משכן ואוהל מועד - עדות וויעוד, אהלי קידר ויריעות שלמה

בהמשך לדברינו בשיעורים הקודמים אודות היחס בין המשכן[1] המכוון לקדש הקדשים לבין אהל מועד המכוון בעיקר להיכל, ייתכן להוסיף כאן נדבך נוסף המצטרף לחלוקה זו במידה מסויימת, ומעניק לה משמעות נוספת^[2].

בשיעורים הקודמים הבאנו שלוש הבנות עיקריות למה מכוונת המילה 'עדות':

• לארון עצמו הקרוי במספר מקראות 'ארון העדות'.
• ללוחות – 'לוחות העדות'.
• לתורה עצמה הקרויה עדות.

בהקשר לכך נעיר תחילה שתי הערות: שלשת ההבנות מכוונות לחפץ שמקומו הוא בקדש הקדשים. הארון בתוכו הלוחות וכן מיקומה של התורה עצמה. הלוחות והתורה שניהם ללא ספק הינם דבר כתוב המבטא את רצון ה' וציוויו את עם ישראל איך לנהוג - הלוחות עצמם הם דבר ה' הכתוב הנמסר למשה רבנו בכתב ידו כביכול של הקב"ה. התורה - בין שניתנה מגילה מגילה ובין שניתנה כולה הם דבר ה' הישיר מאת ה' למשה רבנו.

הארון מכיל את הלוחות^[3] והתורה מונחת בקדש הקדשים (האם בארון עצמו או במדף לצידו, תלוי בשתי דעות בגמרא במסכת מנחות). התורה והלוחות מבטאים באופן מובהק את צד ההתגלות של הקב"ה לאדם. עדות זו, הינה עדות במובן הפשוט והעמוק ביותר על עצם כריתת הברית בין הקב"ה לכנסת ישראל. התורה והלוחות הם הביטוי הכתוב המבטא את הברית הזאת.

אם כן יוצא, כי בקדש הקדשים מצויים הארון, הלוחות והתורה המעידים על הברית בין הקב"ה לכנסת ישראל. על כן, הביטוי משכן העדות מבטא בחינה זו של התגלות, נוכחות אלוקית וברית בין הקב"ה לבין כנסת ישראל.

לעומת קדש הקדשים-המשכן שהוא מקום העדות, ההיכל-הקודש הוא מקום הויעוד, ההיוועדות- מקום המפגש בין הקב"ה לכנסת ישראל. היוועדות פירושה המקום בו ה' נועד .

למי ה' נועד? מצאנו בעניין זה גם היוועדות למשה וגם לישראל. כך למשל בציווי ה' את משה על עשיית הארון כתוב:

"וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן, מִלְמָעְלָה, וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

                                                (שמות כ"ה,כא - כב).

בפשטות, ההתועדות המוזכרת בפסוק כ"ב, מכוונת אל מקום הכפורת וארון העדות המוזכרים בפסוק שלפני.

גם בציווי על מזבח הקטורת אומר ה' למשה:

 "וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת, אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת, לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת, אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ, שָׁמָּה" (שמות ל', ו).

המזבח נמצא אמנם בהיכל אך הוא מכוון באופן מדוייק אל הכפורת וארון העדות וזהו המקום בו ה' נועד עם משה. וכך חוזרת התורה על עניין זה בציווי על עשיית הקטורת (שם לו).

פעמים ההיועדות היא לישראל, כך למשל בהקשר לעניין המטות

"וְהִנַּחְתָּם, בְּאֹהֶל מוֹעֵד, לִפְנֵי הָעֵדוּת, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם, שָׁמָּה"  (במדבר י"ז, יט).

כך גם בסיום תיאור הקרבת קרבן התמיד אומרת התורה:

"עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם, פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד לִפְנֵי ה', אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם. וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי"                                                  (שמות כ"ט, מב-מג).

היכן ה' נועד? ברור כי מקום יציאת הדיבור האלוקי הינו מעל הכפורת מבין שני הכרובים. השאלה מהיכן משה שומע את הדיבור?

