עבודה זרה דף מו – אבני הר שנידלדלו

  • הרב אברהם סתיו
לאחר שלמדנו אתמול שהרים וגבעות שנעבדו מותרים בהנאה, דנה סוגייתנו (מו ע"א) במעמדן של אבני הר שנידלדלו ואחר כך נעבדו:
"איתמר: אבני הר שנדלדלו – בני רבי חייא ורבי יוחנן, חד אמר: אסורות, וחד אמר: מותרות".
מעמדן של אבני הר שנידלדלו שנוי במחלוקת משום שיש בהן שני צדדים: מצד אחד, "אין בהן תפיסת ידי אדם", ובכך הן דומות להר, שאף הוא לא נוצר בידי אדם; מצד שני, אין הן מחוברות לקרקע, ובזה שונות הן מהרים וגבעות.
הראשונים נחלקו כיצד לפסוק במחלוקת זו. הגמרא עצמה לא הכריעה במחלוקת, ואף לא הצליחה לברר מי מהחולקים אוסר ומי הוא המתיר. בעקבות זאת פסקו הר"ן (כ ע"א מדפי הרי"ף), המאירי (על אתר) ועוד ראשונים להחמיר, כדין ספק איסור תורה. לעומת זאת, הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פ"ח ה"ב), ובעקבותיו השולחן ערוך (יורה דעה סימן קמ"ה סעיף א), פסקו להקל בדין זה:
"אבני הר שנדלדלו ועבדן במקומם – מותרות, שהרי אין בהן תפיסת יד אדם" (לשון הרמב"ם שם).
האחרונים התקשו להבין מדוע פסק הרמב"ם לקולא בדין זה. רבים מהם (ביאור הגר"א על השולחן ערוך שם ס"ק א, ש"ך שם ס"ק א ועוד) כתבו שסמך על דברי הירושלמי, ששם מבואר כי חזקיה הוא המתיר ורבי יוחנן הוא האוסר, ופסק הלכה כחזקיה כנגד תלמידו רבי יוחנן. לפי שיטה זו, מחלוקת הראשונים היא אם לקבל את הכרעת הירושלמי נגד ספקו של הבבלי, או שנחלקו בהבנת דברי הירושלמי (עיין ברכי יוסף שם ס"ק א).
אמנם אפשר גם שנחלקו הראשונים בהבנת סוגייתנו. לדברי הגמרא, המתירים לומדים בבניין אב מהר ומבהמה שכל דבר שאין בו תפיסת יד אדם לא נאסר, ואילו האוסרים טוענים:
"להכי כתיב 'שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו' (דברים ז', כו), דאף על גב דאתיא מדינא להיתרא, לא תתיא".
נמצאת אומר: הכל מודים שעקרונית ניתן ללמוד מהר היתר אבנים שנידלדלו, אלא שנחלקו על דבר קיומו של עיקרון מיוחד בהלכות עבודה זרה, הנלמד מהמילים "שקץ תשקצנו", ולפיו אין להתיר אפילו דברים שמסתבר להתירם.
מחלוקת הראשונים שאנו עסוקים בה עשויה לסוב על הבנת העיקרון הנלמד מ"שקץ תשקצנו". לדעת רוב הראשונים, עיקרון זה משמעו שבהלכות עבודה זרה אין כל ערך ללימוד מבניין אב ומקל וחומר. לשיטתם, לפנינו עיקרון פרשני הקובע שכל ההיתרים האמורים בעבודה זרה הם היתרים חריגים ופרטיים, ולא ניתן לצרפם לכלל וללמוד מהם למקומות אחרים. לפי הבנה זו, דעת האוסרים היא שאיסור התורה נותר על כנו, ולפנינו ספק דאורייתא, שיש להחמיר בו. בדעת הרמב"ם, לעומת זאת, כתב הב"ח (על הטור שם ס"ק ב) שאין מדובר בעיקרון פרשני מדאורייתא, כי אם בעיקרון הלכתי שעניינו שיש להחמיר בעבודה זרה, ותוקפו מדרבנן בלבד; אם כן, לפנינו ספק דרבנן, וניתן להקל בו.