עבודה זרה דף סו – על טעם ועל ריח

  • הרב אברהם סתיו
בדף סו ע"א מובאות שתי מחלוקות בין אביי ורבא. המחלוקת הראשונה – אם הולכים אחר שם המאכל או אחר טעמו:
"חמרא חדתא בענבי – אביי אמר: במשהו, ורבא אמר: בנותן טעם.
אביי אמר: במשהו – בתר טעמא אזלינן: אידי ואידי חד טעמא הוא, דהוה ליה מין במינו, ומין במינו במשהו.
ורבא אמר: בנותן טעם – בתר שמא אזלינן, והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד, והוה ליה מין בשאינו מינו, ומין בשאינו מינו בנותן טעם".
יין חדש (=מיץ ענבים) נפל על ענבים, ונחלקו אביי ורבא אם להגדיר זאת כמין במינו או כמין בשאינו מינו. אביי סבר שהולכים אחר הטעם, ומכיוון שטעמו של יין חדש כשל ענבים, הרי זה מין במינו. רבא, לעומתו, סבור שהולכים אחר השם, ומכיוון ששם הנוזל 'יין', ולא 'ענבים', הרי זה מין בשאינו מינו.
המחלוקת השניה היא אם הולכים אחר הטעם או אחר הריח:
"חמרא לגו חלא – אביי אמר: במשהו, ורבא אמר: בנותן טעם.
אביי אמר במשהו: ריחיה חלא וטעמא חמרא – חלא, והוה ליה מין במינו, וכל מין במינו במשהו.
רבא אמר בנותן טעם: ריחיה חלא וטעמא חמרא – חמרא, והוה ליה מין בשאינו מינו, וכל מין בשאינו מינו בנותן טעם".
על פי רש"י, האמוראים חלוקים בהגדרת יין שנפל לחומץ בשעה שהיין כבר סמוך לחומץ וסופג מריחו העז. לדעת אביי, הולכים אחר הריח, ולכן דינו כחומץ, והווי מין במינו. ואילו רבא סבור שמכיוון שטעמו עודנו טעם יין, הרי זה כמין בשאינו מינו.
היחס בין המחלוקות נראה קשה: במחלוקת הראשונה אביי מחשיב יותר את הטעם, ואילו במחלוקת השניה הוא מבכר על פניו את הריח. וכן הקשה הריטב"א (ד"ה אביי): "והא איפכא שמעינן להו לעיל, דאביי אזיל בתר טעמא ורבא לא אזיל בתר טעמא!"
תשובתו של הריטב"א מנתקת בין המחלוקות, ולא נביאנה בעיון זה. כאן נבקש לומר שלאמתו של דבר, אין כל סתירה בין המחלוקות, ושתיהן מיוסדות על שאלת מפתח אחת: במה מתמקד הניתוח ההלכתי של המאכל? לדעת רבא, המוקד הוא המאכל כשלעצמו. לדעת אביי, חשובה יותר החוויה שחווה האדם בפגשו במאכל.
המחלוקת הראשונה היא על מאכלים שיש להם שם מוגדר: רבא סבור ששמות המאכלים הם שמגדירים את היחס ביניהם, ואילו אביי סבור שהדמיון בטעם כפי שמרגיש אותו האדם הוא שקובע. המחלוקת השנייה היא על הגדרתו של יין שספג ריח של חומץ: רבא רואה אותו כיין, שהרי המאכל עצמו לא השתנה; ואילו אביי דן אותו כחומץ, כי ריח החומץ שדבק בו משפיע על חוויית השתייה של האדם.