הספרי בפרשת נשא (נ"ח), מתייחס לשאלה זאת ומביא סתירה בין פסוקים ויישובה:

"'ודברתי אתך מעל הכפורת', ובמקום אחר הוא אומר 'וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר' (ויקרא א,א) - זה המשכן מחוץ לפרוכת. נמצאו שני כתובים מכחישין זה את זה. בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם: ובבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת (במדבר ז, כט), משה היה נכנס למשכן וכיוון שבא בתוך הפתח קול יורד מן השמיים לבין הכרובים, ומשם יוצא ונשמע למשה באהל מועד".

כך מבאר גם רש"י בפירושו לבמדבר (ז, כ"ט). הוא מצטט תחילה את הספרי שהבאנו וממשיך ואומר כי הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים, ומשם יוצא לאוהל מועד. יוצא, לפי ההבנה זאת כי המקום ממנו שומע משה את הקול היוצא מבין שני הכרובים, הוא אוהל מועד הוא ההיכל. מקום הדיבור לפי זה הוא קדש הקדשים ומקום השמיעה הוא הקדש.

בפירושו של רש"י לפסוקים שצוטטו לעיל המתארים את הקרבת קרבן התמיד (שמות כ"ט מב-מג), הוא מצטט את הברייתא דמלאכת המשכן פרק י"ד המנסה לברר היכן מקום הויעוד. היכן הוא ה"שמה" עליו חוזרת התורה פעמיים?

 

ניתן היה להציע כי מדובר בעצם במקום המזבח- בפתח אוהל מועד:

"ויש מרבותינו למדים מכאן שמעל מזבח הנחושת היה הקב"ה מדבר עם משה משהוקם המשכן... ויש אומרים מעל הכפורת כמו שנאמר ודברתי אתך מעל הכפורת (שמות כ"ה, כב) 'ואשר אועד לכם' האמור כאן אינו אמור על המזבח אלא על אוהל מועד הנזכר במקרא".

בברייתא מובאת דעה נוספת שמקום הויעוד הינו מעל מזבח הזהב בקדש.

כלומר מובאות כאן שלוש דעות לגבי מקום הויעוד של ה' עם כנסת ישראל.

1. מעל הכפורת מבין שני הכרובים בקדש הקדשים.
2. מעל מזבח הקטורת בקדש.
3. מעל מזבח העולה בעזרה.

כאמור, על פי דעת ר' ההיוועדות הינה מעל מזבח הקטורת, המכוון באופן מדוייק מול ארון העדות. על פי הבנה זו מקום העדות- הוא בקדש הקדשים, ואילו מקום ההיוועדות הוא בקדש - כשהקול יוצא מבין שני הכרובים.

ברור שישנו קשר קרוב ומהותי בין המקום המבטא את העדות למקום המבטא את ההיוועדות, ובפרט מתוך ההנחה כי המקום ממנו יוצא הדיבור הוא קדש הקדשים. מן המקום המבטא את הזיכרון הכתוב הקרוב ביותר לנוכחות השכינה, אל המקום בו נפגשת השכינה ונועדת עם האדם- עם משה רבנו המייצג את בני ישראל ישנו קשר ישיר.

אך יש לעניין זה היבט נוסף בנוגע לדיבור עצמו בתוך קדש הקדשים^[4]. יש להתבונן ביחס בין הלוחות והתורה שבכתב המונחות בארון או לצדו, לבין הדיבור של ה' למשה ולבני ישראל על גבי הכפורת מבין שני הכרובים. הדיבור מבין שני הכרובים מבטא במידה רבה את התורה שבעל פה, את התורה המתחדשת, את התורה והמצוות הנמסרות למשה תוך התייחסות אל המציאות.

במובן זה הארון והכרובים מייצגים בעצם את התורה שבכתב עם התורה שבעל פה. משמעות הדברים היא שה' נועד מעל המקום בו נמצא פיזית חוזה הברית הכתובה בין הקב"ה לבין בני ישראל. קרבה פיזית זו לכאורה מלמדת כי התורה הינה אחת. יש בה מימד כתוב - התורה שבכתב, ויש בה מימד מתחדש- תורה שבעל פה והם קשורים זה לזה. התורה שבעל פה מבארת את התורה שבכתב ומפרשת אותה והן נצרכות אחת אל השניה. בנוסף, מקום שתיהן בקדש הקדשים במקום המבטא יותר מכל מקום את ההתגלות האלוקית ונוכחות השכינה בעולם.

