עדות מלך ועדות כוהן גדול

  • הרב שמואל שמעוני
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

סנהדרין דף יח – עדות מלך ועדות כוהן גדול

מלך

"המלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו" (משנה יח ע"א).

הגמרא בדף יט מסבירה שדינים אלו לא נאמרו במלכי בית דוד, אלא רק במלכי ישראל – ומשמע מן הגמרא שגם זה רק מדרבנן, משום שמלכי ישראל אינם מכפיפים עצמם לבית הדין. ועוד נראה מפשטות הגמרא, שהפסול לעדות הוא חלק מן ההפקעה מעולם הדין, כלומר אף הוא פסול דרבנן הנוהג במלכי ישראל בלבד. לעומת זאת, מהגמרא בשבועות דף לא ע"א נראה שפסול מלך לעדות הוא דאורייתא. הריטב"א שם עמד על המתח שבין הסוגיות, וכתב שהסוגיה להלן דף יט אינה נוגעת אלא לעניין הדין, "אבל לגבי מה ששנינו שאינו מעיד, שהוא משום כבודו, בכל מלך הוא, דהא מדאורייתא הוא", זאת אומרת: מה שמונע מלך מלהעיד הוא חובת הכבוד כלפיו, שהיא מדאורייתא.

ואולם, הרמב"ם (הלכות עדות פי"א ה"ט) פסק כפשטות סוגייתנו: "מלכי ישראל לא מעידין ולא מעידין עליהן, מפני שהן אלמים בעלי זרוע ואינן נכנעין תחת עול הדיינים". אם כן, כיצד הוא מסביר את הסוגיה בשבועות? הרב שלמה פישר שליט"א מציע (בית ישי, סימן ק"ו), כי אין כוונת הגמרא שם שיסוד הפסול הוא מדאורייתא, אלא שמדאורייתא אין כל תוקף לעדותו. וכל כך למה? כאן מעלה הרב פישר טענה מחודשת. לדבריו, הכוח הייחודי שיש לעדות בבית דין מבוסס על המצוה להעיד, כאמור בפרשת שבועת העדות: "אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (ויקרא ה', א; וראה רמב"ם שם פ"ט ה"ט: "השוטה פסול לעדות מן התורה, לפי שאינו בן מצות"). על כן כשהפקיעו רבנן ממלכי ישראל את המצוה להעיד – בטל תוקף עדותם מדאורייתא!

מקור שונה ומעניין הציע רבנו חננאל בפירושו למסכת יומא (דף עד ע"א), ולפיו מלך – ומבית דוד דווקא – פסול להעיד מדאורייתא: "כדכתיב 'בית דוד... דינו לבֹּקר משפט' (ירמיהו כ"א, יב), ואין עד נעשה דיין". ולכאורה אין דבריו מובנים: מדוע אין מלך יכול להעיד לפני דיינים אחרים? מסתבר שרבנו חננאל הבין כי דין "אין עד נעשה דיין" אינו משום "עדות שאי אתה יכול להזימה", אלא משום שיש הפרדה עקרונית בין שתי מהויות בבית הדין, כדברי התוספות לעיל ט ע"א (ד"ה בזמן): "דכתיב 'ועמדו שני האנשים' וגו' (דברים י"ט, יז): 'שני האנשים' – אלו העדים, 'לפני השם' – אלו הדיינין, דבעינן שיעידו העדים לפני הדיינין, ולא שיהו בעצמן דיינין". מלכי בית דוד מוגדרים במהותם כשופטים, ולכן הם מופקעים מלתפקד ככלי ראיה חיצוני, כדוגמת עדים.

על הפקעת מלך מעדות בהקשר של שאלת חיובו בקרבן שבועת העדות ראה הדף היומיומי למסכת הוריות דף ט.

כוהן גדול

"כהן גדול דן ודנין אותו, מעיד ומעידין אותו" (משנה יח ע"א).

"מעיד? והתניא: 'והתעלמת' (דברים כ"ב, א) – פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד? כהן והוא בבית הקברות, זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו – לכך נאמר 'והתעלמת'!
- אמר רב יוסף: מעיד למלך.
- והתנן: לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו!
- אלא אמר רבי זירא: מעיד לבן מלך.
- בן מלך הדיוט הוא!
- אלא: מעיד בפני המלך.
- והא אין מושיבין מלך בסנהדרין!
- משום יקרא דכהן גדול אתא ויתיב, מקבלי ניהלי לסהדותיה, קאי הוא ואזיל ומעיינינא ליה אנן בדיניה" (גמרא יח ע"ב).

היה אפשר לחשוב שדין "'והתעלמת' – פעמים שאתה מתעלם" הוא במצוַת השבת אבדה בלבד, שפעמים שאין אדם מחויב בה. אבל הגמרא רואה בדין זה עיקרון כללי, שלפיו כבוד הבריות עשוי לדחות בשב ואל תעשה גם לאו דאורייתא – בין "לא תוכל להתעלם" ובין "אם לוא יגיד ונשא עונו".

יתרה מזאת, משמע מן הגמרא שדין "והתעלמת" איננו רק קולא לכוהן הגדול, אלא הוא פוסל את עדותו. כיצד נובע מפטור זה פסול עדות? ייתכן שיש להשתמש גם כאן בעיקרון שהבאנו לעיל בשם הרב פישר: אם הכוהן הגדול מופקע ממצוַת עדות, הדבר שולל גם את התוקף של עדותו. תשובת הגמרא היא שיש סיטואציות שבהן הכוהן הגדול יבוא ויעיד, ולכן הוא מוגדר כשייך בעולם העדות ובמצוַת עדות – דהיינו כגברא הכשר לעדות – וקביעת המשנה ש"מעידין אותו" מוצדקת.

אלא שאם כן, יש להקשות: הרי קיימים תחומים שידענו מלכתחילה שכוהן גדול מעיד עליהם – כגון עדות בענייני איסורים, קידוש החודש ונפשות (ראה תוספות ד"ה מעיד); כלום אין די בהם להגדיר את הכוהן הגדול כשייך במצוַת עדות?

מסתבר, כי אף שמבואר במשנה (להלן לז ע"א–ע"ב) שמצוַת "אם לוא יגיד ונשא עונו" שייכת גם בעדות נפשות, מדובר בשני ערוצים שונים של המצוה: ערוץ אחד הוא חיוב כלפי שמיא לבוא ולהעיד על אירוע משמעותי, כגון נפשות או איסורים; וערוץ שני הוא הערוץ ששייך בקרבן שבועת העדות – חיוב שבין אדם לחברו לסייע בבית דין בשעת הצורך. [אחת המשמעויות של הבחנה זו היא שבערוץ השני, שבין אדם לחברו, דרושה תביעה להעיד, כמבואר ברמב"ם בתחילת הלכות עדות: "העד מצֻווה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע... והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות".] אם כן, שייכותו של הכוהן הגדול בערוץ שבין אדם למקום אינה כוללת אותו בערוץ שבין אדם לחברו, ועל כן נזקקה הגמרא להיכי תמצי שכוהן גדול יתחייב להעיד עבור חברו.

הרב שמואל שמעוני