|
|
|
**********************************************************
|
|
[1] ראו בעניין זה את שיעורו של הרב אלחנן סמט, "עבד עברי אחד או שני עבדים עבריים?'', ואת שיעורו של הרב תמיר גרנות, "פרשת עבד עברי''.
[2] ראו את סיכום ההלכות בדברי הרמב"ם, הלכות עבדים ג', יב.
[3] בתורה נאמר כי אחרי הרציעה הוא יעבוד "לעולם" (ו), ועל פי ההלכה הכוונה היא עד היובל.
[4] בפרשייה זו התורה אומרת בפירוש שזמן העבודה הוא עד היובל (מ).
[5] גם כאן התורה נאמר שהוא יעבוד לעולם (יז) ועל פי ההלכה הכוונה היא ליובל.
[6] בויקרא:
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר-לָךְ לֹא-תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד.
(לט).
בדברים:
כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי...
(יב).
[7] עיינו בהרחבה בעניין זה בספרו של הרב דניאל וולף, מנחה לאהרון, סימן י"ז, החל מעמוד 113.
[8] חלקיות הקניין בעבד עברי מתבטאת בין השאר בכך שאם האדון מת יורשי האדון (פרט לבנו) לא יורשים אותו (הלכות עבדים, ב', יב), וכן בכך שאי אפשר למכור אותו לאחרים (כסף משנה, שם).
[9] ואלו הם דבריו:
... אבל כך נראה לי דכיון דשני קנינין הן בעבדות: אחד קנין ממון והוא קנין דמעשה ידיו, ואחד קנין איסור שהוא אוסרו בבת ישראל ופוטרו ממקצת מצוות. וקנין הגוף הזה הוא המצריכו גט חירות ואינו נפקע בדיבור, דומה לקנין אישות שהוא צריך גט להתירו, וממנו הוא למד. לפיכך אמרו שאף עבד עברי יש לרבו בו קנין איסור, שהרי מתירו בשפחה כנענית, ואין קנין איסור נפקע בלא גט, בין באישות בין בעבדות...
(שם, ד"ה "זאת אומרת").
[10] לשיטת תוספות כנראה יש להסביר שההיתר בשפחה כנענית לא נובע משינוי במעמדו האישי המאפשר קשר אישות עם שפחה, אלא היתר לקיום יחסים.
[11] הצעה זו העלה הרב חיים נבון במאמרו מעמדו של עבד עברי, עלון שבות 162.
[12] השלכה הלכתית מתבקשת לאור כיוון זה היא שגם עבד שמכרוהו בית דין אך רבו לא נתן לו שפחה כנענית לא יקבל הענקה. המשנה למלך דוחה הבנה זו, כיוון שעל כל פנים הייתה לאדון זכות למסור לו שפחה כנענית.
[13] באחרונים הועלה הסבר ביניים, המבין את טעם המצווה מצד הלכות צדקה ואת גדר החיוב מצד שכר עבודה. לאור כך ניתן להסביר את פרטי ההלכות כדיני בעל חוב ואת טעם המצווה במנותק מכך לאור עקרונות צדקה. השלכות הלכתיות אפשריות לשאלה זו נוגעת לדיני ירושה, חובת ביומו תיתן שכרו, וכפיית האדון בתשלום הענקה. ראו בעניין זה בשיעורו של הרב אשר וייס בנושא 'הענקה'.
[14] כך היא גם מסקנת המשנה למלך (שהבאנו לעיל) בסיום דבריו.
[15] במניין העשין, מצוות עשה קצ"ה היא מצוות צדקה, ומצוות קצ"ו היא מצוות הענקה; מצוות (דין) עבד עברי, לעומת זאת, היא מצווה רל"ב, הפותחת קבוצה של דיני עבדים (רל"ב - רל"ה). במניין הלאווין, מצוות לא תעשה רל"ב היא איסור להמנע מצדקה, ומצווה רל"ג היא איסור לשחרר את העבד בלי הענקה.
[16] אולי ניתן בימינו לדמות זאת למענק לחיילים משוחררים.
[17] ראו בנושא זה במאמרו של צחי הרשקוביץ, ביאור מחלוקת התנאים בסכום הענקת עבד עברי, מעליות כא. בשיעורנו הלכנו בגישה פרשנית דומה הרואה במחלוקת סימן להבנה שונה ביסוד הדין, אך ההסברים אינם זהים להצעה המובאת במאמר.
[18] הכוונה היא לחמישים שקלים (ויקרא, כ"ז ג), ואם כן שלושים שקלים של עבד הם סכום הקרוב לחצי בן חורין, ולא בדיוק.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)