המעניין, על פי הבנה זו הוא כי קיימת הקבלה מסויימת בין המשכן ואוהל מועד, לבין תורה שבכתב ולוחות הברית והמקום ממנו ה' נועד למשה ולבני ישראל:

המשכו המבטא את נוכחות השכינה בעולם קשור כאמור לקדש הקדשים- מקום בו מתגלה נוכחות ה' בעולם בתורה הכתובה ובלוחות המייצגים את הברית הכתובה בין הקב"ה לכנסת ישראל.

אוהל מועד המבטא את הבחינה של כנסת ישראל, את מקום הויעוד והמפגש בין הקב"ה לכנסת ישראל מבטא את המקום בו נמצא משה ושומע את הקול היוצא מבין שני הכרובים ובו תורה ומצוות, תורה שבעל פה שאינה תורה חתומה וכתובה אלא תורה שמתחדשת ונגלית לעם ישראל באשר הוא שם.

על פי דרך זו קיימת הקבלה בין מהות קדש הקדשים והכלים המצויים בו ליריעת המשכן הפנימית, וקיימת הקבלה בין מהות הקדש ליריעות אהל מועד שמעל ליריעת המשכן.

וכך גם בקדש הקדשים עצמו, קימת הקבלה בין הארון ובו לוחות ותורה שבכתב - ליריעה הפנימית, ובין הכפורת והכרובים ליריעת אוהל מועד.

מכאן מתקבלת התפיסה כי ישנו קשר מהותי- פנימי בין הכלים לבין היריעות. בדומה לדברים שהבאנו במשך חכמה על ההקבלה בין המחיצות ומבנה המשכן לבין היריעות שמעליו.

וכך יוצא כי ישנה כאן הקבלה מענינת ביותר בין שני הכלים שבקדש הקדשים, בין הארון מחד והכפורת והכרובים מצד שני לבין המשכן ויריעות העיזים, כלומר היריעה הפנימית והאהל שעליה,ובין היחס הכללי בין הקדש ובין קדש הקדשים.

אהלי קידר ויריעות שלמה

ניתן להתבונן התבוננות נוספת ושונה ביחס בין יריעות המשכן, ליריעות אוהל מועד- יריעות העיזים^[5].

כפי שהזכרנו, יריעות העיזים הינן יריעות האופייניות לרועי הצאן במדבר, הן בצורתן, הן בחומר שלהן והן במבנה המגורים הרגיל של אהל שקירויו הבסיסי אלו יריעות העיזים.

מעל יריעות העיזים היו מונחות יריעות המשכן. מצד החומר מהן עשויות יריעות אלו, ומצד צורת חיבורן, אלו יריעות מפוארות הרבה יותר המזכירות במובן מסוים יריעות מלכותיות.

ניתן להציע כי שתי היריעות באות לבטא שתי צורות הנהגה של הקב"ה את כנסת ישראל- רועה ומלך. רמז לדברינו בפסוק בשיר השירים:

"שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה"            (א',ה).

ייתכן כי ישנה כאן הקבלה כפולה: שחורה מקבילה לאהלי קדר, נאוה מקבילה ליריעות שלמה.

אהלי קידר אלו היריעות של רועי הצאן, יריעות שלמה אלו היריעות המלכותיות. במובן זה, היריעות השחורות הן החיצוניות והיריעות העשויות מעשה חושב הן הפנימיות.

היריעות הפשוטות הן החיצוניות והן מגנות על היריעות המפוארות הפנימיות.

דימוי כפול זה בא לבטא שתי צורות הנהגה בהן הקב"ה מנהיג את ישראל.

מחד רועה צאן, הנהגה המאפיינת את המציאות המדברית והנוודית, הנהגה שיש בה פשטות, קרבה גדולה, היכרות של הרועה את צאנו מקרוב. מעבר לדאגת הרועה לחיי הצאן (מרעה וכד') תפקיד הרועה להגן על צאן לפי הצורך להלחם, להיאבק.

מאידך גיסא, מלך המנהיג את ממלכתו; מלך שופט; מלך שיש בו גינוני מלכות, מלך הבונה בניני מלכות מפוארים, מלך שבהנהגתו הוא מולך על העם מלמעלה, מרוחק מן האזרחים.

כאמור, יריעות העיזים המדבריות אופיניות לחיי הנוודות, למציאות ארעית ומשתנה, מציאות יותר פגיעה ורגישה בה ישנה להשפעת מזג האויר תלות גדולה, מציאות יותר פשוטה ועממית. לעומתם, יריעות המשכן המלכותיות מייצגות חיי פאר ומלכות, הנהגה מרוחקת וממוסדת המבטאת קביעות וסדר.

יריעות העיזים החיצוניות קשורות יותר במהותן לרועה הנמצא מחוץ לבית ואילו היריעות הפנימיות, המשכן, קשורות למלך הנמצא בביתו פנימה^[6].

שתי הנהגות אלו יחדיו מבטאות את הקשר ההדדי בין כנסת ישראל לקב"ה: מחד קרבה ומאידך ריחוק, מצד אחד אהבה ומאידך גיסא יראה.

בעבר^[7] עסקנו בצדדים המגוונים של המקדש, בשילוב המופלא של יראה ואהבה במקום אחד כשהדבר מבטא כי בשורש, בלב, אין סתירה. ישנה כאן הנהגה כפולה מחד ואחדות ההפכים מצד שני.

על פי הבנה זאת, מרתק לראות איך היריעות של המשכן ויריעות העיזים מסמלות את דרכי ההנהגה האלוקית. כלומר, עצם המבנה של המשכן המסמל את נוכחות השכינה בעולם מסמל בעצמו את דרכי הנהגת הקב"ה את העולם.

במובן מסוים ניתן להקביל את שתי הבחינות הללו למלכים דוד ושלמה המבטאים שתי צורות הנהגה שונות:

דוד המתחיל את חייו כרועה צאן, בהמשך נרדף על ידי שאול עד עלייתו למלכות. דוד הקשור כל הזמן בשבטים, ותלוי בהם. דוד הבונה את ביתו בתוך העיר, דוד הנלחם מלחמות ישראל על מנת לבסס את המלכות.

לעומתו, בנו שלמה נולד בחצר המלכות, חי חיי פאר ועושר במציאות של שגשוג כלכלי, מנוחה מן האויבים, שלום מסביב והכרת אומות העולם במלכותו. שלמה הוא הבונה את בית המלך מול העיר.

מעניין לקשר התבוננות זו בעובדה שדוד ושלמה שניהם יחדיו בנו את בית ה' וללא ספק כל אחד מהם הטביע את חותמו על צביונו של הבית. דוד מצד דרישתו את המקום, החיפוש, הכיסופים, מציאת המקום, קנינו בכספי כל ישראל, בנית המזבח הכנת התכניות, חומרי הבניה, בעלי המלאכה ואפילו משמרות ומעמדות- דוד הוא נשמת המקדש.

שלמה לכאורה מקבל הכל מן המוכן ועיקר ענינו בסופו של דבר לבנות, לבצע, לקחת את ההכנות כולן של דוד ולהפוך אותן למבנה גדול ומשמעותי, כחלק ממכלול מבני בית המלך ובית ה'.

לסיום נוסיף כי ניתן לבאר את הדברים אחרת. ניתן לטעון כי היריעות השונות מצביעות על המהלך ההיסטורי שעבר העם בנדודיו. בדרך זו, יריעות העיזים המדבריות מסמלות את ימי הנדודים במדבר את תקופת המשכן בנדודו המתפרק, ואילו היריעות הפנימיות, המשכן, מסמלות את ימי אחיזת הקבע את ימי מלכות ישראל.

במובן סמלי זה שתי היריעות מעל קרשי המשכן מסמלות שני מצבים יסודיים בתולדות עם ישראל. מציאות הנדודים ומציאות הקביעות במדבר ובארץ ישראל ובנין המלכות.

בעזרת ה' בשיעור הבא נעסוק ביחס בין משכן לאוהל מועד, בהקשר לאופני השראת השכינה.

.